שולחן ערוך חושן משפט רכח כ

המוכר לחבית שמן מזוקק אינו מקבל שמרים מכר לו שמן סתם מקבל לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג ומקבל בשאר שמרים שמן עכור העולה למעלה על פני השמן יתר על השמרים הידועים באותו מקום בד"א כשנתן לו מעות בתשרי שהשמן עכור ולקח השמן בניסן במדת תשרי שהיא גדולה מפני אותו השמן הקופה למעלה אבל אם לקח במדת ניסן שהיא קטנה מפני שכבר צלל השמן אינו מקבל אלא השמרים בלבד:

הגה: וי"א דאין מנכה לו השמרים אלא דמותר לערב שמריו שבחביות אבל אם לא ערבן אינו מנכה לו רק בשביל הקמחים הצפים למעלה בד"א כשמכר לו בשעה שהוא עכור אבל כשמכר לו בשעה שהוא צלול אינו מנכה לו אפילו הקמחים (טור בשם הרא"ש):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

המוכר לחבירו שמן מזוקק: פי' שהתנה עמו ליתן לו השמן שקונה ממנו מזוקק ואי בעי לערב בשעת המדיד' לא היה לו רשות לערבו מ"ה גם א"צ לקבל עליו שמרים אבל אם לא התנה עמו שיתנהו לו מזוקק אלא קנה ממנו שמן סתם המדידה בכך וכך ואם היה רוצה המוכר היה מערבו בשעת המדיד' השתא דלא עירבו צריך לקבל עליו הלוקח שמרים כו' כן פי' הב"י לדברי הרמב"ם אבל לפי פירושו להרמב"ם הנ"ל אדרבה כל דיש לו רשות לערב ולא עירב אמרינן דמחיל ליה עד"ר גם כתבתי קצת מזה בסוף סי' זה:

ומקבל בשאר שמרים שמן עכור: כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם בשאר בבי"ת והוא דחוק קצת ויש לפרשו הפי' בשאר ר"ל בהנשאר וכאלו אמר אחר שניכה לוג ומחצה מחמת שמרים מקבל עוד בהנשאר שמרים דשמן עכור:

כשנתן לו מעות בתשרי: פי' בתשרי הוא עת הבציר והשמן הוא עכור מ"ה מודדין במדה הגדולה כי הלוקח מקבל אז שמן כאשר הוא עכור וצפה למעלה ובתוכו כמה ערבוביות וקוראן הרמב"ם כאן שמן עכור והגמ' קוראן פקטין והטור ומור"ם בסמוך קוראן בל' קמחים ובניסן כבר נשקט ונשתקע השמן מכל הערבוביא שהיה בתוכה והוא צלול ומ"ה המדה אז היא קטנה ומ"ה קאמר שאם בא הלוקח בניסן ורוצה שימדוד לו המוכר במדה הגדולה של תשרי בעת שנתן לו מעות על השמן צריך לקבל עליו שמן עכור וק"ל:

וי"א דאינו מנכה לו השמרים כו': כבר כתבתי טעמן ועד"ר שהארכתי בדברי פלוגתתן וכתבתי דלפי' הנ"ל שניהן ס"ל כאוקימתא דרב פפא שהיה בתראי דהרמב"ם פסק כר' יודא והרא"ש כחכמים וכתבתי טעם דהרמב"ם למה פסק כר' יודא ולפי' ב"י הנ"ל הרמב"ם פסק כאוקימתא קמא וכחכמי' ושני פירושי' הנ"ל דקדקתי מדבריהמ"מ שכתבן זה אחר זה רק שדבריו מעורבבים וביארתהן בס"ד בדרישה ע"ש ודו"ק:

אלא דמותר לערב כו': ל' אלא קצת הוא דחוק דהא טעמן דאין מנכין לו הוא משום דמותר לערב ומדלא עירב אמרי' דאחולי אחיל אלא משום דמור"ם כ' דין בקיצור ולא נחית לכתוב טעמו מ"ה כ' ל' אלא וק"ל:

באר היטב

עריכה

(יב) בשאר: יש לפרש דר"ל בהנשאר וכאילו אמר אחר שניכה לוג ומחצה מחמת שמרים מקבל עוד בהנשאר שמרים דשמן עכור. שם.

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}