שולחן ערוך חושן משפט שפב א

שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיעם מלעשות מצוה ואם טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו הואיל והוא עומד לכך ה"ז פטור

(אבל שאר מזיק אינו נאמן לומר שהוא נתן לו רשות (טור ס"ג) אפי' יש לו מיגו לומר לא הזקתי כגון דליכא עדים שהזיקו דהוי כמיגו במקום חזקה דלא הוי מיגו (מרדכי ונ"י פ' החובל) אבל נאמן לומר (לא הזקתי) [נ"א אתה אמרת לי כו'] במיגו דלא היה שלך מה שהזקתי אלא שלי היה) (מרדכי שם)

וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא י' זהובים וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים י' זהובים.

(היה לו בן למולו בא אחר ומלו חייב ליתן לו י' זהובים אבל נתנו לאחר לימול ובא אחר ומלו פטור) (רבי' ירוחם נל"א ח"ד)

ובזמן הזה אין מגבין אותו אבל אם תפס לא מפקינן מיניה:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

כמו שיראו הדיינים: נראה דראיית עיני דיינים בזה ובביטל ממנו שאר מצות עשה דבסמוך הוא דיראו אם איש זה שביטל ממנו המצוה הוא איש שמדקדק בקיום שאר מצות אזי יקנסו המבטל ממנו הרבה ולפי מיעוטו בדקדוק מצות ימעט הקנס מהמבטל גם ישערו בטרח' קיום המצו' דפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחא וניחא ליה שאחרים יעשה עד"ר:

הואיל והוא עומד לכך כו': די"ל דלמא ירא שיזיק אחרים והוא לא הי' לו פנאי לעסוק בהריגת השור ובקציצת האילן ונתן לו רשות להורגו ולקצצו ושכח הדבר שנתן רשו' לזה:

כמיגו במקום חזקה כו': דחזק' הוא דאין אדם מצוה לאחר לעשות לו דבר שמזיק לו בממונו:

אבל נאמן לו' לא הזקתי: במיגו דלא הי' שלך קשה למה לי' מיגו לטענ' דלא הזקתי דמהיכי תיתי יהי' נאמן לטעון עליו שהיזק בלא עדים וגם לפני זה כ' מור"ם ז"ל ואפי' יש לו מיגו לומר לא הזקתי כגון דליכא עדים שהזיקו שמע מיני' דהי' נאמן לטעון לא הזקתי היכא דליכא עדים אפי' בלא מיגו שוב ראיתי במרדכי דפרק החובל במקום מקור דין זה שם נלמד דמ"ש מור"ם כאן דנאמן לומר לא הזקתי דר"ל מה שעשיתי ברשותך עשיתי ונמצא דאינו מזיק בזה אינו נאמן אם לא במיגו דלא הי' שלך וכן מוכח בד"מ ע"ש:

ובא אחר וכיסה כו': דוקא בכה"ג דמצות כיסוי רמיא על השוחט שנא' ושחט וכסה מי ששחט הוא יכסה אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטו פטור דשאני מצוה דנצטוינו לעשותו כגון כיסוי הדם דלאחר ששחט א"א להפטר מהכיסוי דוקא קנסי' משא"כ שחיט' דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט ועפ"ר:

והוא י' זהובים: כן הי' מעשה בגמ' שבא א' לפני ר' גמליאל וקנסוהו י' זהובים רק שדע' קמייתא ס"ל שראות עיניו דר"ג באותו איש כך הי' ושכל דיין יקנוס כפי ראות עיניו וכנ"ל ועד"ר:

ובא אחר ומלו פטור: בי"ד ס"ס כ"ח סיים בזה וכ' ז"ל והכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן דהא אמרי' גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשי' אבל אין לפוטרו מטעם שיתן לו תרנגול לשחוט דזו מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה ומעוות אשר לא יוכל לתקן הוא עכ"ל ושם כתבתי דנראה דלא פטרו מכח עניית אמן אלא במצו' מילה דנתקנ' ברכ' בצבור ובקול רם דכיון דצריך לברך בקול רם ודאי שמע הברכה משא"כ בברכת השחיטה ומ"ה כתבתי לעיל בסמוך וגם שם טעם אחר לנתנו לו תרנגול או בהמה לשחוט וקדמו אחר ושחטו דאין קונסין אותו דלא מחשב מצוה דרמיא עלי' דאינשי ☜ ונראה דמה"ט אם קדם אחד ומל בנו של חבירו אף שהאב יכול לענות אמן אחר המברך מ"מ כיון דהמצוה מיוחדת לאב בבנו יותר מלשאר כל אדם לא פטרינן להמקדים מכח עניית אמן דהאב ובע"ש כתב טעמים אחרים לפטור זה שקדם ומל ע"ש ולא שם לבו למ"ש בי"ד ס"ס כ"ח וכנ"ל:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(א) שור כו' ואילן כו'. חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים כו' משמע מדברי הרמב"ם והמחבר אלו שקנס הוא זה ולא דינא דאי ס"ל דינא הוא פשיטא שחייב ליתן לו י' זהובים כמו שחייב ר' גמליאל גבי כיסוי וכדמשמע בפוסקים שהבאתי לקמן דחד דינא אית להו אלא ס"ל דקנס הוא שקנס ר"ג לפי ראות עיניו וא"כ הכל הוא כפי מה שיראו הדיינים וכ"כ הסמ"ג ד' קמ"ח סוף ע"א חייב לשלם כמו שיראו הדיינים וכן משמע עוד ממ"ש הרמב"ם והמחבר אח"כ גבי כיסוי ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב כו' וכן ממ"ש וכן הורו שכל כו' ובשלטי גבורים פרק החובל דף ל"ד ע"א כ' דנראה מסוף דברי הרמב"ם דדינא הוא מאחר שכ' שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה ולפע"ד לא משמע כן מדברי הרמב"ם ומה שהקש' הרי"ף ס"פ החובל על האיכא מ"ד דקנסא הוא א"כ היכי יליף רב מיניה לשור ואילן. חתני הנבון ה"ר מאנש השיב ע"ז דהא שפיר י"ל רב לטעמיה דס"ל בפ' הניזקין (ריש דף נ"ב) גבי מטמא ומדמע ומנסך דמקנסא ילפי' (הג"ה ולשמואל בש"ס שם לא ילפי' וס"ל לאיכא מ"ד דקי"ל כשמואל בדיני ולא ילפי' מקנסא וכמ"ש הרמב"ן בדיני גרמי שלו) ועיין מה שכתבתי בזה לקמן סימן שפ"ה ס"ק א'. והבאתי שם עוד ראיות דמקנסא ילפינן:

