שולחן ערוך יורה דעה ר א
שולחן ערוך יורה דעה · ר · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
כשפושטת מלבושיה, כשעומדת בחלוקה, תברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ותפשוט חלוקה ותטבול, ואם לא ברכה אז, תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים, ואם הם צלולים, עוכרתן ברגליה ומברכת.
- הגה: ויש אומרים שלא תברך עד אחר הטבילה (טור בשם בעל הלכות גדולות והוא בה"ג דף פ"ה ע"ב ורש"י ורמב"ן סימן שכ"ח ושערי דורא), וכן נוהגים שלאחר הטבילה, בעודה עומדת בתוך המים, מכסית עצמה בבגדה או בחלוקה, ומברכת:
מפרשים
(א) מכסית עצמה בבגדה כו'. ועכשיו נהגו שלא לכסות עצמה כלל ולברך וקרא עליהם תגר הדרישה דאפי' חיבוק זרועותיה לא מהני אלא להפסיק שלא יהא לבן רואה את הערוה אבל באשה לא שייך לבן רואה את הערוה כמ"ש הא"ח וז"ל נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות בחלוקן אע"פ שאינן מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה מאד ואין לבן רואה ערוה ולא בעי טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן עכ"ל ומביאו ב"י בא"ח סי' ע"ד ופסקו בש"ע שם סעיף ד' (וכ"נ דעת הרב שם וכ"כ העט"ז שם בסתם) ואם כן צריך שיהיו המים עכורים דמים צלולים כמי שאינם דמי עכ"ד וגם הב"ח בקונטרס אחרון השיג על הא"ח מהש"ס דפ' מי שמתו (דף כ"ד ע"א) גבי עגבות והעלה דבאשה שייך נמי טעמא דלבן רואה ערוה וה"ט דהפוסקים דכתבו הכא דצריך שיהיו המים עכורים וחבוק זרועותיה לא הוי הפסק כלל ואם כן צריך שיהיו המים עכורים או שתלבש חלוקה ולשים ידה על החלוק למטה מלבה דאז הוי הפסק ושארי ליה מאריה להדרישה שנסמך להקל על מ"ש הא"ח דמשמעות הש"ס וכל הפוסקים דלא כוותיה עכ"ד ואענה אני חלקי דודאי נשי דידן נשים חכמניות הן וצדקניות הן דמה שדחה הב"ח דברי הא"ח מהש"ס דפ' מי שמתו וכתב על הדרישה שארי ליה מאריה כו' התפלל על אחרים והוא צריך לאותו דבר כי איך יעלה על הדעת דהך דהאשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה (אבל עומדת לא וכן האיש לא משום דאף ביושב אין ערותו מכוסה) טעמא משום לבה רואה את הערו' וליכ' טעמא אחרינא במלתא א"כ בסוף מי שמתו הביאו בתוס' והפוסקי' מחלוקת אי קי"ל לבו רואה את הערוה אסור או מותר וכתבו דרש"י וקצת פוסקים פסקו דמותר כת"ק די"א בברייתא והא תנן בפ"ב דחלה דאסור לברך ערום משום לבו רואה את הערוה וכן בפ"ק דתרומות דתנן הערום לא יתרום ומפרש טעמא בירושלמי מפני שאינו יכול לברך ערום ואי ס"ד דטעמא משום לבו רואה את הערוה כמו שעלה על דעת הב"ח היכן יתכן לפסוק לבו רואה את הערוה מותר והלא תרתי סתמי דמתני דאסור אע"ג דבברייתא ס"ל לת"ק דמותר ה"ל סתם מתני' ומחלוקת דברייתא דהלכה כסתם מתני' וכ"ש הכא דאיכא תרי סתמא אלא ודאי הך דחלה ותרומה טעמא לאו משום לבו רואה