שולחן ערוך חושן משפט ערה כה

העודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו לא קנה:

מפרשים

קצות החושן

(ד) וכסבור שהם שלו לא קנה. ודע דכל זה הוא דוקא במציא' ובנכסי הגר אבל במתנ' כה"ג קנה כיון דאית דעת אחרת מקנ' אע"ג דהמקבל לא ידע כיון שהחזיק בו זכה ולמדנו אותו מתורתו של הראב"ד הובא בנימוקי יוסף פ' חזקת גבי ר' ענן וז"ל ושמעינן מהכא דאלו ידע המזכ' אע"ג דלא ידע ר' ענן שהוא הזוכ' קנה כו' ואע"ג דאמרי' פ' ר"ג העודר בנכסי הגר וכסבור שלו לא קנה כיון שזוכ' גופי' לא ידע תי' הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנ' עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושיו פ"ב דגיטין דף כ' גבי זקן שהלו' לכל בני הכפר וכת' שטרותיו ופריך עלה והא בעי' שטר מקנ' ואמרו דאקנויי מקנ' להם ע"ש והקש' דהא הלוים לא ידעו דזקן מקנ' להם ומ"ש מעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קנה ותי' משום דשאני דעת אחרת מקנ' ע"ש. ועמ"ש בסי' קמ"ב סק"א וכל זה נרא' שנעלם מעיני האחרונים לפי שראיתי שכתבו בפשיטות בתשו' צמח צדק בסופו גבי הקנאת פרה לאפקועי מבכור' שאע"פ שמשכו עכו"ם כל שלא נתכוין לקנותו בזה לא קנה כמו בעודר בנכסי הגר וכ"כ בפשיטות בתשו' עבודת הגרשוני סי' ק"ב וכתבו ג"כ שם בשם תשו' מוהר"י מינץ דאע"פ שהעכו"ם יוליך הבהמ' להשקות' לא קנה כיון שלא נתכוין לקנין כמו בעודר בנכסי הגר וע"ש והרי מבואר מדברי הראב"ד והנימוק"י והרשב"א דכל כה"ג דאי' דעת אחרת מקנ' קונ' המקבל אפי' לא נתכוין לשום קנין. ואין להקשות מדברי הרשב"א הובא בב"י סי' קצ"ח בהא דמסיר' קונ' ברה"ר ומשיכ' דוקא בסימטא וז"ל ואע"ג דמסיר' בכלל משיכ' משום דכיון שמשך גלי אדעתי' במשיכ' ניחא לי' דליקני במסיר' לא ניחא ליה דליקני ע"ש והא בדעת אחרת מקנ' לא בעי כוונ' לקנין משום דהיינו דוקא בלא כוונ' אבל אם כוון שלא לקנות ודאי אינו קונ' בע"כ וכיון דגלי אדעתי' דבמסיר' לא ניחא ליה דליקני אלא במשיכ' אינו קונ' בע"כ במסיר' והא דכת' הטור בסי' זה וז"ל וכ' הרמ"ה ז"ל ה"ה נמי בלוקח דינא הכי אבל רב האי כת' דלוקח יקנ' בכל ענין דלעולם איכא הוכח' דאדעתא למיקני עבד דאי בפניו כל זמן שעסוקין באותו ענין ואי שלא בפניו וא"ל לך חזק וקני מסתמא שליחותי' דמקנ' עבד ואדעתא למקני עבד עכ"ל. ותיפוק לי' דבדעת אחרת לא בעי כוונ' לקנין כלל. היינו משום דשאני התם דצריך חזק' שיהי' מעשיו מוכיחין לתיקון הקרקע ואם אין מעשיו מוכיחין לכך אפילו היה הכוונה שלו לתיקון הקרקע אינו חזקה עד מעשיו מוכיחין שעושה לתיקון הקרקע ומשום הכי ס"ל להרמ"ה דהוא הדין בלוקח נמי דינא הכי כיון דכל שאין מעשיו מוכיחין שעושה לתיקון הקרקע אינו חזקה כלל א"כ אפילו בדעת אחרת לא מהני אלא היכא שהמקבל עושה חזקה הידוע שמעשיו מוכיחין לתיקון הקרקע דהוא חזקה המועיל אלא דצריך נמי כוונה לקנין ובדעת אחרת אין צריך כוונה לקניין וסגי לה בדעת מקנ' אבל כל שמחוסר אופן החזק' לאו כלום הוא ורב האי ס"ל דבלוקח ה"ל מעשיו מוכיח דאי באומר בפניו כו' אי שלא בפניו כו' אדעתא למיקני עבד ע"כ ה"ל מעשיו מוכיחין אבל בחזק' דנעל גדר דודאי עוש' תיקון הקרקע אלא שמחוסר כוונת קנין סגי בדעת אחרת מקנה וכמ"ש ודו"ק:

אך קשה מהא דכתב בטור י"ד סי' קל"ב ז"ל הי' עכו"ם מודד הגביהו תחלה לקנות קנאו כו' וכת' עלה הב"י ז"ל פי' אע"פ שהגביה בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היה לקני' לקנייה/לקנין אלא למדידה עכ"ל. והא לפי מה שכתבתי בדעת אחרת מקנה אינו צריך כוונה לקנין. ונראה דיש ליישב לפמ"ש בסי' רנ"ה סעיף קטן ד' מדברי הרמב"ם דהא דמהני דעת אחרת מקני גבי קטן שיזכה מן התורה היינו משום דזכין לאדם שלא בפניו ואע"ג דאין אדם זוכה בשלו לחבירו אלא ע"י אחר היכא דהמקבל עושה הקנין אלא שהוא מחוסר כוונה מהני ליה דעת אחרת מקנה מצד זכייה שזוכה לו שזוכה שלא בפניו ע"ש. וא"כ בעכו"ם אפשר לומר דלא מהני דעת אחרת מקנה כיון דאין זכיה לעכו"ם. ובזה יתיישב מה דהקשה משנה למלך פ"ד ממכירה בדברי הטור שכתב בסימן ר' גבי הכניס לוקח את החמרים שכתב שם וז"ל והראב"ד כתב דאפילו מדד ללוקח על החמרים לא קנה שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה זו דלמדידה בעלמא נתכוין וכתב עליו הטור ולא מסתברא ואלו בי"ד ס"ל סברא זו ע"ש. ולפמ"ש י"ל הא בעכו"ם הא בישראל דמהני דעת אחרת ומשום זכיה ועמ"ש בסי' רנ"ה סק"ד שם דגם במקח שייך זכיה כל שרוצה לקנותו ובעכו"ם לא מהני זכיה. אלא דקשיא דברי הראב"ד שכת' שלא נתכוין אלא למדידה הא הראב"ד ס"ל דמהני בדעת אחרת אפי' בלא כוונה וכמ"ש הנ"י בשמו ואולי תרי ראב"ד נינהו וצ"ע. ובשו"ת חכם צבי סי' א' ז"ל צריך חקירת חכם אי הוי הך כוונה דבעינן בחליצה היינו מטעם דמצוה היא וכעין כוונת המצוות דפסקו רוב הפוסקים דמצות צריכות כוונה או כעין כוונת הקנאות דבעינן דעת מקנה וקונה וכאותו שאמרו העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קנה משום דלא מכוין למיקני כו'. והנראה לע"ד דכוונה זו האמורה בחליצה אינה אלא מטעם הקנאה ובהכי ניחא לי מה דקשיא להו לתוספות פרק מצות חליצה אמאי אמרינן דקטנה חולצת והא לאו בת דיעה היא ולדידי לא קשה משום דכיון דמתורת הקנאה אתינן עלה והרי הוא זוכה לעצמה מן התורה היכא דדעת אחרת מקנה אותו וכמ"ש תוס' ריש פרק בן סורר ומורה עכ"ל ולפמ"ש דבדעת אחרת מקנה אין המקבל צריך כוונה לקנין א"כ היכא מצינו לומר דכוונת חליצה הוא כוונת הקנאה א"כ למה אמרו עד שיתכוונו שניהם הא דעת האשה אינה צריכה להקנאה כיון דאין דעת אחרת מקנה ועמ"ש בסי' רמ"ג סק"ה דהא דקטן קונה בדעת אחרת מקנה היינו משום דאין צריך כוונת הקנאה למקבל בדעת אחרת מקנה ע"ש:

עוד שם בתשובה הנזכר וז"ל וראיתי להרב מוהרי"ט בתשובה שכתב וז"ל איברא דלא אמרו שם בגמ' עד שיכוונו שניהם אלא למעוטי חליצה מועטת כו' אבל היכא דסברי ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו אינו צריך שיהא בכוונת הלב באותו שעה וע"ש שהשיג על ראיות מוהרי"ט:

אמנם מצאתי בחידושי הרמב"ן כדברי מוהרי"ט ע"ש דף ק"ז בהא דאמרו שם גבי חליצת חרש משום דלאו בני קריא' נינהו והקש' תיפוק ליה דבעי עד שיתכוונו שניהם כו'. ואיכא למימר אע"פ שחרש כשוטה לענין מצות מ"מ יש לו מקצת כוונה כשאחרים עומדים על גביו והא דתניא עד שיתכוונו שניהם לאפוקי חלוץ ובכך אתה כונסה וכיוצא בה אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כיוונו וחרש יכול לכווין כוונה זו ברמיזה דדעתא קלישא אית ליה ומשום הכי לא מעכבא ביה אלא קריאה וע"ש והרי כתוב' על הספר להרמב"ם כדברי מוהרי"ט:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}