מיהו י"ל דכוונת הרמב"ם דלכ"ע דינא הוא אלא דבברכה נהי דחייבו ר"ג ליתן י' זהובים מ"מ במצוה אפשר שאינו נותן י' זהובים רק כפי מה שיראה לדיינים ואח"כ כתב יש מי שהורה כן בכל המצות ומ"ש הרמב"ם ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב כו' ר"ל אע"ג דדינא הוא מ"מ קנס הוא כמו שאר קנסות הכתובים בתורה שקצובים הן והם דין תורה ולא קנסא דרבנן שאינן קצובים וכן נראה מהרב המגיד שזה היא דעת הרמב"ם וע"ש וכן משמע בר' ירוחם שכתב בספר אדם נתיב ט"ו ח"ד גבי כיסוי וז"ל ומתוך דברי הרמב"ן נראה שאינו שוה י' זהובים אלא הברכה אבל מצוה בלא ברכה לא וכן נראה דעת קצת זולתו ואחרים כתבו שכל מצוה שוה י' זהובים והביאו ראיה מפרק החובל גבי שור ואילן וכן פסק שם הרי"ף כו' ע"כ ונראה שמ"ש הרמב"ן ט"ס הוא וצ"ל הרמב"ם ומ"מ אין זה מוכרח וי"ל שדעת הרמב"ם כמו שכתבתי:

ועכ"פ נראה ברור דמ"ש הרמב"ם והמחב' ויש מי שהורה כו' וכן הורו שכל כו' קאי אכל מה שהזכירו מקודם דהיינו בשור ואילן ג"כ וכן משמע בהרי"ף והרא"ש ס"פ החובל דחד דינא אית להו ובכולהו משלם י' זהובים וכ"פ מהרש"ל פ' החובל סי' ס' ע"ש וכ"פ הרשב"א בחדושיו ס"פ כיסוי הדם וז"ל ואסיקנא דשכר ברכה י' זהובים וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמ' בפרק החובל בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה וכלן שכרן שוה עשרה זהובים שאין שמין את המצות להקל ולהחמי' אלא כך כולן שכרן עכ"ל וכ"כ הר"ן שם וקשה לי על הטור שכ' חייב לשלם כפי מה שיראו הדיינים שהרי הרא"ש פסק דדינא הוא ועוד שהרי הוא עצמו כ' אח"כ גבי כיסוי חייב ליתן לו י' זהובים וכן הדין בכל מצות עשה שהוא עליו לעשות וקדם אחר ועשא' ומנע את זה מלעשות חייב ליתן לזה י' זהובים וא"כ אמאי כ' כאן כפי מה שיראו הדיינים הלא גם זה מצות עשה הוא כדלקמן סי' תכ"ז סעיף ח' וצל"ע:

(ב) אבל נאמן לו' לא הזקתי כו'. כלו' לא עשיתי לך היזק בזה כגון שפטר החובות שלו ואומר שבלאו הכי נמי לא היו משלמים וכה"ג ועיין מ"ש לעיל סי' קע"ו סי"א בהג"ה ומ"ש שם:

(ג) והוא י' זהובים בש"ס פרק כיסוי הדם (דף פ"ז ע"א) מסקינן דהוא שכר ברכת הכיסוי ובברכת המזון חייב מ' זהובים בעד ד' ברכות. ובספר לחם חמודות פרק כ"ה ריש ד' קצ"ב הביא דברי הר"ן דבשכר מצוה נמי משלם והקשה עליו כיון דשכר מצוה בכיסוי איכא ישלם המצוה והברכה וצ"ע עכ"ל ולק"מ דכדברי הר"ן מוכח בש"ס ס"פ החובל ובתוס' שם ושאר הרבה פסקו שכולם כתבו להדיא דבשכר מצוה נמי משלם י' ובכיסוי לא משלם אלא י' ע"ש בדבריהם וכ"כ מהרש"ל פ' החובל סי' ס' אלא ודאי ה"ט דכיסוי דכיון דאי אפשר לברכה בלא מצוה אין משלם על המצוה:

וכתבו התוס' פרק כ"ה וא"ת דהל"ל נ' זהו' דהא איכא ברכת פרי הגפן וי"ל דסבר כמ"ד דא"צ לברך אכסא דברכתא אלא אכסא קמא ותו לא עכ"ל וקשה לי דהא איתא התם א"ל רבי כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל משמע שהיה מברך על הכוס מדקרי ליה כוס של ברכה ודוחק לו' דקרי ליה הכי משום דמברכין עליו ברכת המזון ועוד קשה דהא בפרק ערבי פסחים דף ק"ג אמוראי הוא דפליגי התם בהכי ותיקשי מרבי לאותו אמורא דסבר צריך לברך ודוחק לו' דהתם תלמידי דרב סבאי צריך ורב תנא ופליג אלא נלפע"ד לתרץ דכיון דהא דחייב י' זהו' אינו אלא במצוה דאורייתא ולא במצוה דרבנן וכמ"ש מהרש"ל בפ' החובל סי' ס' דנראה שבמצוה דרבנן פטור וא"כ הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ואינו אלא מדרבנן וא"כ עם ברכת פרי הגפן ליכא אלא ד' וכן מוכרח לומר לדעת הרי"ף והרא"ש שהרי פסקו בפ' ערבי פסחי' דצריך לברך אכוס של בה"מ ובס"פ כיסוי הדם כתבו וחייבו ר"ג ליתן לו י' זהובי' שכר ברכה ותו ההוא דסעד אצל רבי א"ל כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהו' אתה נוטל כו' משמע דאינו חייב אלא מ' זהובים וא"כ א"א לתרץ כמ"ש התוס' אלא כמ"ש כן נ"ל:

