שולחן ערוך יורה דעה קד א
שולחן ערוך יורה דעה · קד · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
עכברא דדברא נותן טעם לשבח הוא שהרי עולה על שלחן מלכים אבל עכברא דמתא מספקא לן אם משביח בשכר וחומץ או אם הוא פוגם ולפיכך אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם אם לא שהה בתוכו מעת לעת מותר אבל אם היה רותח או אפילו צונן ושהה בתוכו מעת לעת בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות ויכול לסננו בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום בין שנימוח בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות ניתר על ידי שיהא ששים בהיתר כנגד העכבר ואם נחתך לחתיכות דקות והוא בענין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב הכל אסור ואין שם ביטול דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש:
- הגה: ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו אבל בשאר איסורין אין לחוש (כן משמע בארוך כלל ל"ב):
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) עכברא דדברא כו'. משמע מדברי המחבר דעכברא דדברא פשיטא לן דמשביח בשכר וחומץ כיון דעולה על שלחן מלכים (ואפשר לפי זה דעכברא דדברא אפי' ביין ושמן וכהאי גוונא אינה פוגמת) ובש"ס (עבודת כוכבים דף ס"ח ע"ב) מוכח דאע"ג דעולה על שלחן מלכים מספקא לן אי נטל"פ בתערובות ע"ש ואע"פ שאפשר לדחוק וליישב מ"מ לא נראה כן מהרי"ף והרא"ש וטור והרמב"ם וראב"ן ושאר פוסקים שלא הזכירו כלל הא דעכברא דדברא אלא כתבו בסתם עכבר ודוק:
(ב) או לחומץ אם לא שהה בתוכו מעת לעת כו'. ע"ל סימן ק"ה ס"ק ב' מזה:
(ג) ודוקא בשרץ יש לחוש כו'. דע דגרסינן פרק בתרא דעבודת כוכבים (ריש דף ס"ט) אבעי' להו נפל לגו חלא מאי (כלומר אי עכברא נותן טעם לשבח בחומץ או לא) אמר ליה רב הילל לרב אשי הוי עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל ההוא אימרטוטי אימרטט ופירש רש"י שנחתך לחתיכות דקות קטנות ושרץ שיעורו כעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בולע חתיכת שרץ בהדי חומץ וכ"כ ראב"ן ומרדכי והאגודה לשם וכ"כ האו"ה כלל ל"ב אבל הר"ן כתב על פרש"י תימה למה הוצרך לזה דהא אף בשאר איסורים יש לחוש לפחות מכזית דהא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה ותו קשיא ליעבריה במסננת ולישתרי כו' עכ"ל ולק"מ דודאי בשאר איסורים כיון דנטל"פ הוא אם כן ליכא משום טעמא וגם משום גופיה ליכא דבטל ברוב כיון שאינו מכירו (ועיין לעיל סימן ק"ג ס"ק ג') דמ"ש מיבש ביבש ואע"ג דשלא במינו ביבש קי"ל בששים היינו משום דאם יבשלם יתן טעם מה שאין כן הכא דנטל"פ ומ"ש וליעבריה במסננת ולשתרי י"ל דהיינו כמ"ש הטור וב"י שנחתך בענין שאינו יכול לבררו במסננת כגון שהיה החומץ מעורב במאכל עב והלכך שרץ כיון דשיעורו בכעדשה לא בטיל דהוי כמו בריה וכמ"ש האו"ה שם וכן משמע דעת הטור שלא כתב דין דנחתך לחתיכות קטנות ואינו יכול לבררו אלא הכא גבי עכבר ולא בשאר איסורים וגם לא אישתמיט שום פוסק דיכתוב כן בשאר איסורים וזה דעת הרב והב"ח ומדברי הבית יוסף נראה דאפילו פחות מכעדשה וכן בשאר איסורים נמי לא בטיל אפי' ביותר מששים כל שא"א לסננו וכן דעת מהרש"ל פג"ה סי' מ"ט ולפעד"נ כמ"ש ונ"ל ברור דגם הר"ן לא כ' כן אלא לפי מאי דסבירא ליה דמיירי בענין שיכול לסננו אבל לענין דינא מודה דאם אינו יכול לסננו דהוי ממש כיבש ביבש דהא קי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא כדכתיב אחרי רבים להטות תדע דהא הרשב"א בתה"א דף ק"י ע"ב כתב נמי כהר"ן ובתשובה סי' ק"א כתב בקדרה של מרק שנפל לתוכו יתוש שאם נחתך ממנה אבר או אפי' שלמה ונתרסקה ואבד צורתה הוי כשאר איסור ובטלה עד כאן לשונו ומביאו ב"י בס"ס זה אלמא כל שאי אפשר לסננו בטל:
ט"ז - טורי זהב
ודוקא בשרץ וכו'. בד"מ כתב הטעם שמא ישאר ממנו כעדשה שהוא שיעור טומאתו הואיל ותחילת ברייתו הוה כעדשה מקרי בריה ואינה בטלה עכ"ל ונראה שהביאו לחלק כן ממ"ש הטור ואם נתחתך בענין שאינו יכול לבררו ולהוציאו הכל אסור וק"ל לרמ"א הא קי"ל נתרסקה הבריה בטילה וכ"כ בדרישה בשם רש"ל וז"ל ואף דאמרינן לעיל סי' ק"א היכא שנתרסק האיסור בטל שאני שרץ דאיסור אכילתו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע שרץ כעדשה ועיין בפרש"י בעבודת כוכבים דף ס"ט עכ"ל וכתב ע"ז דלא נצטרך לחלק בשביל זה דשאני בנחתך הבריה דאיירי במין במינו ואין האיסור ניכר תוך ההיתר משא"כ כאן שאיירי שהוא במאכל עב וא"א לבררו מחמת קטנותו אבל מ"מ האיסור ניכר בין ההיתר דזה לכ"ע אסור אלא שיש הכרח לחלק כן מכח מ"ש ב"י ואם נימוח לתוכו לגמרי דדוקא לגמרי כו' ובסימן ק"ט כתב דמשמע מדברי התרומות אפילו באינו מינו מיהו בטל בס' ואפי' כזית ולפ"ז צריך לחלק בין שאר איסורין למשהו דשרץ כו' עכ"ל וכן מו"ח ז"ל כתב כאן כדברי רש"ל האלו.) ואשתומם שעות הרבה מה חשבו על ככה דמ"ש הטור אם נתחתך כו' הוא על פי הגמרא שאמרו בעבודת כוכבים (דף ס"ט) בעכברא שנפל לגו חלא מאי אמר ליה רב הילל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל ההיא אימרטוטי אמרטט ופרש"י לחתיכות דקות ושרץ איסורו כעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בולע חתיכת שרץ בהדי חומץ ולכאורה משמע דקפיד דוקא אשיעור כעדשה וזה אי אפשר לומר כן דהא עכ"פ חצי שיעור אסור מן התורה והיינו אפילו חצי עדשה או משהו ממנו דלא בעינן כעדשה אלא לענין איסור שחייב מלקות כמו כזית דנבילה וכן מוכח מדברי התוספות שהקשו שם יש לתמוה עכשיו היאך אנו אוכלים דבש דבורים והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש כו' וזה פשוט דהאוכל דבש שמעורב בו רגלי הדבורים שאינו אוכל כשיעור עדשה מן הרגלים וכן מוכח מדבריהם שם שסיימו והא דאמרינן אברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ כו' ש"מ דמיירי שם בפחות משיעור עדשה. שוב ראיתי בר"ן שם פרק השוכר שמקשה גם כן על רש"י כן דלמה לי כעדשה הא אף בשאר איסורין יש לחוש לפחות מכזית והקשה עוד קושיא אחרת ופי' שם פירוש אחר ובת"ה הארוך (דף ק"י ע"ב) כתב פירש"י וכתב עליו וז"ל ומיהו לאו דוקא בשרצים המבדילים שאפילו בשאר איסורין שנתערבו ביין וחומץ ושמן ויש לחוש אפילו לפחות מכזית שהרי חצי שיעור אסור מן התורה עכ"ל הרי לפנינו בהדיא דרש"י לאו דוקא נקט כעדשה מן השרץ אלא נקט איסור קטן היותר חמור דחייב אפי' מלקות על אכילתו ולא כדברי רש"ל ורמ"א דשרץ שאני ומ"ש רמ"א בד"מ שאם יש כעדשה מקרי בריה נפלאתי מאד על פה קדוש יאמר כן דהרי בדיני בריה אמרו בהדיא בסימן ק' בנמלה וכתב ע"ז בסימן ק"א דאם נתרסק ממנה קצת בטלה חשיבות הברי' וכמ"ש ב"י שם סימן ק"א ק"ו כאן דמיירי בנחתך לחתיכות דקות כמ"ש הטור וכ"כ באו"ה כלל כ"ה דין ב' מידי דהוה אכעדשה דשמונה שרצים ושרץ מרוסק כו' אף על פי שלוקין עליהם מתבטלים בשיעורם עכ"ל. ומ"ש בדרישה דכאן מכירין האיסור אלא שאי אפשר לבררו כן הוא האמת ודומה למ"ש ב"י בסי' קט"ו להרמב"ם לענין חמאה של עובד כוכבים וז"ל אבל החמאה היה האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא"א לבררו ולפיכך אינו בטל עכ"ל וע"ש. ולפי הנראה דודאי לא בא הטור כאן כלל לעשות חומרא בשרץ משא"כ בשאר איסור זה לא עלתה על דעתו כלל דלא כתב דיני סי' זה אלא להורות דיש שבח בעכבר ושכר וחומץ אלא שפרט דיניו אם נתערבו ומ"ש כאן בנחתך דהכל אסור לאו מטעם חשיבות דבריה אלא דילמא בלע לחתיכה דקה של שרץ בתוך השכר או חומץ ולזה נתכוין גם הב"י במ"ש דחצי שיעור אסור מן התורה ואפילו בפחות מכעדשה ופי' דברי הטור הוא כך דאם נימוח השרץ לגמרי עד שנעשה כממשו של שכר וחומץ הוה שיעורו בששים דהוה לח בלח אבל אם נתחתך ולא נימוח דיש כאן עדיין ממשות של איסור ונתערב במשקה ממילא אין כאן לח בלח ולא יבש ביבש דכל ביטול הוא מצד שאינו ניכר משא"כ כאן דניכר אלא דאי אפשר לבררו ממילא לא מהני כאן אפילו ששים דלא מהני ששים אלא אם נעשה האיסור לח ונימוח לגמרי משא"כ כאן דשם איסור לא נעקר ממנו ולא נתבטל כלל לא בששים בתורת לח בלח ולא ביבש ביבש בתורת רוב ושפיר יש איסור אם יבלע אותו בעין ע"כ אסרו הכל כאן והיינו פירושו דאמרטוטי אמרטט שאמרו בגמרא ואין כאן חילוק בעולם בין שרץ לשאר איסורים ודין הנזכר כאן הוה בכל איסורים אם נתערב והוא ניכר ואי אפשר לבררו כן נלע"ד ברור והג"ה זאת אין מקום לקיימה לפע"ד אלא שיש עדיין להקשות להרשב"א שכתב באיסור החמאה שנתן הרמב"ם טעם משום שאין הקום מתבטל בחמאה שאינו מעורב בה שיתבטל במיעוטו והקשה עליו הרשב"א כמו שנעתיק בסי' קט"ו וכתב עליו שאע"פ שאינו מעורב בטל במיעוטו אם כן מאי שנא מכאן בעכבר שאינו מתבטל בשכר או חומץ דהא גם שם בקום שבחמאה מכירו והוה לח ביבש ומתבטל כיון שאין יכול להפרישו, וגבי עכבר נמי דלא הוי יכול להפרישו והוה יבש בלח ליבטל ונראה לי דבעכבר יש לחוש שמא יאכל חתיכת האיסור בפני עצמו בשלמא יבש ביבש נהפך האיסור להיתר מכח הרוב דגזירת הכתוב ומשום הכי מותר בדגן בדגן אבל בזה אין האיסור נהפך להיתר אלא הטעם בחמאה דמהני ביטול משום דאי אפשר להפרישו לאיסור וזה עיקר ההיתר אבל כל שניכר קצת מהקום ודאי זורקו ואין אוכלו אלא בכלל החמאה ע"כ מותר אבל אין שייך בזה האיסור נהפך להיתר משום הכי אסור בעכבר דשמא יאכל האיסור בפני עצמו:
באר היטב
(א) דדברא: כ' הש"ך דמשמע מדברי המחבר דעכברא דדברא פשיטא לן דמשביח בשכר וחומץ ואפשר אפי' ביין ושמן וכה"ג אינה פוגמת אבל בש"ס מוכח דאף על גב דעולה על שלחן מלכים מספקא לן אי נטל"פ בתערובות.
(ב) איסורין: בד"מ כ' הטעם דבשרץ חיישינן שמא ישאר ממנו כעדשה שהוא שיעור טומאתו והוי בריה ואינו בטל והט"ז השיג עליו באריכות וסתר דבריו והעלה במסקנתו דבאמת אין חילוק בין שרץ לשאר איסורים ומה שבנחתך הכל אסור לאו טעמא משום חשיבות בריה רק דחיישינן דילמא בלע חתיכה דקה בתוך השכר או חומץ ומיירי כאן מאיסור ניכר אלא שא"א לבררו דבזה לא מהני ס' דלא מהני ס' אלא כשאין האיסור ניכר וא"כ אפי' בשאר איסורים הדין כן וכן דעת רש"ל וב"ח (ועי' בנה"כ דסתר דברי הט"ז ועי' פר"ח שהאריך).