שולחן ערוך חושן משפט קעה ט

קנאה במאתים ואינו שוה אלא מנה אם המצרן חפץ בה צריך ליתן לו ק"ק ואם טען המצרן שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל ק"ק ואם היו שם עדים שנתן ק"ק והמצרן טוען שאמנה היתה בינו ובין המוכר והוא יודע בודאי שלא לקחו ממנו אלא במנה נותן לו דמים כפי מה שהעדים מעידים ומסלקו ומשביעו שלקחו בק"ק ונפטר:

הגה: גבאה בחובו אינו צריך ליתן לו רק כפי שומת בית דין הקרקע אע"פ שהחוב היה יותר (ריב"ש סי' תת"ג):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

קנאה במאתים ואינו שוה אלא מנה כו': הטור מסיים בזה וכתב ז"ל ולא אמרי' דהמצרן יאמר לו שלוחי אתה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותתי ויתבטל המכר (כדין שליח שטעה כמ"ש לקמן בסי' קפ"ב) שאין זה עיוות שפעמים אדם קונה שדה בהרבה יותר מכדי דמיו מפני שחפץ בו לפיכך אם המצרן חפץ בה צריך ליתן לו בה כל המאתים עכ"ל ועפ"ר שכתבתי פרושו וגם כתבתי שם דהאי קנאה במאתי' ואינו שוה אלא מנה ל' גמרא הוא ולהתוס' והרא"ש והטור שכתבו שבכפל יש ביטול מקח גם לקרקעות וכמ"ש הטור בשמם בס"ס ס"ו ובסי' רכ"ז צ"ל דקנא' במאתים ל"ד קאמר אלא ר"ל במעט פחות ממאתים וכן נדפס בטורים המדוייקים והמחבר דעת הרמב"ם והרי"ף דפסקו דאין להם אונא' אפי' ביותר מהכפל נקט אבל מור"ם כתב שם דעת חולקים ועמ"ש בסמ"ע בפי' דברי המחבר ומור"ם שם:

והוא יודע בודאי כו': לכאורה נראה דגם ברישא כשאין עדים מיירי שטוען המצרן שיודע בודאי שקנוניא הוא דאל"כ לא היהמתקנים להשביעו מספק והטור והמחבר כתבו כאן שטען שיודע בודאי ללמדינו דאע"פ דיש לפנינו עדים שמעידים שנתנו לו ק"ק וה"א דלא מצי להשביעו אפי' אחר הסילוק קמ"ל מיהו אין זה מוכרע די"ל דדוקא בכה"ג דיש עדים להלוקח נוטל ממנו כל הדמים תחל' בלא שבועה אלא שאחר זה יכול לתבעו ולהשביעו היסת וכבר נתבאר בסי' ע"ה ובשאר דוכתי דלא תקנו היסת כ"א אטענת ברי מ"ה כתבו דמיירי דטוען טענת ודאי משא"כ ברישא דמיירי שאין עדים והלוקח בא ליטול מהמצרן כפל והוא נגד הסברא ודרכי הקניי' י"ל דאפי' אם אין המצרן טוען ברי אפ"ה תקנו חז"ל שלא יטול ויוציא מהמצרן כ"כ עד שישבע וכמו שתקנו שבוע' בנק"ח אטענ' שותפין ואריסין וכיוצא בו אף שאינן טוענין ודאי דחששו דמורי לנפשם היתרא כמ"ש בסי' צ"ג ה"ה זה הלוקח נמי י"ל דג"כ מורה לנפשו היתרא כיון שהוא לקחו תחלה וכדי שישאר השדה בידו ועפ"ר:

כפי שומת ב"ד: דדרך העולם לקבל בחוב מטלטלין וכ"ש קרקע ביותר משוויה ול"ד לקנאה במאתים שוה מנה הנ"ל דהתם איירי דנתן לו מזומני' דאז אמרינן אין אונאה לקרקעות וכמ"ש כ"כ ריב"ש שם בסי' תפ"ג ע"ש אלא דקשה לי דמשמע שם דלא כ"כ כ"א אנדון שבא לפניו שאיירי שהלוה כבר מת ולא הניח אלא קרקע זו ולא היה יכול הב"ח לגבות ממקום אחר חובו משא"כ כשהלוה עדיין חי דניחא ללוה דהוא המוכר שישאר הקרקע ביד המלו' שגבאה בחובו שעי"ז יפטר מכל חובו וכבר נתבאר בטור ובדברי המחבר בסי' קי"ד דאם יאמר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותו דאין שומעין להלוקח מטעם דכתיבנא (ויש לדחוק וליישב דכאן מיירי שגבה המלוה הקרקע מתחל' בשומת ב"ד ולא אמר שרוצה לקחנו בכל חובו ע"כ צריך ליתן בשומא זו) וצ"ע:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ז) נשבע הלוקח בנק"ח כו'. והא דכתב לקמן סעיף נ"ד אבל אם אמר על שוה מנה בר' אינו נאמן עיין בב"י שכתב דיש לחלק וסבר' נכונ' הוא ובא"א ד' צ"ב ע"א כתב דכאן איירי דקבל עליו אחריות מפורש בק"ק והוא טוען שעשו קנוניא:

(ח) והוא יודע בודאי כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט"ו עד אין זה מוכרע והב"י והרב המגיד הסכימו דדוקא בטענ' ברי משביעו וכ"נ:

(ט) גבאה בחובו כו' כפי שומת ב"ד הקרקע כו' דברי הר"ב והסמ"ע בכאן אינם נכונים לפע"ד דמה ענין שומת הקרקע לכאן וכשתעיין בריב"ש שם תראה שפסק אפי' בלוקח שקנה כבר קרקע והיא תחת ידו ובא בעל חוב לטורפה והקרקע אינו שוה כדי כל החוב א"י לסלקו הלוקח בכדי שומת מה ששווה הקרקע כי יכול הב"ח לומר או תן לי כל חובי או תן לי הקרקע שהיא שוה בעיני כדי כל חובי וכל זמן שאינך משלם לי כל חובי היא שלי ואע"פ שאין בזה תועלת ללוה כגון שהלוה כבר מת ולא הניח נכסים מ"מ יוכל הב"ח לומר כן. כן מבואר שם בריב"ש בתשוב' להדיא וא"כ א"א לומר כאן שיתן לו כפי שומת הקרקע משום דהוא מצרן דודאי מצרן לא עדיף מלוקח שכבר קנה קרקע והיא תחת ידו שיכול הב"ח לטרוף הקרקע ממנו א"ל שישלם לו כל חובו ונהי שיסלקו משום דינא דב"מ ויחזיק הקרקע תתת ידו יטרוף הב"ח אח"כ הקרקע ממנו אם לא ישלם לו כל חובו ועוד דבריב"ש היה שם מעשה שהלוקח היה מצרן ואפ"ה פסק שם שהב"ח יכול לטרוף ממנו הקרקע ואין הלוקח יכול לומר לו אתן לך כפי שומת ב"ד הקרקע כי הב"ח יכול לו' או תן לי שיעור כל חובי או אקח הקרקע ע"ש מבואר כן להדיא אך מ"ש הריב"ש בסוף התשובה ומביאו ב"י אין הפי' כמו שהבינו הר"ב והסמ"ע דבריו דא"כ קשיא כל הא דאמרן ועוד שהרי כ' הריב"ש וז"ל ובענין זה נראה שהלוקח יכול לסלקם בדינא דב"מ בכדי שישומו ב"ד שהיה שוה החוב ואף ע"ג דקי"ל דשויה מנה וזבין בר' דצריך ליתן לו ק' [ר'] דאין אונאה לקרקעות זהו אם קנאה במעות בעין אבל אלו שקנאו בדמי חובם הרי הוא כמי שהחליף קרקע במטלטלין שכ' הרמב"ם ששמין המטלטלין כו' א"ו בסוף התשובה מיירי מענין אחר דהיינו אם אירע שכבר קנה הב"ח מן הלוה הקרקע בדמי חובו יכול המצרן לסלקו ונותן לו מה שהיה שוה החוב ואין רואין מה שהיה שוה קרקע דמה ענין שומת קרקע לכאן הלא כל מצרן צריך ליתן מה שנתן הקונה בעד הקרקע וכאן שנתן הב"ח בעד הקרקע ש"ח צריך המצרן לחזור וליתן לו מה שנתן הוא ולכך שמין מה שהי' שוה או [אז] שטר חוב שלו בין פחות מהקרקע או יותר וכך צריך ליתן לו מהשתא ולא שייך כלל לו' שהב"ח יאמר לו או תן לי שיעור חובי או הקרקע שהרי עתה אין הלוה חייב לו כלום שכבר נפרע ש"ח שלו שהרי קנה הקרקע בדמי חובו ואלו היה הקרקע עתה ביד הלוקח לא היה יכול לטורפה שהרי אין לו שום חוב על הלוה והמצרן הוא כלוקח רק שצריך לחזור וליתן לו מה שנתן הוא והיינו הש"ח שלו וע"כ שמין החוב מהשהיה שוה החוב והיינו דכ' הריב"ש ואע"ג דקי"ל דשויא מאה כו' כלומר וה"נ הרי הש"ח היה חוב של ר' ויאמר אע"פ שהקרקע אינה שוה רק ק' אני קניתי כפי סך הש"ח שלי שהוא ר' ואין אונאה לקרקעות זהו אם קנא' במעות בעין דהיינו אם היה נותן בעדה ר' מזומנים שהוא ברור שנתן בעדה ר' אבל אלו שקנאוה בדמי חובם הרי הוא כמו שהחליף קרקע במטלטלים ששמין המטלטלים ה"נ שמין הש"ח מה שהיה שוה כל זה נ"ל ברור כוונת הריב"ש והוא ברור ונכון לדינא ודלא כהר"ב והסמ"ע ואילולי דברי הר"ב בד"מ והסמ"ע היה אפשר לדחוק ולומר דהרב לא כתב דבריו ע"פ דעת הריב"ש אלא ע"פ דעת הרא"ש והט"ו לעיל ר"ס ק"ט סוף סעיף א' דאין הב"ח יכול לו' תן לי כל חובי או הקרקע רק יכול לסלקו היורש או הלוקח בכדי מה ששוה הקרקע וא"כ הרב כאן בהגהה מיירי שהשט"ח עדיין קיים אך מדברי הסמ"ע ס"ק ט"ז לא משמע כן דמשמע בסמ"ע שהרב הוציא כן מהריב"ש שם וכ"כ בד"מ להדיא וז"ל כתב בתשובת בר ששת סי' תפ"ג שאף בטורף בשומת ב"ד אית ביה משום דינא דב"מ ובעל המיצר אין חייב ליתן לטורף אלא כפי מה ששמו ב"ד הקרקע אע"פ שהחוב הוא יותר מזה ואע"ג דקיימא לן דשויה מאה כו' דשאני התם כו' משא"כ כאן דאע"פ שחייב לו יותר מדמי הקרקע לא טריף רק בעד שומת ב"ד הקרקע עכ"ל ד"מ והא ליתא דאין כוונת הריב"ש כן אלא כמ"ש ולפמ"ש לעיל ר"ס ק"ט סעיף א' דהעיקר כהראב"ד והרמב"ן ובעה"ת ודלא כהרא"ש והט"ו א"כ גם כאן אם בא הב"ח לטרוף והש"ח שלו קיים אין המצרן יכול לסלקו עד שיתן לו שיעור כל חובו וכמ"ש הריב"ש וכן עיקר:

באר היטב

עריכה

(יד) ונוטל: והא דכת' בסנ"ד אבל אם אמר על שוה ק' בר' אינו נאמן עיין בב"י שכת' דיש לחלק וסבר' נכונה היא ובא"א דף צ"ב ע"א כת' דכאן איירי דקבל עליו אחריות מפורש בר' והוא טוען שעשו קנוניא. ש"ך.

(טו) בודאי: לכאורה נרא' דגם ברישא כשאין עדים מיירי שטוען המצרן שיודע בודאי דקנוניא הוא דאל"כ לא היו מתקנים להשביעו מספק והט"ו כתבו כאן ללמדנו דאע"פ שיש עדים שמעידים שנתן לו ר' וה"א דלא מצי להשביעו אפילו אחר הסילוק קמ"ל מיהו אין זה מוכרע די"ל דדוקא בכה"ג דיש עדים ללוקח נוטל כל הדמים תחלה בלא שבועה אלא שאח"ז יכול להשביעו היסת ולא תקנו היסת רק בטענת ברי כמ"ש בסי' ע"ה ושאר דוכתי מש"ה כתבו דמיירי בטענת ודאי אבל בריש' דאין עדים והלוקח בא ליטול כפל והוא נגד הסבר' ודרכי הקנייה י"ל דאפי' אין המצרן טוען ברי אפ"ה תקנו שלא יוצי' מהמצרן כ"כ עד שישבע וכמו שתקנו שבועה בנק"ח בשותפין ואריסין וכיוצא בהן אף שאינן טוענין ודאי דחששו דמורי היתרא לנפשם ה"ה לוקח זה י"ל דג"כ מורי היתר כיון שהוא לקח תחלה וכדי שישאר השדה בידו עכ"ל הסמ"ע (וכ"כ הט"ז וז"ל המ"מ נסתפק כאן אם משביעין אותו אפי' על הספק כיון שיש רגלים לדבר וכן נרא' עיקר דכבר פסק הרמ"א כן בסי' ע"ה ס"ג בכ"מ שיש רגלים לדבר) והש"ך כת' דרב"י והרב המגיד הסכימו דדוק' בטענות ברי משביעו וכן נרא' עכ"ל.

(טז) שומת: עיין בסמ"ע שהניח דין זה בצ"ע וגם הש"ך האריך להשיג על הרמ"א דהוצי' כן מהריב"ש והא לית' דאין כונת הריב"ש כן כו' ע"ש דמסיק ז"ל א"כ אם בא הבע"ח לטרוף והשט"ח שלו קיים אין המצרן יכול לסלקו עד שיתן לו שיעור כי חובו וכמ"ש הריב"ש וכן עיקר עכ"ל (גם הט"ז כתב דהאי פסקא תמוה מאד וע"ש).

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}