שוב מצאתי בר' ירוחם בס' אדם נתיב ט"ו ח"ד גבי כיסוי כדברי ושמחתי וז"ל שם כ' ה"ר צמח ולדידי קשיא הא דאמרי' ששוה מ' זהובים כנגד ד' ברכות והא ה' הן ד' של ברכת המזון וא' של יין ויש לי לתרץ שלא מנו אלא הג' ברכות שבברכת המזון שהן מן התורה ולא מנו הרביעית מפני שהיא מדבריהם עכ"ל. אבל בס' מישרים גבי דיני נזיקין נל"א סוף ח"ד כ' רבי' ירוחם וז"ל כוס של ברכה מ' זהו' וברכת פרי הגפן אינה מן המנין כי היא ברכת הנהנין עכ"ל ולפ"ז ברכת הטוב היא מן המנין ואפשר גם דעת הרי"ף והרא"ש כן:

(ד) היה לו בן למול כו' פטור כ' הסמ"ע וז"ל עיין בי"ד ס"ס כ"ח כ' וז"ל והכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן דהוא גדול יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשיה כו' ע"כ אבל באב לא מהני עניית אמן כו' ובע"ש כ' טעמים אחרים לפטור זה שקדם ומל ולא שם לבו למ"ש בי"ד ס"ס כ"ח וכנ"ל עכ"ל ואין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא בר' ירוחם שממנו מקור דין זה דכשיכול לענות אמן אפי' באב דרמיא מצוה עליה פטור שכ' שם בנתיב ל"א סוף ח"ד וז"ל ומי שאמר למוהל למול וקדם אחר ומהל פטור אבל אם גזלה מאביו חייב וכן המונע בעלים מלעשית מצוה וקדם ועשאה משלם י' זהובים ואי תפס לא מפקינן מיניה זולתי בשיכול לענות אמן עכ"ל וכן מוכח להדיא מדברי מהרש"ל פ' החובל סי' ס' דאין חילוק בין אב לאחר בזה. ועוד מוכח כן מדברי המעד"מ והפריש' עצמו שהבאתי לקמן שפירשו דבהך דר"ג הי' מברך בנחת אלמא דאי היה מברך בקול רם היה פטור משום שה"ל לענות אמן והא התם מצות כיסוי עליה רמיא כמו מצות מילת הבן על האב דכתי' וש"ך וכיס' וילפינן מיניה מי ששפך יכס' אלא ודאי כדברי הע"ש ושלא כדת השיג הסמ"ע על הע"ש כי דברי הע"ש נכונים וז"ל ודוקא שהי' האב בעצמו רוצה לימול שהוא חייב בה מן התורה אבל נתנו האב לאחר לימול ובא אחר ומלו פטור מן האב פטור שהרי לא מנע ממנו המצוה ומן המוהל פטור דבמה זכה במצוה זו דבמה הקנה אותה לו האב ואפי' הקנה לו בקנין אינו כלום שאינו אלא קנין דברים כו' עכ"ל וכדבריו מבואר בהרא"ש ס"פ כיסוי הדם שכתב מתחלה שר"ת פטר בא' שנתנו לו בן למולו וקדם אחר ומלו מטעם דאין גובין קנס בזמן הזה ועוד דה"ל לענות אמן וכתב הרא"ש אח"כ וז"ל ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל לפטור המוהל דאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה ולא דמיא לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייב למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל וזה מבואר כדברי הע"ש וכן מוכח ודאי מדברי ר' ירוחם הנ"ל ודבריו לקוחים מדברי הרא"ש הנ"ל וכ"כ עוד הרא"ש בתשו' כלל י"ב סי' ג' דאפי' הקנה לו בקנין למול אינו כלום דקנין דברים הוא ונתבאר בי"ד ריש סי' רס"ד בהג"ה ע"ש ומ"ש הסמ"ע על הע"ש שלא שם לבו למ"ש בי"ד ס"ס כ"ח כו' (ר"ל שכ' שם דפטור מטעם שה"ל לענות אמן משמע הא לאו הכי חייב) אין ראיה משם שכבר כ' הב"י והפריש' עצמו שם שאינו מדברי הטור רק שאחד הוסיף כן בטור ע"ש ופשוט הוא שהטור בע"כ ס"ל דבלא"ה פטור משום דלא זכה בו האחר וכמ"ש הרא"ש ואין ספק דאשתמיטתי' להסמ"ע דברי הרא"ש הנ"ל בהבאתי ואלו היה ראה לא כ' כן וכן פסק מהרש"ל פ' החובל סי' ס' כדברי הרא"ש אלו דפטור מטעם דלא זכה בו האחר וע"ש:

והרב והע"ש כאן מיירי בענין שלא היה יכול לענות אמן כגון שדחפו או שבירך בנחת וכה"ג וק"ל. ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו וחייב הוא בעצמו למוהלו דומיא דכיסוי דמי ששפך הוא יכסה וכן משמע מדברי הרמב"ם ריש הל' מילה דמצות עשה זו מוטל על האב תחלה והכי משמע פשטא דש"ס פ"ק דקדושין (דף כט ע"א) דאמרי' התם האב חייב בבנו למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוהא מחייבי בי דינא לממהלי' כו' וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה:

כתב מהרש"ל פ' החובל סי' ס' וז"ל ולפי הטעם שפטר ר"ת אותו המוהל ואפי' תפס מפקינן מיני' כיון שזה ענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשי' ע"כ מיירי אליבא הא דר"ג כיסהו בלי דעת חברו ואמר הברכה בנחת כדי שלא ישמע חברו או שדחפו ממנו שלא היה יכול לשמוע ולא מיחוור בעיני כלל דסתמא איירי ש"ס בלא פלוג ומסתמא הי' מברך כדרך המברכין ופשיטא דלא איירי ברשיעי שהי' מונע את חברו לענות אמן ע"כ נראה דאפי' ענה אמן נמי חייב אע"פ שהעונה גדול היינו בלא עשיית מצוה כגון לענין ברכת ס"ת ותפלה שהוא מניעת ברכה לבד אבל לענין כיסוי הדם ומילה שהיא מצות עשה לבד והברכה אינה מעכבת א"כ מנע אותו מן המצוה ומצוה לבד ג"כ חשוב י' זהובים אע"פ דלא אמרי' מצוה לחוד וברכה לחוד לענין י' זהובים מ"מ על מצוה לבד ג"כ דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן דלעיל הלכך נראה דאם תפס אפי' בזמן הזה י' זהובים לא מפקי' מיניה ואף שכך פסק אילן גדול ונתלו בו עמודי עולם התוס' והרא"ש והמרדכי והר"ן ומתיירא אני שלא ירוצו גולגלתי אבל תורה היא וללמוד אני צריך והנרא' בעיני כתבתי עכ"ל ואין דבריו נכונים ודברי התוס' והרא"ש ומרדכי (ס"פ כיסוי הדם וכן הוא בטור י"ד ס"ס כ"ח בשם פסקי מה"ר חזקי') וסייעתם הם דברי אלהים חיים דהא מיבעיא בש"ס ס"פ כיסוי הדם אהך דר"ג אי שכר מצוה או שכר ברכ' ופשיט דהוא שכר ברכה מברכת המזון בעובדא דרבי דהי' מ' זהובים אלמא דאע"ג דבכיסוי ומילה איכא ברכה ומצוה מ"מ עיקר החיוב הוא על הברכה ועוד דמה בכך ס"ס כיון דהעונה אמן גדול מהמברך ונוטל שכר י' זהובים א"כ ה"ז שקדם ומל לא הפסידו כלום שהרי מ"מ יש לו הי' זהובים ולמה יחייב אלא בע"כ צ"ל דבהך עובדא דר"ג לא הי' חברו יכול לענות אמן ואין זה דוחק כלל דלא איירי ברשיעי כמ"ש מהרש"ל שאמר בכוון הברכה בנחת שלא ישמע חברו או שדחפו אלא מיירי שעשה הברכ' לפי תומו בנחת וכ"כ בס' מעד"מ ס"פ כיסוי הדם דהא דפטר ר"ת במוהל משום דבמילה מברך בקול רם וכדשדר רב צמח גאון דהיכא דאפשר עבדינן ליה בעשר' אבל בכיסוי הדם דרכן לברך בנחת וכ"כ בפריש' בי"ד ס"ס כ"ח. בספר מעד"מ ס"פ כ"ה הקשה אהא דפטר ר"ת משום דה"ל לענות אמן דהא אמרי' בס"פ אלו דברים (וכן בסוף מסכת סוטה) דרב דא"ל לחייא ברי' חטוף ובריך לית לי' הכי ודחק שם וכ' דרש"י שפי' ס"פ כ"ה שכר ארבע ברכות שעונה אחריהם אמן לית לי' הא דר"ת דגדול העונה כו' ואין דבריו נכונים דאדרבא אפי' לרב דא"ל לחייא בריה מוכח הכי דהא אמרי' התם דרב ס"ל כהאי תנא דאמר אחד המברך ואח' העונה במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אלמא דאפי' לרב יש לעונ' שכר כמברך אלא דפליגי אי ממהרין למברך תחל' וא"כ פשיטא דדינו של ר"ת אמת ומוכרח לכ"ע דפטור דהא יש לעונה שכר כמו המברך וא"כ איך אפשר שיחלוק רש"י אהא וגם פירושו בדברי רש"י שם אינו נכון כלל ע"ש אלא נ"ל כוונת רש"י משום דל' רבי שאמר לההוא מינא כוס של ברכה אתה שותה לא משמע שהמין יברך דא"כ הל"ל ברכת המזון אתה מברך וכן משמע להדיא בתוס' שם שכתבו בשתיה לחוד לא הי' לו שכר אלא רצה לדחות המין ע"ש וכן מסתמא רבי לא הי' נותן למין לברך על סעודתו אלא ודאי הכי א"ל כוס של ברכה אתה שותה עמנו וא"כ כי א"ל מ' זהובים היינו שכר ברכות שעונה המין אמן וא"כ אדרבה רש"י ס"ל כר"ת כן נ"ל:

מרגלא בפומא דאינשי מי שמכבד לחברו לברך ברכת המזון שמכבדו במ' זהובים וכן שמעתי בשם כמה גדולים וכ"כ בשלטי גבורים פ' החובל דף ל"ד ע"א מי שהזמינוהו לברך ברכת המזון ובא אחר וחטף ובירך חייב ליתן לו מ' זהובים וכן מבואר בש"ס פ' כיסוי הדם כו' ע"כ וכ"כ רבי' ירוחם במישרים ונל"א סוף ח"ד גזל מצוה מחבירו חייב ליתן לו י' זהובים וכן בכוס של ברכה מ' זהובים ע"כ וכן משמע בש"ס פ' כ"ה (דף פ"ז ע"א) גבי הא דבעי התם אעובדא דר"ג שכר מצוה או שכר ברכה מאי נ"מ לברכת המזון (ודוחק לו' דקאמ' מאי נ"מ למי שמברך ברכת המזון אם יש לו שכר מ' זהובים ולא קאי אחטיפה דל' מאי נפקא מיני' לא משמע הכי) וקשה דהא כבר נתבא' דגדול העונ' אמן יותר מן המברך ומה"ט פטרו ר"ת והרא"ש ומרדכי ושאר פוסקים כשקדם ומל דה"ל לענות אמן וכמ"ש לעיל ובהך עובדא דר"ג כבר כתבתי לעיל שצ"ל שהי' מברך בנחת אבל בברכת המזון אם לא הי' זה מכבדו והי' עונה אמן הי' ג"כ מ' זהובים וא"כ היכא משכחת לה דכשחטף חברו יחייב במ' זהובים וגם ר' ירוחם גופי' כ' שם זולתי בשיכול לענות אמן אלמא דפטור כשיכול לענות אמן וא"כ היאך חייב מ' זהובים בברכת המזון שמברכין בזמון בקול רם ואפי' תימא שזה שחטף עשה שלא כדין וברך בנחת ובכה"ג מ"מ הרי הנחטף חייב לברך ג"כ בפני עצמו ברכת המזון כיון שאינו חברו מוציאו וא"כ הרי יש לו המ' זהובים שלו ונראה דאין לאדם שכר ברכה י' זהובים אלא על ברכה שמברך בפני אחרים אבל בינו לבינו לא וא"כ בש"ס וש"ג ור' ירוחם מיירי בענין שלא יוכל לענות אמן כגון שחטף מחברו כוס של ברכת המזון ודחפו חוץ לבית וסגר בפניו עד שברכו והלכו להם וכה"ג וא"כ נהי שזה יברך אח"כ לעצמו מ"מ כיון שיברך בינו לבינו לא יהי' לו שכר ר' זהובים על הברכה וא"כ בהך עובדא דר"ג צ"ל שחייבו על הברכ' לפי שזה ששחט הי' רצונו לברך בקול רם בפני אחרים וזה קדם וברך בנחת וכה"ג ולפ"ז מה דמרגלא בפומא דאינשי ליתא שאין מכבדו בכלום כיון שבלאו הכי יכול לענות אמן ואפשר שר"ל שמכבדין מה שממהרין לשלם למברך תחלה וכמ"ש לעיל ועדיין צ"ע:

ולענין ברכת ספר תורה עיין בהרא"ש ומרדכי שם שכתבו בשם ר"ת דפטו' ומהרש"ל פ' החובל סי' ס' כ' דהאידנא שקונין המצות בדמים אם קנה א' שלישי או ששי או שביעי וקדמו אחר חייב ליתן לו י' זהובים אי תפס ואין דבריו מוכרחים. וע"ש עוד במהרש"ל כמה חילוקי דינים בענינים אלו:

באר היטב

עריכה

(א) הדיינים: כתב הש"ך דמלשון זה משמע שקנס הוא ולא דינא דאי ס"ל דדינא הוי פשיטא שחייב ליתן לו י' זהו' כמו שחייב ר"ג גבי כיסוי וכדמשמע בפוסקים דחד דינא אית להו אלא ס"ל דקנס הוא שקנס ר"ג לפי ראות עיניו וכ"כ הסמ"ג דחייב לשלם כמו שיראו הדיינים וכן משמע עוד ממ"ש המחבר אח"כ גבי כיסוי ויש מי שהורה כו' וכן הורו שכל כו' ובש"ג פ' החובל כתב דנראה מסוף דברי הרמב"ם דדינא הוא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה ולע"ד לא משמע כן ברמב"ם כו' ועכ"פ נראה ברור דמ"ש ויש מי שהורה כו' קאי על כל מה שהזכיר מקודם דהיינו בשור ואילן גם כן וכן משמע בהרי"ף והרא"ש ס"פ החובל דחד דינא אית להו ובכולהו משלם י' זהו' וכ"פ מהרש"ל שם סימן ס' ע"ש וכ"כ הרשב"א בחדושיו ס"פ כיסוי הדם וז"ל ואסיקנא דשכר ברכה י' זהו' וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמר בפרק החובל בשור העומד כו' שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כך כולן שכרן ע"כ וכ"כ הר"ן שם עכ"ל.

(ב) לכך: די"ל דלמא ירא שיזיק לאחרים והוא לא היה לו פנאי לעסוק בהריגת השור ובקציצת האילן ונתן לו רשות להרגו ולקצצו ושכח נתינת הרשות לזה. סמ"ע.

(ג) חזקה: דאין אדם מצוה לאחר לעשות דבר שהזיק לו בממונו. שם.

(ד) וכיסה: דוקא בכה"ג דמצות כיסוי רמיא על השוחט שנאמר ושחט וכסה מי ששחט הוא יכסה אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור דשאני מצוה דנצטוינו לעשותה כגון כיסוי הדם דלאחר ששחט א"א להפטר מכיסוי בהא דוקא קנסי' משא"כ שחיטה דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט. שם.

(ה) שיראו: נראה דראיית עיני הדיינים בזה ובריש סימן זה בשור ואילן הוא דיראו אם איש זה שביטל ממנו המצוה מדקדק בקיום שאר מצות אז יקנסו הרבה להמבטל ממנו ולפי מיעוטו בדקדוק מצות ימעטו הקנס מהמבטל גם ישערו בטרחת קיום המצוה דלפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחא וניחא ליה שאחרים יעשוה. שם.

(ו) פטור: בטור יורה דעה סוף סימן כ"ח סיים בזה וכ' ז"ל והכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן דהא אמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשי' כו' ונראה דלא פטרו מכח עניית אמן אלא במצות מילה דנתקנה ברכה בצבור ובקול רם דאז ודאי שמע הברכה משא"כ ברכת השחיטה ונראה דמה"ט אם קדם א' ומל בן חבירו אף שהאב יכול לענות אמן מ"מ כיון דהמצוה מיוחדת לאב בבנו יותר מלשאר כל אדם לא פטרינן להמקדים מכח עניית אמן דהאב עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא ברבינו ירוחם שממנו מקור דין זה דכשיכול לענות אמן אפי' באב דרמיא מצוה עליה פטור כו' אלא דהרמ"א כאן מיירי בענין שלא היה יכול לענות אמן כגון שדחפו או שבירך בנחת וכה"ג. אמנם מדברי הרא"ש ס"פ כיסוי הדם מוכח דמי שהוא מוהל חייב הוא בעצמו למול את בנו ואינו רשאי ליתנו לאחר למולו וכן משמע מדברי הרמב"ם ריש הל' מילה ע"ש והכי משמע פשטא דש"ס פ"ק דקידושין דף נ"ט ע"א וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלין מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה. וכ' עוד ז"ל מרגלא בפומי דאינשי מי שמכבד לחבירו לברך ברכת המזון שמכבדו במ' זהובים וכן שמעתי בשם כמה גדולים וכ"כ בש"ג פרק החובל מי שהזמינוהו לברך בה"מ ובא אחר וחטף ובירך חייב ליתן לו מ' זהובי' וכו' וכ"כ רבינו ירוחם וכן משמע בש"ס פרק כיסוי הדם גבי עובדא דר"ג דקאמר מאי נ"מ לברכת המזון וקשה דהא כבר נתבאר דגדול העונה אמן כו' ובהך עובדא דר"ג צ"ל שהיה מברך בנחת כמ"ש לעיל אבל בבה"מ שמברכין בזמון בקול רם היאך חייב החוטף מחבירו מ' זהובים וא"ת שזה שחטף עשה שלא כדין וברך בנחת מ"מ הרי הנחטף חייב ג"כ לברך בה"מ בפ"ע כיון שאין חבירו מוציאו ואם כן הרי יש לו המ' זהו' שלו ונראה דאין לאדם שכר ברכה י' זהו' אלא כשמברך בפני אחרים אבל בינו לבינו לא וא"כ בש"ס וש"ג ורבינו ירוחם מיירי כגון שחטף מחבירו כוס של בה"מ ודחפו חוץ לבית וסגר בפניו עד שברכו והלכו להם בענין שא"י לענות אמן וא"כ נהי שזה יברך לעצמו מ"מ לא יהיה לו שכר הברכה כיון שיברך בינו לבינו ולפ"ז מה דמרגלא בפומי דאינשי ליתא שאין מכבדו בכלום כיון שבלא"ה יכול לענות אמן ואפשר דר"ל שמכבדין מה שממהרין לשלם למברך תחלה ועדיין צ"ע ולענין ברכת ס"ת עיין בהרא"ש ומרדכי שם שכתבו בשם ר"ת דפטור ומהרש"ל פרק החובל סי' ס' כת' דהאידנא שקונין המצות בדמים אם קנה אחד שלישי או ששי או שביעי וקדמו אחר חייב ליתן לו י' זהובים אי תפס ואין דבריו מוכרחים וע"ש עוד במהרש"ל כמה חילוקי דינים בענינים אלו עכ"ל הש"ך.

קצות החושן

עריכה

(א) והוא י' זהובים בפ' כיסוי הדם (דף פ"ז) ושם אמרו דברכת המזון ארבעים זהובים וכתבו התוס' ז"ל וא"ת דה"ל למימר חמשים זהובים דהא איכא ברכת פרי הגפן וי"ל דסבר כמ"ד דא"צ לברך אכסא דברכתא אלא אכסא קמא עכ"ל. ובש"ך כת' לתרץ כיון דהא דחייב עשרה זהובים אינו אלא במצוה דאוריית' ולא במצוה דרבנן וכמ"ש מוהרש"ל בפרק החובל סי' ס' דנראה דבמצוה דרבנן פטור הטוב והמטיב ביבנה תיקנו ואינו אלא דרבנן וא"כ עם ברכת פרי הגפן ליכא אלא ד' וכו' ע"ש. וקשיא לי דא"כ אמאי משלם עבור פרי הגפן דהוא נמי אינו אלא מדרבנן דכל הברכות אינו אלא דרבנן לבד ברכת המזון שהיא מן התורה או ברכת התורה לדעת קצת פוסקים מן התורה אבל שאר ברכות ליכא למ"ד מן התורה לכן נראה דאפילו לדברי מוהרש"ל נמי היינו דוקא במצוה דרבנן הוא דאינו משלם אבל בעד ברכה משלם אפי' בברכה דרבנן וכדמוכח להדי' מברכת הכיסוי דנמי אינו אלא דרבנן אלא דעיקר סברות מוהרש"ל לא נדע לחלק בין דאורייתא לדרבנן כיון דאשכחן דמשלם בעד ברכה דרבנן והוא ברכת הכיסוי וכמ"ש:

(ב) היה לו בן לימול. ז"ל הרא"ש פרק כיסוי הדם ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל למפטר המוהל דאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה באותו מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה ולא דמי לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבים למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל וכת' הש"ך וז"ל ומדברי הרא"ש מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למולו וחייב הוא בעצמו למולו דומי' דכיסוי מי ששפך יכסה וכן משמע מדברי רמב"ם כו' וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחר למול את בנו אף שהם בעצמם יכולין למול ולדעתי הם מבטלים מצות עשה מצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה עכ"ל ובתבואת שור סי' כ"ח כת' על דברי הש"ך ז"ל לא ידענא מאי ראיה מייתי מדברי הרא"ש וכי לא ידענא דהמצוה הוא על האב וכן בכיסוי מי ששחט יכסה אך דאפ"ה יכול לעשות שליח דשלוחו של אדם כמותו וכן הד"מ בי"ד הל' מילה הביא בשם א"ז דאם האב מוהל אסור לכבדו לאחר וכ' הד"מ ותמהני הא קי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו מאי מייתי מדברי הרא"ש וכו' ואל תשיבני ממ"ש יבמות (דף מ') גבי מצות תאכל במקום קדוש דקמ"ל דלא תימא רצה כהן העובד אוכלה רצה כהן אחר אכלה דשאני התם דכבר כתיב ואכלו אותם וגו' ומהתם משמע דכהן מחויב לאכול ומסתמא המצוה מוטלת על הכהן העובד שהרי עבודת' דהיינו אכילה שלו כמ"ש בב"ק דף ק"ט ולהכי תני ביה קרא לעכב וכו' וע"ש שכת' עוד ראיה מהא דאמרינן מצוה בגדול לייבם ואפ"ה אי בעי שאחר ייבם את קצתם הרשות בידו וכדאי' ביבמות (דף מ"ג) אם רצה הגדול לייבם את כולם הרשות בידו אלמא דאי בעי שא' ייבם את קצתם רשאי וכן מוכח שם (דף הנ"ל) דתנן לא רצה מהלכין אצל האחין ועיין שם שהאריך להבי' ראיות בזה דיכול לעשות שליח במצוה מקבעי ליה מזוזה ע"ש:

ולענ"ד דמדברי הרא"ש שפיר מוכח דלא מהני שליחות במצות מילה שעל האב דאי נימ' דשליח של אדם כמותו בזה א"כ כי היכי דאם היה האב עצמו רצה למוהלו ובא אחר וקדמו דחייב לשלם עשרה זהובים ה"נ אם נתנו לשלוחו כיון דשלוחו כמותו ומצותו עליו נתקיים ע"י שלוחו כמותו והשתא שבא אחר וקדמו ואינו שלוחו הרי ביטל מצותו והיה בדין לשלם לו עשרה זהו' אע"כ דלא מהני שליחות במצות האב למולו ומשום הכי כל שנתנו לאחר וקדם אחר פטור דאינו מפסיד לאב כיון דלאו שלוחו הוא בזה ואת האחר נמי לא מפסיד כיון דעדיין לא זכה בה ובדברי הרמ"א קשיא לן דכת' כדברי הרא"ש דאם נתנו לאחד למוהלו ובא אחר וקדמו פטור וכיון דס"ל להרמ"א בזה שלוחו כמותו א"כ מה לי שהאב בעצמו רצה למוהלו או נתנו לשלוחו דעדיין מצותו הוא דנתקיים ע"י שלוחו כמותו ובבא אחר וקדמו דאינו שלוחו ולא הוי כמותו הפסיד מצות האב. ואפשר לומר כיון דכבר גילה האב לעשות הדבר ע"י שליח א"כ בקדמו אחר נמי ה"ל שליח דאב והא דאמרינן בפ"ק דחולין האומר לשלוחו צא ותרום לי ושמע אינש אחריני ואזל ותרם אין תרומתו תרומה דה"ל תורם שלא מדעת יש לומר התם שאני וכמו שכתב בתרומת הדשן סי' קפ"ח משום דדעת בעה"ב דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזו מדה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה או בעין רעה או בינוני וכן אם דרכו לומר כלך אצל יפות ע"ש וא"כ הא שפיר מתקיים שליחות ע"י האחר שקדמו אבל אם האב בעצמו רוצה למוהלו ומשום דמצוה בו יותר מבשלוחו וקפיד לעשות בעצמו אין האחר שקדמו נעשה שלוחו כלל ועיין במ"ל פ"ד מבכורות בזה דאם גילה לא' לעשות איזו פעולה ובא אחר ועשה דהוי שלוחו ע"ש. אלא דלענ"ד נראה דאפילו היכא דליכא קפיד' נמי לא הוי שלוחו אם לא עשאו בפירוש מהא דאמרינן פרק התקבל דף ס"ו באומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר כתוב תצא ואמרו שם בגמ' משום דמילי לא מימסרי לשליח והתם ודאי ליכא קפיד' כלל וכמ"ש תוס' שם דאי משום בזיון דבעל אם כן אפילו נימא מילי מימסרי לשליח נמי לא מצי משוי שליח שלא מדעת בעל כיון דקפיד וכיון דליכא קפיד' נהי דמילי לא מימסרי לשליח ולא הוי שליח דעדים ליהוי שליח דבעל מעצמו כיון דכבר גילה לאדם לכתוב לו הגט. ואין לומר דגט שאני דבעינן שישמע קולו דבעל דאי נימ' דאם גילה לאיזה אדם לעשות לו פעולה רשאי גם האחר לעשות שליחותו ה"ל כשמיעת קולו והא דכת' בש"ע אה"ע סי' ל"ד דאפי' לא מינהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שחפץ באשה פ' ואמר ליה לשדכה והלך השדכן וקידשה בלי מיני שליחות דמקודשת והוא מדברי הרא"ש פ"ק דקדושין ומשמע מזה דאפילו אדם אחר וכמ"ש בתה"ד סי' רל"ז בשם א"ז בשם רבינו שמחה דאפילו אינש דעלמא נמי ע"ש נראה דהתם מטעם זכיה הוא דכיון דגילה דעתו שחפץ באשה פ' ה"ל זכיה וזכין לאדם שלא בפניו וכבר כתבנו בסי' רמ"ג סק"ט דזכיה לא שייך אלא במה שזוכין לו מעלמ' בדבר חדש אבל דבר שהוא של הבעלים לא שייך ביה זכיה אלא שליחות וע"ש היטב ההפרש שבין שליחות לזכיה ומש"ה באשה ה"ל זכיה שזכין לו כיון שגילה דעתו שחפץ בה אבל במידי דשליחות היכא דלא שייך זכיה לא נעשה שליח אלא זה שמינה אותו לשליח ומש"ה גבי גט דלא שייך זכיה אלא שליחות וכיון דמילי לא מימסרי לשליח לא נעשה שלוחן ושליח הבעל נמי לא הוי ממילא וכן הכא במצות האב למוהלו לא שייך זכיה אלא שליחות ועוד דחזינן דקפדי אינשי טובא בזה לכבד לאוהבו ולקרובו ולאומן וא"כ אחר שקדמו לא הוי שלוחו כלל. ועמ"ש בחידושי לאה"ע סי' ל"ד ולכן נראה מדברי הרא"ש שכת' דאם צוה לאחר למולו דאין האחר שקדמו מחייב לשלם דס"ל דשליח לא הוי כמותו דאם נימא דשלוחו כמותו א"כ לשלם לאב וכמ"ש. ומה שהקשה בד"מ דהא בכל דוכתי קי"ל שלוחו כמותו נראה לפמ"ש בתוס' רי"ד בפ' האיש מקדש וז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מלת' היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו היאך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאי בקידושין ובגירושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פ' פטרית פ' וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומד לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וכן ציצית וכל המצות עכ"ל:

ובזה נדחה כל הראיות שהביא בתב"ש משום דגבי קבע לי מזוזה ה"ל כעושה שליח לעשות לו סוכה והוא יושב בסוכה וה"נ במזוזה הוא הדר בבית שיש בו מזוזה אבל במצות כיסוי שהתורה הטילה עליו מי ששפך יכסה אם מכסהו שלוחו לא קיים הוא כלום והיינו נמי טעמא דמילה והוא דומה לתפילין וסוכה וציצית דאינו בשליחות וכמ"ש בתוס' רי"ד ומ"ש בתב"ש ואל תשיבני ממה שאמרו ביבמות גבי מצות תאכל במקום קדוש כו' דהתם תני קרא לעכב ע"ש א"צ לזה דודאי במידי דאכילה דבעינן שיאכל כדרך הנאתן ואם שלוחו אוכל אין לו הנאה וכדאי' בפ' האיש מקדש אפילו למ"ד יש שליח לדבר עבירה מידה באומר צא ובעול את הערוה דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ע"ש וה"ה באכילת חלב דאין המשלח חייב וה"ה באכילת מצה לא שייך שליחות ומ"ש ראיה מהא דאמרינן מצוה בגדול ליבם ואפ"ה אי בעי שא' יבם את קצתם הרשות בידו ותמהני איך עלה על דעתו הנפלאה דהא שאחר ייבם הוא מטעם שליחות והא אפי' בחליצה אמרו ביבמות דף ק"ט דלית ביה משום שליחות ומכ"ש ביבום. ובפ' האומר פריך והא ביאה דליתיה בשליחות ואפילו הכי מהני ביה תנאי וע"ש אלא דהתם לאו מתורת שליחות הוא אלא כיון דהגדול אינו רוצה מחזירין על שאר האחין ואפי' אם הגדול אינו רוצה שייבמו א' מאחיו ומשום דיבום הוא בכל האחין ומצוה בגדול ואם לא רצה הרי הוא מצותו בשאר אחין. ובס' הכלבו בדין הלכות ברכות הריח ושם כת' בשם י"א שכל מצוה ואי אפשר לעשותו ע"י שליח והיא להבא כגון מצות ציצית ומקצת הברכות בלמד וכל מצוה שאפשר לעשות ע"י שליח כשחיטה וביעור מברך בעל כו' וכיסוי הדם שאי אפשר לעשותו ע"י שליח ומברך בעל כו' וע"ש. ונראה מזה דסובר ג"כ דבכיסוי הדם לא מהני שליחות וא"כ ה"ה במילה וכיון דבא"ז ובכלבו גם לפי מ"ש בתוס' רי"ד הנז' נראה דבכיסוי ובמילה לא מהני שליחות ולפמ"ש גם מדברי הרא"ש מוכח הכי א"כ מי שיכול להיות מוהל בעצמו ראוי לו לעשותו בעצמו מלבד מציצה דאינו אלא לרפואה בזה יכול לכבדו לאחר והנה ראיתי במקצת מקומות שמכבדין לקטן במצוה זו ובזה נלע"ד דכי איתה לאב למוהלו דמצותו עליו דהא דמכבדו לאחר אינו אלא משום שליחות כמ"ש בד"מ דשליח של אדם כמותו וכיון דקטן אינו בתורת שליחות א"כ אינו נעשה מצות האב כלל ואפילו היכא דאין האב יכול למוהלו יתקיים מצותו עכ"פ ע"י שליחות כמ"ש בד"מ וא"כ אינו רשאי לכבד אלא לגדול דאי' בשליחות והא דכ' בש"ע י"ד סי' רס"ד הכל כשרין למול אפי' עבד ואשה וקטן. נראה דהיינו דאיתנהו במצות מילה שלא יצטרך לחזור ולהטיף דם ברית דאם מל מי שאינו במצוה זו חייב לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וכמ"ש הב"י בי"ד שם או היכא דליתיה לאב אבל כי אי' לאב דמצוה זו עליו רמיא כדכתיב וימל אברהם וגו' וצריך לעשות שליח במקומו וקטן אינו בשליחות ואפי' הגיע הקטן לכלל שנים לא מהני עד שידוע שהבי' שתי שערות ומשום דבמידי דאורייתא צריך בדיקה כגון בכתיבת ס"ת ותפילין ומזוזות וגיטין ולכן ראוי ליזהר עכ"פ היכא דאיתיה לאב אע"ג שא"י למול בעצמו שלא לכבד אלא לאיש הידוע בגדלות דאז מתקיים מצותו לפמ"ש הרמ"א בד"מ ע"י שלוחו כמותו:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}