את הערוה אלא דאפי' לבו מכוסה אסור משום גילוי ערוה כדאמרי' בס"פ מי שמתו ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא ונ"ל דבמים צלולים ליכא משום גילוי ערוה והכי מוכח בש"ס ס"פ מי שמתו דפריך אהא דתנן בירד לטבול יתכסה במים ויקרא והרי לבו רואה את הערוה אמר רבי אליעזר במים עכורים שנו דדמיא כארעא סמיכתא ע"כ והשתא אי ס"ד דמים צלילים לא חשיבי כיסוי ערוה למה ליה לאהדורי אפירכא אחריני ולאקשויי והרי לבו רואה את הערוה דלאו קושיא מעליותא היא דאיכא לשנויי קסבר לבו רואה את הערוה מותר וכתנא דברייתא תקשי ליה בפשיטות מיניה וביה דקתני יתכסה במים ויקרא ומאי מהני כיסוי אלא פשיטא ליה דכסוי מהני אפי' במים צלולים דמכל מקום ליכא משום ולא יראה בך ערות דבר כיון שעיניו חוץ למים אבל משום לבו רואה את הערוה פריך שפיר כיון דלבו ברשות א' עם הערוה ונ"ל ראי' לדברי ממ"ש הרשב"א בחידושיו וז"ל והלא לבו רואה את הערוה כלומר שהוא עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה את הערוה ואוקימנא בעכורים הראב"ד ז"ל עכ"ל וכ"כ הר"ר יונה ז"ל ומביאם ב"י בא"ח סי' ע"ד והכי מוכח נמי התם בש"ס דגרסינן ת"ר מים צלולים ישב בהן עד צוארו וקורא וי"א עוכרן ברגליו ות"ק והרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר ע"כ הרי דלת"ק אע"ג דלבו רואה את הערוה מותר ישב בהן עד צוארו ויקרא משום ולא יראה בך ערות דבר ואפ"ה מהני צלולים ניחא השתא דתנא ברא לא פליג אתרתי סתמא דתרומה וחלה וניחא נמי השתא הא דכתב רבי' יונה בשם רבני צרפת אירד לטבול דחיבוק זרועותיו מהני דהקשה בדרישה דסוף סוף הערוה מגולה ועוד אמאי לא משני ש"ס הכי וע"כ הוצרך לדחוק דרבי' יונה קאי ארוחץ בכלי ועם כל זה לפירושו מאי דפריך והלא לבו רואה את הערוה לחו קושיא היא דחיבוק מהני אלא דעיקר קושיתו דהערוה מגולה ועומדת והאי קושיא אחריתא וס"ס לא קשיא והרי לבו רואה את הערוה ולפי מ"ש ניחא דבמים צלולים ליכא משום גילוי ערוה והא דלא משני ש"ס הכי היינו משום דש"ס פריך אתנא דמתניתין דקתני יתכסה במים ויקרא דמשמע דכסוי דמים הוי תקנתא ותו לא צריך תקנתא אחריתא והרי לבו רואה את הערוה וליכא תקנתא בהא וליכא לשנויא בחובק זרועותיו דאם כן ה"ל להתנא לפרושי דמיירי בהכי ומדנקט סתמא יתכסה במים משמע דבא לומר דבמים בלחוד סגי ואין להקשות על התנא גופיה אמאי לא נקיט תקנתא דחיבוק יש לומר דחדא מנייהו נקיט אי נמי דבמים נמי הוי תקנתא לגלוי ערוה מה שאין כן בחיבוק והלכך נקט תקנתא דשוה לתרווייהו ודוק והשתא אתי שפיר הא דכתב הרב בא"ח סי' ע"ד סעיף ב' ואם אין לבו תוך המים רק למעלה מן המים אף בצלולים שרי ע"כ הוצרך הדרישה לדחוק עצמו ולפרש דמיירי שרוחץ בכלי דליכא גלוי ערוה וז"א במשמע ועוד דהא הרשב"א והראב"ד והר"ר יונה (והרב הוציא דין זה מהם כמ"ש הדרישה גופיה) מיירי להדיא בירד לטבול אלא ודאי כדפרישית דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ ליכא משום גלוי ערוה (ואע"ג דבערוה בעששית אמרינן התם בס"פ מי שמתו שאסור לקרות ק"ש כנגדה הא מפרש התם טעמא ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמתחזיא והשתא בע"כ מ"ש הראב"ד כאן דעוכרתן ברגליה לאו טעמא הוא משום גלוי ערותה וכמ"ש הדרישה דהא כיון שעיניה חוץ למים אף במים צלולים שרי וכמ"ש הראב"ד גופיה אלא טעמא כמ"ש העט"ז והנ"י והב"ח משום לבה רואה את הערוה והיינו דכתב הראב"ד סתמא דתעכור המים דאי ס"ל טעמא אחרינא ה"ל לפרושי אלא ס"ל הך טעמא דס"פ מי שמתו דעוכרן משום לבו רואה את הערוה ומעתה נסתלקה תלונת הדרישה שהתרעם על המחבר והרב שקצרו כאן ובא"ח דבריהם ונתנו טעות ומכשול למעיינים בקיצור דבריהם אם כוונו למ"ש עכ"ל דודאי אם כוונו למ"ש הם קצרו דבריהם אבל למ"ש כל הדברים פשוטים וברורים וסלקא לן השתא דהראב"ד (וסייעתו) דהכא דכתב דצריך שתעכור המים חולק אהא"ח והיינו דכתב המחבר בא"ח דברי הא"ח בשם יש מי שאומר וא"כ הני נשי דידן אם אינן נביאות הן בנות נביאות הן דס"ל כהא"ח והלכך מברכות במים צלולים שעיניהם חוץ למים ומנהגן תורה היא:
(א) עוכרתן ברגליה. צ"ע דבא"ח סימן ע"ד פסק בש"ע שהנשים יכולות להתפלל כשהן לבושות החלוק אע"פ שאינן מפסיקות למטה מהלב והם דברי א"ח שמביא ב"י שם ולמה הצריך כאן עכירת המים ובסמוך יתבאר דאפי' מים צלולים הוה כלבישת החלוק:
(ב) עד אחר הטבילה. טעמייהו דכיון דבטבילת גר אין שייך שיברך קודם הטבילה דעדיין עובד כוכבים הוא לא חילקו חכמים בין הטבילות:
(ג) מכסית עצמה כו'. בדרישה האריך בדין זה וכ' שהנשי' שלנו המברכות על הטביל' בעודם במים ערומות ולא מעכרי המים דלאו שפיר עבדי אף שהן מחבקים זרועותם על גופן דלפי מ"ש מהרמ"י הטעם שצריכים להיות עכורין כדי שלא יהיו לבן רואין את ערותן הי' מהני חבוק זרועותן להפסיק בין לב לערוה אבל באשה אין משום לבן רואה ערותן כיון שערותן למטה מאד וכמ"ש ב"י בשם א"ח בסי' ע"ד וז"ל נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות בחלוקן אע"פ שאין מפסיקות למטה מהחזה לפי שערותן למטה מאד ולא בעי טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן עכ"ל משמע דבנשים האיסור משום שעומדות ערום בלא כיסוי ערותן ולאו אורח ארעא לעשות כן מפני כבוד השכינה ואם כן מאי מהני חיבוק ידים דאי משום לבן רואות ערותן הא אין צריך באשה הפסקה וע"כ משום כבוד השכינה שלא תעמוד ערום מאי מהני בזה הפסקה בין לב לערוה. זהו תכלית דבריו שם ולעד"נ דהנשים העושות כן בחיבוק ידים הם עושות יפה אפי' לכתחלה ואפי' בלא חיבוק ידים יש להם על מה לסמוך דמ"ש שיש איסור בעמידתה ערומה משום כבוד השכינה הוא תמוה מה לו לבקש טעמים מפני כבוד השכינה והלא איסור דאורייתא מפורש הוא משום לא יראה בך ערות דבר וכמ"ש בקציצת חלה בסי' שכ"ח בי"ד שהאיש אסור לו לקצות חלה ולומר הברכה משום גילוי ערוה ובכל המקומות שאסרו להתפלל כנגד ערות חבירו וה"ה כנגד ערוה שלו אם היא מגולה אע"פ שלבו מכוסה וזהו דבר פשוט אפי' לתינוקות של בית רבן אלא דנראה פשוט ומוכח דאם האדם עומד תוך המים אפי' הם צלולים אין בזה משום גילוי ערוה ולא כדעת בעל הדרישה שס"ל כל שהמים צלולים הוה כאלו עומדת ערום וראיה מפורשת מס"פ מי שמתו במה דתנן יתכסה במים ויקרא ק"ש פרכינן והא לבו רואה את הערוה ומשנינן במים עכורים דכארעא סמיכתא הם ואי אמרת דצלולין הוה משום גילוי ערוה מאי שנא לבו דנקט המקשן דהא פלוגת' בההוא פירקא אם אסור או מותר ה"ל למפרך והא עובר משום לא ירא' בך ערות דבר דהיינו משום גילוי ערוה ואפי' אם לבו מכוסה אלא פשוט דכל שערותו מכוסה במים אע"פ שהם צלולים מכל מקום אין שם גילוי עליהם אע"ג דכשמכוין לראות במים נגד ערותו יכול לראותה מ"מ כיון דבלא מתכוין על אותו מקום לראות דרך המים אין בזה משום גילוי ערוה דומה לזהממש מצינו בתוס' דנדרים (דף ל') העתקתי' בסי' רי"ז סעיף ל"ו דהדגים שבמים רואין החמה אלא דהחמה לא מקרי רואה אותם כיון שהם מכוסים במים וכן הוא כאן וכ"כ ב"י בא"ח סי' ר"ו בשם הרשב"א וז"ל והלא לבו רואה את הערוה כלומר שלבו עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה את הערוה כו' עכ"ל. הא לך דאפילו ללב רואה אין חשש אא"כ הוא עם הערוה תוך המים וכמשמעות המשנה יתכסה במים אבל אם הלב חוץ למים אין בו חשש. וכן מוכח מדברי ר"ת שהביא ב"י בא"ח סי' ע"ד כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות היה מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה עכ"ל ואי הוויין צלולין בעומד ערום מה תיקן במה שכיסה לבו ובדרישה כתב דר"ת היה יושב בתוך כלי וע"כ אין בו משום גילוי ערוה ואינו נכון כלל דאף ביושב בכלי בגלוי ערוה ודאי איסור גמור הוא כל שאין שם מים דהא הוא עצמו רואה ערותו וראי' מדאמרינן פ"ק דסוכה סוף דף י' אמר שמואל הישן בכילה ערום והוא גבוה י' יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא ק"ש דסבר לבו רואה הערוה מותר כ"כ התוס' נמצא לדידן אסור והוא ממש ככלי שרחץ בו ר"ת אלא ברור דאין שייכות איסור לא יראה בך ערות דבר אלא בשערותו מגולה באינו במים אז אסור כל שקורא כנגדה אא"כ במהפך פניו כמבואר בש"ע בא"ח סי' ע"ה אבל אם הוא תוך המים אין בו משום גלוי ערוה והוה כמו מהפך פנים רק שיש איסור משום לבו רואה הערוה ודמיא למי שכיסה עצמו בלבוש ולא הפסיק בין לבו לערותו וא"כ אשה הטובלת ועומדת במים אחר הטבילה ודאי מהני ההפסק שהיא עושה בידיה בין לבה לערותה כמ"ש בש"ע בא"ח סי' ע"ד היתר גמור ולכאורה היה יותר טוב שלא יכנוס לבה במים כדי שלא יהיו לבה וערותה בתוך המים וכעין שזכרתי בשם הרשב"א אלא דיותר יש צניעות שתהא כולה מכוסה עד צואר' במים כמ"ש בש"ד בהל' נדה ואח"כ יחבק בידיו להפסיק שכבר פסק בש"ע בא"ח סי' ע"ד סעיף ל"ו דהוה הפסקה ואותן שעומדות במים בשעת ברכה ואינן מפסיקין בידיהם בין לב לערוה ג"כ יש להם על מי לסמוך דהיינו על הא"ח שהביא ב"י זכרתיו לעיל דבאשה אין שייך כלל לבה רואה ערותה כיון שהיא למטה מאד וע"כ תוכל לברך בשיש לה לבוש המכסה אף כשאין הפסקה בין לב לערוה תחת הלבוש ומוקי לה לההיא שאמרו בגמרא דבעינן בשעת הפרשת חלה שיהיו פניה טוחות בקרקע היינו משום גלוי ערוה כשהיא ערומה דדבר פשוט אע"פ שאין באשה משום לבה רואה ערוה אפילו כשהיא עומדת מ"מ יש גלוי ערוה בעומדת כדאיתא בפ"ק דסוטה (דף ח') האשה נסקלת כשהיא מכוסה מלפניה ואחריה לרבי יהודה מפני שכולה ערוה ופרש"י שבית הבושת שלה נראית מלפניה ומאחריה ועל כן בעינן בגמרא ס"פ מי שמתו לענין חלה שתהא יושבת ואפי' ביושבת לא סגי מפני העגבות שלה שמגולות על כן הצריכו שפניה טוחות בקרקע פי' דבוקות מאד לקרקע שאפי' עגבותיה יהיו מכוסות וא"כ באשה העומדת ויש לה לבוש המכסה ערותה ועגבותיה אף שאין הפסק בין לבה לערותה אין איסור לדעה זאת של א"ח שהביא ב"י ומו"ח ז"ל ס"ל דבעומדת אין שום איסור משום גלוי ערוה לדעת הא"ח הנ"ל וא"צ לפניה טוחות בקרקע אלא לכסות עגבותיה ועל כן הוקשה לו למאי דס"ד בגמרא שם פריך מי שמתו דבעגבות אין בהם משום ערוה למה צריכה להיות יושבת הלא בעומדת ג"כ אין איסור כיון שאין לבה רואה ערותה וע"כ דחה דעת הא"ח מן ההלכה ולא דק בזה דודאי איסור גלוי ערוה יש בה אף בעומדת וכמו שזכרנו אלא קמ"ל בעל א"ח דכל שנתכסה הערוה ועגבות ע"י לבוש אע"פ שאין הפסק בין לב לערוה אפ"ה שרי כמו ביושבת ופניה טוחות בקרקע כיון שערותה למטה מאד אין כאן איסור משום לבה רואה את הערוה ונראה ברור דגם הרא"ש ס"ל כמו הא"ח שהרי כתב הטור סימן זה משמו וז"ל וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבל עכ"ל הרי שלא חש אלא לגלוי ערוה לחוד אבל כשלובשת חלוק די בכך אע"פ שאין הפסק בין לבה לערוה שכן דרך ההולכים בחלוק שהרי לא הצריך שיהיה אזור להפסיק אלא ברור דסבירא ליה כא"ח דלעיל שאין באשה משום לבה רואה ערוה ובזה מיושב לשון הטור שהאריך בדברי הרא"ש ולא כתב בקיצור וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כדרכו אלא דבר ברור כיון דלעיל מיניה כתב דברי הראב"ד דס"ל שתברך קודם טבילה ואם לא ברכה קודם טבילה צריכה לעכר המים והיינו ע"כ משום לבה רואה ערותה דלא ס"ל כא"ח דלעיל וכתב הטור שכ"כ הרא"ש לענין שתברך קודם טבילה סבירא ליה כהראב"ד דלא כר"י ובה"ג שכתבו שתברך אחר הטבילה אבל במה שכתב הראב"ד שצריכה לעכר המים בזה לא ס"ל להרא"ש כן אלא די בכך שבעוד חלוקה עליה תברך ולא חיישינן ללבה רואה ערותה וא"כ כיון שהא"ח והרא"ש ס"ל כן דבאשה אין שייך לבה רואה ערותה וכבר פסק כן בש"ע בא"ח סי' ע"ד מי ימחה ביד שום אשה שתסמוך על זה וכל שהיא במים אפילו [הם צלולים] ממילא נתכסה ערותה ועגבותיה כאילו היה עליה לבוש מלפניה ומאחריה ואין בה משום גילוי ערוה כמו שהוכחנו לעיל לא אכפת לן בלבה רואה ערותה אבל מ"מ ע"צ היותר טוב תעשה בחבוק ידים להפסיק בין לבה לערותה והיא בתוך המים יצאה ידי חובתה לד"ה ואע"ג שרמ"א כתב כאן שנוהגים לכסות בבגדה או בחלוקה אפשר שבימיו נהגו כן אבל עכשיו לא נהגו כן כמו שהעיד בעל הדרישה אלא שכתב שלא יפה הם עושים וגם אנו שמענו שהנשים אינן נזהרין אפי' בחיבוק ידים בהפסק בין לב לערוה ונראה שגם זה אליבא דהלכתא אלא שלכתחלה יש לעשות חבוק ידים כמו שאמרנו דאין פקפוק על זה כנלע"ד:
(א) נוהגים: כתב הט"ז אפשר שבימי רמ"א נהגו כן אבל עכשיו אין נוהגים כן וגם אנו שמענו שהנשים אינן נזהרין אפילו בחיבוק ידים בהפסקה בין לב לערוה ונראה שגם זה אליבא דהלכתא אלא שלכתחלה יש לעשות חיבוק ידים דאין פקפוק על זה עכ"ל וכ"כ הש"ך דנשי דידן מברכות במים צלולים ועיניהם חוץ למים ומנהגן תורה היא עכ"ל (ושל"ה כתב אנשי מעשה יזהירו לנשותיהן שיטבלו ותברך ואח"כ תטבול שנית).
(א) אחר הטבילה. עי' בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' כ"ה שכתב דאף במקום שאין נוהגין כן אלא מברכות קודם הטבילה היינו דווקא בחול אבל בשבת כשטובלת יש לאשה לנהוג כן לברך אחר הטבילה או קודם טבילה בלחש בין שפתיה ע"ש טעמו:
(ב) וכן נוהגים. עי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ע"ד באמצע התשובה:
(ג) נוהגים. [עט"ז בא"ח סי' פ"ד ובמג"א סי' מ"ה סק"ב ומדיוק דבריהם משמע דמקואות שלנו דמחממים אותם ונפישי זוהמא דינו כמרחץ ממש ובס' פמ"ג ומחצית השקל שם מסופקים בהאי מלתא. ועי' בתשו' חתם סופר סי' ר"ז שכתב דמאי דאיבעיא להו פשיטא ליה להגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה שכתב וז"ל וכ"ש בבית הטבילה דידן שרוחצים ג"כ בחמין פשיטא דאסור לגמרי לברך בשם אלא יש לנהוג לברך קודם שתכנוס ולא תפסוק בדבור ואף אם לא מחשב תכיפה מ"מ הפסק נמי אינה נחשבת וכך אני נוהג עם ברכת ציצית כשאני לובש שם בגדי אחר טבילה עכ"ל והוא ז"ל פלפל בזה והביא ג"כ ראיה לאיסור. וע"ש עוד שנשאל במי שיש לו בתוך חדרו חפירה מקוה מים חמין לטהרת נשים שבביתו ומכוסה בכיסוי נסרים אי מותר ללמוד באותו החדר והשיב מאחר שהחדר שהחפירה בתוכו הוא נקי וטהור רק לפעמים פעם או פעמים בחודש חופפת אשה בתוכו במים חמין ונהי שהחפירה נפישא זוהמא מ"מ החדר שהוא רשות לעצמו נקי וטהור ולית ביה הבל ולא זוהמא והחפירה מכוסה בנסרים אין שום סברא לאסור שם ללמוד אך מהיות טוב יעמוד מחיצה המטולטלת לחוץ בין הלומד ובין מקום המקוה המכוסה בנסרים ועובדא ידענא שהחסיד מהור"ר זלמן זצ"ל בפ"פ דמיין היה לו מקוה חמין בתוך חדרו והיה מכוסה ולמד שם ולא רפרף אדם מעולם ע"ש]: