שולחן ערוך חושן משפט רז יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רז · יט · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא:

הגה: ועי' לקמן סי' ר"ט סעיף ד'. וכן אם כתוב בשטר שקבל עליו בח"ח ובש"ד וכמו שנתבאר לעיל סי' זה סעיף ט"ו לענין ב"ד חשוב כנ"ל אע"פ שיש מי שחולק (ריב"ש סי' שפ"ו). ואם נדר איזה דבר באסמכתא לצדקה או להקדש קונה כמו שנתבאר בי"ד סי' רנ"ח סעיף י':

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

נדר ושבועה ותקיעת כף מהני באסמכתא:    כ"כ במרדכי פ' שור שנגח ד' וה' בשם מהר"מ ומטעם דרובן ע"י דאי הם אם יהיה אלקים עמדי אם נתן תתן העם הזה בידי ומור"ם שכת' עליו ז"ל וע"ל סי' ר"ט ס"ד דשם כתב דכל המחוייב מכח שבועה אי שאל על נדרו פטור וגם אין בניו צריכין לקיימו והוא מתשובת הריב"ש סי' של"ה ולמדונו מור"ם דבזה נמי דינא הכי ונראה פשוט שלא כתב מור"ם דין זה להשוותו למ"ש בסי' ר"ט ס"ד אלא דוקא במקבל עליו בנדר ושבועה ולא עשה עליו קנין וס"ל דמזה איירי המרדכי הנ"ל והמחבר דבאו ללמדינו ששבועה ונדר חל עליו אף אם באו על דבר אסמכתא ואפי' לא עשו שום קנין אבל כשקנה ממנו בקנין על דבר שיש בו אסמכתא ונשבע גם כן לקיימו חייב לקיימו הן הוא או יורשיו ואי נשאל עליו לא מהני השאל' דלא גרע מב"ד חשוב דמסלק האסמכת' ה"נ השבוע' מחזיק הקנין ומסולק ע"י האסמכת' ואף ששם בריב"ש היתה התשוב' אף אם עשה לו קנין ושבועה לקיימו אפ"ה כתב דמהני השאלה על השבועה ואם מת אין יורשיו מחוייבין לקיימו תשובתו בצדו דמוכח משם דלא קי"ל בהא כוותיה. והנה אעתיק לשונו כדי לברר זה וגם ללמד ממנו ביאור הדברי' שכתב בסי' ר"ט והוא דכתב שם ז"ל ומה שאמרת דהנשבע לשלם לו מאה זהובים אם לא יקיים לו קנינו שקנו מידו ליתן לו סחורה פלונית ששוה ששים זהובים לזמן פלו' דהוה כמו קנין בבד"ח דומיא דהקדש דאין בו דין אסמכתא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוה כקנין בבד"ח אפשר שהוא כן לפי שטתך דס"ל כר"ת דסגי בבד"ח אבל לפי שיטת הגאונים ז"ל שכתבתי דבעינן מעכשיו אף אם נאמר דבהקדש אין בו קנין אסמכתא דאמירתו הוא כמעכשיו וכיון דהוה כמסירה אין השבועה שנשבע להשלים עד מאה זהו' כמעכשיו אלא שאף אם מדין הקנין אינו חייב להשלים תנאו מכל מקום כדי לקיים שבועתו חייב להשלים וב"ד כופין אותו להשלים ונ"מ שאם מת ולא השלים אין בניו מחוייבין להשלים מדין התנאי כיון דהוה אסמכתא וכן נמי נ"מ שאפילו בחייו אין ב"ד יורדין לנכסיו שהרי לא נתחייבו נכסיו רק בכדי שווי הסחורה אבל במותר שווי הסחורה עד מאה זהו' לא אלא שב"ד משמתין אותו אם מתרשל מלקיים שבועתו ואע"פ שאין זמן לקיום שבועתו מ"מ חל חיוב שבועתו מיד שמא ימות כדאמרינן כו' וכן נמי נ"מ דאם נשאל על שבועתו והתירוהו שאין עליו להשלים מעתה לדעת ר"ת ז"ל דס"ל דנדר שהוא להנאתו של חבירו אף ע"פ שאין מתירין אותו אלא מדעתו וב"ד דמזדקיק ליה לא שפיר עביד מ"מ אם התירוהו בדיעבד מותר לו וכבר ידעתי ראיותיו וראיות הפוסקים החולקים עליו כו' עכ"ל הרי לפנינו דמ"ש דאין עליו לקיים מכח הקנין אלא מכח השבועה הוא דוקא לדעת הגאונים דס"ל דלא מהני קנין בב"ד [בבד"ח] בלא מעכשיו אבל לדידן דקי"ל כר"ת והרמב"ם והר"א דס"ל דמהני קנין בבד"ח בלי מעכשיו וכמ"ש ג"כ המחבר בסמוך מהני נמי השבועה וכמו שהשיב הריב"ש להשואל וכנ"ל ומחוורת' דמ"ש מור"ם על דברי המחבר ז"ל וע"ל סי' ר"ט ס"ד לא איירי אלא היכא שאין קנין ובא מור"ם ללמדינו בזה מה שהוא בחיוב מכח השבועה דבזה ודאי דברי הריב"ש נכונים בטעם וליכא מאן דפליג עליה בכל הג' דברים שכ' שאין החיוב על היורשים וגם לענין אם שאל עליה למאן דס"ל כר"ת ושאין ב"ד יורדין לנכסיו ואף שלקמן בסי' ר"ט כ' מור"ם ז"ל ומיהו אינו נקנה בקנין כו' נראה דהיינו דוקא שם דהקנה לו דבר שלא בא לעולם ואין הקנין אפי' בב"ד חשוב מהני בי' מ"ה לא מהני ביה גם השבוע' עם הקנין משא"כ כאן דאיירי בדבר שב"ל אלא שהוא אסמכתא והשתא א"ש דלאכת' שם מור"ם דטעם דל"מ ביה הקנין משום דלא הקנה לו במעכשיו כמ"ש הריב"ש הנ"ל דודאי בטעמא דמעכשיו לא קי"ל כוותיה אלא טעמא אחרינא איתא להדבר והוא מ"ש דאין הקנין חל על דבר שלא בא לעולם ולא הוצרך לפ' זה הטעם כיון דקאי אמ"ש לפניו דאיירי בדין דברים שלא ב"ל ודו"ק:

וכן אם כ' בשטר שקיבל כו':    פי' אף דודאי לא קיבל עליו כן אלא שתיקון סופרים הוא שכותבין כן וכן הוא שם בתשובת מוהר"ם פאדוי בהדיא בסי' נ' אלא שנסתפק שם בדבר אי מהני ומור"ם הכריע דמהני ודימ' זה לכתוב בשטר שקנה בב"ד חשוב דמהני אף דידוע דלא קנה בב"ד חשוב וכמ"ש לעיל סט"ו ומינה דכמו שם בבד"ח בעי' לכל הפחות שיאמר המקבל לעדים שיכתוב שטר ואז אמרי' דקיבל עליו בכל תוקף שיכתבו הסופרים כן בעי' ג"כ בזה. מיהו צ"ע דלפ"ז בזמן הזה דכל המקבל קנין בפני עדים דעתו שיכתבוהו העדי' בכל יפוי שטרות שנוהגין לכתוב לפ"ז אין דין אסמכתא בשטרות הנעשי' בקנין לפני עדים והן כותבי' בשטר שקיבל עליו כל זה בח"ח ובש"ד וצ"ע:

אע"פ שיש מי שחולק:    הוא הריב"ש בסי' שפ"ז דכתב דבכה"ג לא מקרי שבועה והביאן הד"מ שם:

ואם נדר איזה דבר באסמכתא לצדקה או להקדש קונה כמ"ש בי"ד כו':    מקור דין זה נתבאר ממ"ש המרדכי בפרק שור שנגח ד' וה' וז"ל שאל הר' שלמה את מהר"ם אם אמירה דאסמכתא מועלת בהקדש דנהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מ"מ טפי ממסירה להדיוט ל"מ ומסירה להדיוט באסמכתא לא מקני להדיוט כדאשכחן גבי ערבוני מחול ובעי דוקא קנין בבד"ח ומטעם הפקר ב"ד הפקר כו' והשיב מהר"ם דאין הפי' כמסירה גרידא אלא ה"פ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט במקו' דמועלת מסירה באיזה ענין שתמצא שתועיל והביא שם ראיה לדבריו וכ' דמה"ט אפי' באומר דבר זה לכשיבא לידי אתננו להקדש אע"ג דאית ביה תרתי אסמכתא ודבר שלא בא לעולם אפילו הכי חייב לקיים נדרו מטעם כיון בהדיוט יכול להקנות זה הממון לפחות משבא לעולם במסירה או בקנין מהני גבי גבוה האמירה קודם שבא לעולם דלכשיבא לעולם יצטרך ליתן כיון דנעשה נדר והוא הדין לאסמכתא כו' ע"ש. ובזה דברי מור"ם מ"ש כאן ובסי' ר"ט ס"ד דנדר ושבועה מהני בדבר שלב"ל מבוארין ועמ"ש לפני זה:

ש"ך - שפתי כהן

(כז) נדר ושבוע' כו'. ע' בסמ"ע ס"ק נ"ג עד הרי לפנינו דמ"ש דאין עליו לקיים מכח הקנין כו' אבל לדידן דקי"ל כו' מהני נמי השבועה כו' והב"ח חולק על הסמ"ע שהריב"ש לא השיב כן אלא לדעת השואל אבל ליה לא ס"ל הכי וכן נר' עיקר וכן משמע להדיא בתשו' הריב"ש סי' שמ"א ע"ש אם נשבע לקיי' המקח ובקנס ונותן הקנס א"צ לקיים השבועה כ"כ הב"ח ובתשוב' מהר"מ מינץ סי' ט"ז ע"ש ובתשו' מהרא"ן ששון ס"ס ס"ד כ' דחייב ובתשו' ר"א ן' חיים סי' ס"ו דף ק"ס ע"ד כ' שהדבר מגומגם. כתב מהרי"ו סימן קל"ז ואי לא דמסתפינא מחבירי אמינא דלא החמירו בת"כ אלא כשנותן ת"כ לאדם לעשות לו דבר לאותו אדם עצמו כגון צדקיה לנבוכדנצר וכן ברית בין הבתרים אבל בנ"ד כיון שלא נתנה ת"כ אל המשודך בעצמו אין להחמיר כולי האי וסבר' גדול' היא כיון דטעמא שהחמירו משום דהוי כמו כריתת ברית ע"כ עיין בתשובת רמ"א סי' מ"ט וק"ח דף ר"ך ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן ס"ג וסי' קמ"ד בסופו וס"ג סימן ל"ד וק"ה ובתשובת ר"א ן' חיים סימן ל':


ט"ז

באר היטב

(מד) ושבועה:    עיין בסמ"ע שהאריך בזה ומסיק וכת' ז"ל אבל לדידן דקיי"ל דמהני קנין בבד"ח בלי מעכשיו מהני נמי השבועה וכמו שהשיב הריב"ש להשואל כו' והב"ח חולק עליו שהריב"ש לא השיב כן אלא לדעת השואל אבל ליה לא ס"ל הכי וכ"נ עיקר וכן משמע להדיא בתשו' הריב"ש סי' שמ"א ע"ש (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש) עיין בתשובת מהר"מ מינץ סי' ט"ז ובתשובת מהר"א ששון סוף סימן ס"ד ובתשו' ראנ"ח סי' ס"ו. כת' מהרי"ו סי' קל"ז ואי לא דמסתפינא מחבירי אמינא דלא החמירו בת"כ אלא כשנותן ת"כ לאדם לעשות דבר לאותו אדם עצמו כגון צדקיה לנ"נ וכן ברית בין הבתרים אבל בנ"ד כיון שלא נתנה ת"כ אל המשודך בעצמו אין להחמיר כולי האי וסברא גדולה היא כיון דטעמא שהחמירו משום דהוי כמו כריתות ברית ע"כ עיין בתשובת רמ"א סי' מ"ט וק"ח ובתשובת רש"ך ח"ב סי' ס"ג וסוף סימן קמ"ד ובח"ג סי' (ל"ד) [ל'] וסי' ק"ה ובתשובת ראנ"ח סי' ל"ד. ש"ך.

(מה) שקבל:    פי' אף דודאי לא קיבל עליו כן אלא שתקון סופרים הוא שכותבין כן וכן הוא בתשו' מהר"ם פדואה סי' נ' בהדיא אלא שנסתפק שם בדבר אי מהני והרמ"א הכריע דמהני ודימה זה לכתוב בשטר שקנה בבד"ח דמהני אף שידוע דלא קנה בבד"ח כמ"ש בסט"ו ומינה דכמו התם בעינן עכ"פ שיאמר המקבל לעדים שיכתבו שטר ואז אמרינן דקיבל עליו בכל תוקף שיכתבו הסופרים כן בעינן גם בזה מיהו צ"ע דלפ"ז בזה"ז דכל המקבל קנין בפני עדים דעתו שיכתבוהו בכל יפוי שטרות שנוהגין לכתוב לפ"ז אין דין אסמכתא בשטרות הנעשין בקנין לפני עדים והן כותבין בשטר שקיבל עליו כל זה בח"ח ובש"ד וצ"ע. סמ"ע.

(מו) קונה:    במרדכי מבואר בשם מהר"מ דאפילו באומר דבר זה לכשיבא לידי אתננו להקדש אף על גב דאית ביה תרתי אסמכתא ודבר שלא בא לעולם אפילו הכי חייב לקיים נדרו מטעם כיון דבהדיוט יכול להקנות זה הממון לפחות משבא לעולם במסירה או בקנין. מהני גבי גבוה האמירה קודם שבא לעולם לכשיבא לעולם שיצטרך ליתן כיון דנעשה נדר וה"ה לאסמכתא כו' ע"ש.



קצות החושן

(ט) נדר ושבועה ותקיעת כף. וכ' הריב"ש בתשובה סי' של"ה דכל מחויב שבועה אין בניו צריכין לקיימו וכ"כ הרמ"א בסי' ר"ט סעיף ד' וראוי לספק בנדר ושבועה ומת המקבל אם צריך ליתן לבניו מי נימא כיון דשבועה אינו עושה קנין א"כ אינו חיוב אלא למקבל גופי' ולא לבניו או שמחויב לקיים שבועתו וליתן לבניו. והנה מדברי המרדכי נראה דכה"ג נמי מחויב לקיים שבועתו וליתן לבני המקבל ע"ש ר"פ אע"פ וז"ל ובס' ראבי' סי' תקצ"ב כ' מעשה בא' שנדר מעות להשיא יתומה אחת כו' ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשי' ופטרו הר"ר חיים כהן ז"ל והביא ראיה מפ' אע"פ שלא כת' לה אלא ע"מ כו' כ"ש הכא דלכ"ע לא יתן שלא כת' ולא נדר לה אלא ע"מ להשיאה ולראבי' נראה כיון דאמר בירושלמי כו' אבל בעני נעשה נדר וזכו בו היורשין מדתני שלהי נגמר הדין מותר המת ליורשיו וע"כ לא פליגי ר' מאיר ור' נתן אלא בתפיסה דאיסורי הנאה הא לאו הכי לכ"ע ליורשיו אלמא אע"ג שלא נתנו הנותנים וגם הגובים לא גבו לצורך היורשים ולהאי דפ' אע"פ לאו כל האומדנות שוות עכ"ל. והרי מבואר דאפי' בנדר שאינו קנין אפ"ה צריך לקיים נדרו וליתן ליורשיו כשמת המקבל ואפי' הר"ר חיים דפוטרו אינו אלא משום אומדנא ומשום דאמר ע"מ להשיאה ומדמה לה להאי דפ' אע"פ שלא כת' אלא ע"מ לכונסה. ובשלטי גבורים ר"פ אע"פ כ' ז"ל ורבינו יצחק מווינא הולך בשטת רבינו חיים כהן דאין ליורשיו בהם כלום דאומדן דעתי' גדול הוא שזה לא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לדבר הרשות שיאכלום היורשין ויעשו בהם צרכיהם והאי דירושלמי שהביא ראבי' אבל בעני נעשה נדר לאו ראי' הוא דודאי נדר הוא ולא מצי הדר ביה שלא ליתנו לאותו עני שנדר לו אבל אם מת העני קודם שנתן לו אין לבאים מכחו כלום עכ"ל ומזה נרא' דאפי' היכא דלא אמר ע"מ להשיאה אלא נודר לעני סתם נמי אין לבאי כחו כלום ויש לחלק דהיינו דוקא בנודר לעני דאינו אלא משום בפיך זו צדקה ואם העשיר אח"כ נמי נראה דאין צריך לקיים נדרו ומכ"ש אם באי כחו עשירים וזה שכ' שלא להפריש אלא לצורך מצוה אבל לא לדבר הרשות שיאכלום היורשים ויעשו בהם צרכיהם ואפשר אפי' יורשין נמי עניים נמי אינו צריך לקיים נדרו אלא לעני שנדר אבל שבועה שהוא מחויב בין לעניים בין לעשירים נראה דלכ"ע צריך לקיים שביעתו לבאי כחו וראיה ברורה נראה מהא דאי' פ' יש נוחלין דף קכ"ג דבכור נוטל פי שנים ממתנות אביהם אע"פ שלא גבה ומוקי לה שם במכירי כהונה וכתבו שם תוס' בכל דוכתי עביד מכירי כהונה מוחזק בפ' כל הגט דף צ' והיינו טעמא משום דזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברים בעלמ' ואע"פ שאם רצה לחזור בו יכול מ"מ כל כמה דלא הדר ביה הוי כמוחזק ע"כ וכיון דאפי' במכירי כהונה שאינו אלא מדין מתנה אסור לו לחזור וצריך ליתן לבניו ואע"ג דמכירי כהונה אינו עושה קנין א"כ מכ"ש שבועה דודאי חמירא לענין איסור לחזור דצריך ליתן לבניו ודוק ועמ"ש בסי' ער"ח ס"ק ט"ו:

(י) אם כת' בשטר שקיבל עליו בח"ח. ונראה דאם כתבו אחר וזה חתם עליו ועדים מעידים עליו שלא קראו כלל ולא ידע שנכת' שם שבועה וחרם דאין בזה משום שבועה ולא דמי להאי דסי' מ"ה סעיף ג' הודאה בחתם ידו והדבר ברור שאינו יודע לקרות ועדים העידו שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא ככל הכתוב ע"ש התם בין אדם לחבירו הוא מדין נאמנות שהאמין לסופר וכמו בשליש נאמן שהבעל האמין לשליש שיהי' לגירושין כשיאמר לגירושין וה"נ בהאמין לסופר אבל שבועה וחרם דאינו עושה קנין ואינו אלא איסור וממיל' ב"ד כופין להפרישו מאיסור' וכל שידוע לב"ד שאין בו איסור אין בו כפי' דהא בשליש נמי היכא דעדים לפנינו ואומרים לפקדון אינו נאמן ודוקא היכא שאין העדים לפנינו הוא דאינו נאמן בעל לו' סמכתי על עדים דזמנין דמייתי עדים ואזלי למד"ה וכמ"ש תוס' פ' התקבל והרשב"א והמררכי שם ואמרי' הימני' כשיאמר שליש לגירושין ולא יהיו עדים מכחישין אותו אבל הכא דאינו אלא בינו לשמים ועד בשחק שלא נשבע מעולם והגע בעצמך נמצא כתוב שאוסר עליו פירות וזה חתם עד שלא קראו דודאי אין בזה שום חשש איסור ואינו ענין להך דסי' מ"ו דנאמנות ל"ש אלא במה שבינו לחבירו ולא במה שבינו לשמים וזה פשוט. אלא שראיתי בשו"ת נ"ב חלק ח"מ סי' ל' שכ' בפשיטות ז"ל אבל במה שחתם הבע"ד בעצמו כיון שחותם הוא מתרצה להודות בכל מ"ש בשטר והרי בידו לחייב עצמו ואף אם נכתב השטר בלשון שאינו מבין ואף אם לא קראו כלל וממילא נתחייב בכל מ"ש ואף בכל הדקדוקים שיש לדקדק בלשון השטר כמו שנתבאר בח"מ סי' מ"ה סעיף ג' שוב אין לו שום טענה שסמך על הסופר דלא כדברי הרב מפרעשא שעשה עצמו כאלו לא ידע בדברי הש"ע במקומות הנ"ל ושארי ליה מארי' עכ"ל. ולענ"ד נראה כמ"ש דבשבועה וחרם כל שידוע שלא קראו ל"ש בזה דין נאמנות אלא דאי נימא דח"ח ושד"א מסלק אסמכת' כמו ב"ד חשוב ועושה קנין א"כ אפילו לא קראו יש בו משום נאמנות אבל אי נימא דאינו עושה קנין ועיין ש"ך ודאי אין בו דין נאמנות ומכ"ש בדבר שלא בא לעולם וכן בדבר שאינו ברשותו דאינו נתפס בו קנין ואינו אלא משום איסור שבו וכיון דידוע שלא קראו אין שם איסור וע"ש נדון תשובה הנז' דהיה בדבר שאינו קנין:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש