שיבה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ (מגילת קהלת, פרק א', פסוק ו')

וְגַם אִם רוּחִי הִתְעַנִי רַבּוֹת,
וְגַם אִם הִרְחַקְתִּי לָנוּד.
חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ – אֶל אֶרֶץ-אָבוֹת
אֶל בֵּית-מְכוֹרָה הֶחָמוּד.
 
וְטוֹב לִי לָחוּשׁ יוֹרֵד בִּדְמָמָה,
בְּאֹפֶל עֶרֶב כָּחֹל,
מַרְגּוֹעַ זֶה שֶׁכֹּה יִכְמַהּ
כֹּה יִכְמַהּ הַלֵּב הַפְּתַלְתֹּל.
 
הַלֵּב הַפְּתַלְתֹּל – נֶאֱמָן וּמוֹעֵל,
תָּאֵב לְהַמְרִיא וּמָט.
וְטוֹב כִּי בַּחֶדֶר הַזֶּה הָאָפֵל
לֹא תַּבְחִין לוֹ בְּכִיָּתִי בַּלָּט.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).