שיחת ביאור:משנה פסחים פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

על פרק זה נכתבו מאמרים רבים, המנתחים אותו בכיוונים שונים. בין השאר עוסקים המאמרים במחקר היסטורי של התפתחות הסדר, בניתוח רעיוני של תכני הסדר, בהשוואת המשנה לתוספתא ובהשוואה לכתבי היד (שבפרק זה מציגים נוסחה שונה לחלוטין של הפרק ושל ההגדה).

קשה להפריד בין הרבדים השונים הקיימים בפרק, ולהבחין מה מייצג כל אחד, וגם אין ענייני במחקר היסטורי אלא בבחינה של מה שיש לפנינו בסופו של דבר, לכן אנסה להציג רעיונות העולים מן הפרק כפי שהוא לפנינו (תוך השוואה שלו לכתב יד קויפמן).

ברצוני לטעון כי המתח הבסיסי הקיים בפרק הוא בין ההודאה על הגאולה ממצרים שהתרחשה לפני אלפי שנים, לבין הציפיה לגאולה עתידית, שמתחזקת על רקע חורבן הבית והגלות. כמעט כל התנאים המוזכרים בפרק חיו בדור החורבן או מיד לאחריו, והם מתמודדים עם העובדה שכבר לא ניתן לחוש את יציאת מצרים בצורה חזקה כפי שהיה לפני החורבן. על מתח בסיסי זה נוספים המנהגים שהונהגו בבבל (בין אם מתוך שינוי הנוסח הקדום ובין אם מתוך שימור נוסח קדום יותר מגלות בית ראשון) המתבטאים בהבדלים בין כתבי היד לבין נוסח הבבלי המופיע בדפוס.

המתח בין הגאולה הקדומה לבין הגאולה העתידית מתבטא בצורה החזקה ביותר במשנה ו' במחלוקת ר"ט ור"ע, האם מברכים על הגאולה שהיתה או על הגאולה שבעז"ה תהיה, ר"ט סובר שמתחייסים רק לגאולה שהיתה, ואילו ר"ע מברך בציפיה לגאולה שבוא תבוא

זה כבר נמצא בפנים.

(בכתבי היד מופיע בדברי ר' טרפון "אשר גאלנו וגאל את אבותינו והגיענו הלילה הזה"- נראה שבבל הושמטה התוספת הזו מפני שכבר אין שמחה בלילה הזה).

מקום נוסף בו מופיע המתח הזה הוא במשנה ה', כאשר מובאים דבריו של רבן גמליאל. בדבריו של ר"ג מוזכרת מצרים שוב ושוב, ההודאה היא על מה שקרה במצרים ואת כל אחד ממצוות הסדר מקיימים כזכר לאירוע שקרה לאבותינו במצרים. לעומת זאת, הסיפא של המשנה, מזכירה כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולא להסתפק רק בזכר למקרים שקרו אז. הפסוק המובא בפיסקה זו, "בעבור זה עשה ה' לי", מציג את מצוות הפסח כדברים שבזכותם נגאלים, ולא כזכר לגאולה. הפסוק אומר כי הקב"ה גאל את ישראל בעבור שישמרו את מצוות הפסח. נראה כי אמירה כזו רואה את קיום מצוות הפסח כנסיון לקרב את הגאולה העתידית.

יתכן שכך, ויתכן גם שרבן גמליאל מדבר על מצרים ומתכוון גם לעצמו. אולי גם הוא עצמו בעל המדרש על "בעבור זה..."? למה חשוב לרבן גמליאל לזכור את הפסיחה ואת היציאה ממצרים?

ראיה ניצחת לרעיון זה ניתן לראות בכך שפיסקה זו איננה מופיעה בכתב היד, ונראה שהיא תוספת שהוסיפו בגלות, בה כבר לא כל כך פשוט להודות על הגאולה שהיתה.

יש סתירה בין המסקנה שלך מכתב היד כאן לבין המסקנה שלך בפיסקה הקודמת: האם לדעתך ההתפתחות בגולה היתה לכיוון של ר' עקיבא או לזה של ר' טרפון? - היום ההגדה שלנו היא בעיקר זו של ר' עקיבא!!

ייתכן שניתן למצוא לכך רמז גם בנוסח ההודאה המופיע באותה משנה. בכתב היד מופיע רק צמד ביטויים אחד "מעבדות לחירות"- ביטוי המתייחס במובהק ליציאת מצרים. הביטויים הנוספים בגירסת הבבלי שלפנינו, לקוחים מאירועים אחרים, "מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" לקוח ממגילת אסתר, "מאפילה לאור גדול" לקוח כנראה מנבואת ישעיה (סוף פרק ח' ותחילת ט') ונראה שגם הביטוי אודות "משעבוד לגאולה" לקוח מנבואה זו או אחרת. ייתכן שביטויים אלו באו לרמוז לכך שגם במצב קשה של גלות, כמו במגילת אסתר או במלחמת אשור המתוארת בישעיה ח', יש מקום להודות על הניסים שיש בכל זאת.

ניתן למצוא לכך תימוכין ממקומות נוספים בפרק, ומהשוואה מדוקדקת לכתב היד, אך נראה שיש לכך גם ראיה מעריכת הפרק.

הפרק מסודר על פי סדר כרונולוגי, מההכנות האחרונות לפני הסדר, ועד למותר הפסח שנשאר לאחר שכל החבורה כבר נרדמה. הסדר שלו מותווה בעזרת ביטויים בגוף שלישי "מזגו לו", "הביאו לפניו" וכן הלאה. נראה כי ביטויים אלו מבטאים את העובדה שבליל הסדר האדם הוא בן חורין, ואחרים משרתים אותו.

נכון. נמצא בפנים.

ניתן להציג מספר שאלות על עריכת הפרק, נציב כאן שלש:

  • השאלה החריפה ביותר היא על המשנה האחרונה, שלכאורה חורגת מהסדר של הפרק, מדוע המחלוקת אודות הפסח והזבח נמצאת בסוף הפרק ולא במקומה לאורך הפרק?
ראה את כותרות החטיבות בפרק.
  • מדוע במשנה ב' מובאת מחלוקת ב"ה וב"ש ממסכת ברכות, הרי אין מקומה כאן.
  • הקישור הפנימי במשנה ה' נראה לא ברור, איך נכנסת הפסקה "בכל דור ודור..." לרצף אחרי דברי ר"ג, אין שם איזו מילת קישור? מלבד זאת, למה מתייחסת המילה "לפיכך" שבאה לאחריה?

על השאלה האחרונה כבר ענינו, וטענו שהפסקה הזו נוספה בגלות, כיוון שהקישור בין דברי ר"ג לבין ה"לפיכך" כבר לא ברור מאיליו.

לגבי השאלות האחרות ברצוני להציע מהלך אחר. מקריאת הפרק ניתן לראות כי על כוס מארבע הכוסות תקנו חז"ל לברך ברכה. על הכוס הראשונה ברכת הקידוש, על הכוס השלישית ברכת המזון, ועל הכוס הרביעית ברכת השיר. לכוס השניה חסרה ברכה, אמנם יש ברכה בסוף המגיד, אך לא נראה שהיא נאמרת על הכוס, וגם לא מפורש שזו אכן ברכה. נראה לומר, כי הברכה שאמורה לבוא עם הכוס הזו היא ברכת הפסח, המופיעה במשנה האחרונה. ההוצאה של משנה זו אל מחוץ לסדר, והעתקתה ממקומה אל סוף הפרק, מבטאים את הבור העמוק שנפער בליל הסדר עם החורבן וביטול קרבן הפסח. הכוס השניה כבר לא שלמה, כבר אין עליה ברכה.

למעשה, בהתבוננות נוספת, ניתן לראות כי לא מתואר בפרק מתי אוכלים את סעודת החג ואת הפסח, ועל הדבר קיימות מחלוקות בין הפרשנים והחוקרים. החוסר באכילה, מבטא את החוסר העמוק הקיים כשאין עוד קרבן פסח.

ראה משנה ג, אבל היא סותרת את משנה ח!
לפי מנהגי הסעודה ההלניסטיים, הפסח נאכל במנה העיקרית, כלומר בסעודה עצמה - כוס שלישי (שעליה מברכים את ברכת המזון, ראה משנה ז), אבל כאמור, משנה ג מובילה לכוס שני, ומשנה ח - לכוס רביעי. דווקא סעודת החג מתוארת היטב - בכוס השלישי, אבל נכון שהפסח מופיע יותר מדי פעמים, ולכן לא ברור היכן אוכלים אותו. לא בגלל שיש לקונה אלא דווקא כי יש כפילות!

נראה כי מסיבה זו הובאה מחלוקת ב"ש וב"ה במשנה ב', כדי שתהיה ברכה על כוס ראשונה. באופן זה, על כוס יש ברכה, ומודגשת עוד יותר ההעתקה של המשנה האחרונה ממקומה אחרי הכוס השניה.

אם כן, הפרק מבטא את החוסר שקיים בחורבן ואת האופן בו מתוך ההודאה על גאולת מצרים שהיתה, אנו מתפללים על הגאולה שבעז"ה תבוא.

כמובן, זה מובן מאליו.


כתבת: "אפיקומן" הוא קינוח הסעודה, שכלל בנוסף ליין גם אגוזים תמרים וקליות. יין שותים, אבל את שאר המאכלים לא אוכלים, וראו תוספתא י, יא.
אני מבין שאתה מפרש 'אפיקומן' לקינוח כללי, א"כ צריך לפסק ולפרש 'אין מפטרין אחר הפסח - (ב)אפיקומן (- כגון קליות וכו'). אבל מנין לך שאין הפירוש אפיקומן משהו כמו 'אכילה אחרונה', ונפרש: אין מפטירין (- להוסיף טעימה כל שהיא המעברת טעם האכילה, כגון קליות וכו') אחר 'פסח אפיקומן' (כלומר הטעימה האחרונה של הפסח). בחירה שלי (שיחה)


כתבת: השוו מגילה ב, ב, שמתירה להתנמנם גם בקריאת המגילה.
לא ראיתי היתר להתנמנם, לא כאן ולא בקריאת המגילה, מה כוונתך? בחירה שלי (שיחה)