שולחן ערוך חושן משפט מא ד
<< · שולחן ערוך חושן משפט · מא · ד
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימים אע"פ שקנו מידו אם טוען שפרע ה"ז נשבע היסת ואפי' היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע הואיל וכתבו לו שטר ואינו בידו אם טען הלוה פרעתיו נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו ואפי' היה השטר יוצא מתחת ידי אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פ שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אבל אם הפקידו המלוה אצל אחר והוא יוצא מתחת ידי הנפקד אין הלוה נאמן לומר פרעתי וממני נפל ואתה מצאתו שלא הפקידו אצלו בעדים:
- הגה: מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשוה כרכום מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר ואפי' הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו (מהרי"ק שורש קי"ו):
מפרשים
ולפיכך קרע השטר: וכתב ב"י ס"ג בשם הריטב"א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרי' כן משא"כ בשטר מתנה שכ' לו ליתן לאחר זמן ונקרע תוך הזמן יעידו העדים שנקרע השטר ויעשה לו מעשה ב"ד דליכא למיחש לפרעון ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ"ל ד"מ י"ב:
אין הלוה נאמן כו': ואע"ג דאין זה שליש ממש דהא המלוה לחוד הפקידו מ"מ נאמן במיגו דהיה מחזירו לו בינו לבינו ועפ"ר שם כתבתי דל"ת מזה אמ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' מ"ח סי"ד:
מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר: פירוש אפי' באחריות והיינו שידוע שהיה שם שטרותיו ואף הרשב"א (הביאו הב"י) מודה בזה ומ"ש הרשב"א שהעדים כותבין בלא אחריות היינו כשאין ידוע שהיו שם שטרותיו כ"כ בד"מ ס"ס זה ע"ש:
(יט) מי שהיה לו חוב כו'. אלו הם דברי הרמב"ם בספי"ד ופ' כ"ג מה' מלוה. והראב"ד בפ' כ"ג השיג עליו וכ' שזהו תימא מאחר שהוא תוך זמן למה לא יגבה ויכתוב שובר גם בפי"ד כ' הראב"ד אין דין זה מחוור ומלובן ובשבועה מיהו יטול (ובמקצת ספרי' איתא בהשגת הראב"ד זו דאם איתא דאפי' בנאבד כו' והוא טעות המעתיק והוא מדברי הר' המגיד ולשון ההשגה אינו רק כמו שהעתקתי וכן הוא בהר"ה משבדפוס שעם הכ"מ לשון ההשגה וכן הביא בבעל התרומות שער כ"ב לשון ההשגה והוא פשוט רק מפני שמהר"מ פדאוו' במיימונית שנדפסו שנת ש"י כ' גמגום קא חזינא הכא דהא דברי הראב"ד הם דברי רבי' והביאו הכ"מ שם. כתבתי זה וטעות הוא בידיהם) והרב המגיד האריך שם לתמוה על הראב"ד שהרי כולה סוגיא דפ"ק דמציעא ושמשניות מוכיחות דאפילו תוך זמן אין מחזירי' שטר שנפל לא למלוה ולא ללוה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והמפרשים ז"ל כ"ש כאן שהלוה טוען פרעתי וכ"ש שאבד השטר לגמרי שאין המלוה נאמן והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה הרמב"ם דין זה בהוראות רבותיו ואין להתעקש ולו' דדין נפיל' אינו בתוך זמן שראיות מוכיחות יש בש"ס דאפילו בתוך זמן היה וכמה שכתבו המפרשים הנ"ל עכ"ד ומתוך כך הוצרך הכ"מ פי"ד לומר שדברי הרמב"ם בהוראות רבותיו הם כשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת ידי אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו דאילו בידוע שנפל לא היה תולה בהוראו' רבותיו ולא היה משיגו הראב"ד עכ"ל וכ"כ הב"ח ס"ס זה וזה ודאי ליתא דמה לי נפל ומה לי יוצא מתחת ידי אחר הא בכולה סוגיא דפ"ק דמציעא משמע דאין חילוק בזה ועוד שהרי הרמב"ם כתב שם כן הוראת רבותיו גבי אבד השטר ואינו לפנינו כלל דגרע אפילו מנפל וגם אזה השיג הראב"ד שם להדיא וכתב אין דין זה מחוור ומלובן וגם מה שכתב בספר ג"ת שער כ"ב דהוראת רבותיו היה בתוך הזמן דלא משמע בש"ס מידי די"ל דדוקא בנפל לאחר זמנו אין מחזירין השטר אין זה אלא פתלתול ועקוש דודאי דברי ה"ה נכוני' בזה דכולה סוגיא דפ"ק דמציעא מוכח דאפילו תוך זמנו אין מחזירי' למלו' בנפל דמדאמרינן התם בכולה סוגיא דעלה דמתניתין דמצא שטרי חוב כו' סתמא דלא יחזיר ולא מפלגינן בין תוך זמנו או אחר זמנו וגם מדאמרינן התם דף ט"ז ע"ב אמר רב עמרם אף אנן נמי תנינא וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר כו' ותו איתיביה ר' ירמיה לרבי תבהו מכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר כו' ולא משני דהתם מיירי שלא הגיע הזמן ותו מוכח כן בריש פ"ק דמציעא בסוגיא דשני' אדוקין בשטר דף ז' ע"ב דפריך התם אמאי דקתני גבי שטר שנפל ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר' יוסי לפרעון והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאש' אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזהר' יוסי או' עודה תחת בעלה יחזיר לאשה כו' משמע דלרבנן דחיישי לפרעון ניחא דחיישינן אפי' בכתוב' שלא הגיע זמנה מחיים וכל שכן בשטר חוב שלא הגיע ז"פ (ואע"ג דקתני התם בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה היינו בגוונא דליכא למיחש לקנוניא כגון שאין בה אחריות נכסים כמ"ש הריטב"א והנ"י שם להדיא אבל משמע מיהת דחיישינן לפרעון אפילו תוך זמנו כשנפל) וע"כ לא פליגי אלא בכתוב' שלא ניתנה כלל לגבות מחיים אבל בשטר תוך זמנו לא פליגי וכן כתב הריטב"א שם וז"ל ושטר כתובה כו' ר"י היא פי' ואע"ג דבשטר בעלמא חייש ר"י לפרעון ואפילו בגו זמניה דסתמא קאמר נפל ליד דיין לא יוציא עולמות ולא פליג בין תוך זמנו בין לאחר זמנו כי היכא דפליג בכתוב' וה"ט משום דשטר דעלמא לפרעון קיימת ואע"ג דלא עביד אינש דפרע גו זמני' אפשר דפרע וכיון דנפל חיישינן משא"כ בכתובה כו' עכ"ל וכ"כ הנ"י ריש פ"ק דמציעא שם וז"ל וטעמא דמלתא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומ"ה לא אתרע משום נפילה אבל בשט"ח אמרינן לקמן דאפי' תוך זמנו דלא עביד אינש דפרע איתרע משום נפילה ולא יחזיר למלוה דחיישינן לפרעון משום דנתן לגבות בודאי זמנין דמקדים לוה ופרע בגו זמניה הלכך חיישי' עכ"ל וזה ברור אבל לפעד"נ שה"ה וכל האחרוני' לא ירדו לסוף דע' הראב"ד והרמב"ם דודאי גם הראב"ד מודה דשטר שנפל חיתרע אפי' גו' זמני' דחיישי' לפרעון ואפי' הלוה מודה חיישינן לקנוניא וכמו שמוכיחים כל הסוגיות דלעיל וכמ"ש כל הפוסקים הנ"ל והיינו דבסוף ה' גזלה ואבדה כ' הרמב"ם מצא כתובה אפי' שניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו ורוצה לעשות קנוניא ולא השיגו הראב"ד כלל וכ"ש בשטר תוך זמנו רק הראב"ד משיג על מ"ש הרמב"ם בפי"ד והרי העדים קיימי' כו' וכ"כ עוד הרמב"ם בפ' כ"ג אע"פ שעידיו קיימי' כו' ואפי' היה החוב לזמן ואינו גובה בעדי' אלו כלום אלא אם הלוה אומר להד"מ הוחזק כפרן עכ"ל ועל זה משיג הראב"ד דכיון שהעדי' קיימים לפניו ואומרי' שהוא תוך זמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה חברו בעדים שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן וכדאית' בש"ס וכל הפוסקים לקמן סי' ע"ח וכל הסוגיות שבפ"ק דמציעא לא מיירי אלא לענין דאיתרע שטרא דהיינו לטרוף מלקוחות בשטר או אפי' לגבי דידיה כשאינן כאן העדים לפנינו שמעידי' על ההלואה ועל הזמן וזה לא בא לזכות אלא מכח השטר אבל כאן שהעדים קיימים ואומרים שהלוה לו לזמן פלוני למה לא יגבה מאחר שהוא תוך זמן. ובזה אתי נמי שפיר דלא קשה מה שתמה הרב המגיד על שכ' הרמב"ם דין זה בשם הוראת רבותיו ולא כמו שדחקו עצמן הכ"מ והב"ח וספר ג"ת אלא כמ"ש דבא בשם רבותיו לומר דאפי' העדי' קיימים ואומרים לפנינו שהלוה לו לזמן אינו גובה בעדותם כלום וחידוש גדול הוא. ונראה שגם הטור אפשר דס"ל כהראב"ד (ודלא כנראה מב"י וב"ח) שהרי כשהביא דברי הרמב"ם לא הביא דבריו שכ' והרי העדים קיימים כו' ולכאורה נראה השגת הראב"ד נכונה בזה. ומ"ש מגדול עוז שם שדברי הרמב"ם הם ש"ס פ"ק דמציעא ופרק ג"פ כבר ידוע שהוא כותב בלי עיון והשגחה כלל ומקלקל דבריו שלא במשפט. גם מ"ש בבעה"ת שער כ"ב שיש שתמהין על הראב"ד על מ"ש ובשבועה מיהא יטול שבועה זו למה אם נדון אותו שקובע זמן לחבירו יטול בל"ש ואם אין הזמן מועיל לו אפילו בשבועה לא יטול ע"כ לפע"ד אין זה תימא משום דבקובע זמן גופיה יש פוסקים לקמן סי' ע"ח דהיינו בשבועה להכי קאמר הראב"ד ובשבועה מיהא יטול כלומר דאפי' תימא בקובע זמן צריך שבועה מ"מ הכא בשבועה מיהא יטול אבל מה שתי' בס' ג"ת שם בזה בסוף שער כ"ב אינו נכון ע"ש ודוק. ומ"מ לענין דינא נראה דעת בעה"ת שם כהרמב"ם וגם הסמ"ג בה' מלוה דף קע"ז ע"א כתב דבריו בסתם וכן ר"י סוף נ"ג וצ"ל לסברתם דאע"ג דבלא שטר אינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע לה ההלואה גופה והלכך אפי' העדים קיימים נאמן לומר פרעתי. וכ"כ הרשב"א בתשוב' סי' אלף ע"ג הובאה בב"י לעיל סי' ל"ט מחו' י"ג שאפי' העדים מעידים שהוא תוך זמנו נאמן לומר פרעתי משום דריע טענתו של מלוה כשלא הוציא שטר ופסקו המחבר לעיל סי' ל"ט ס"ה וזה דעת המחבר (אן. אבל אין דין זה מוכרח בש"ע ושאר פוסקים וצ"ע לדינא די"ל דמצי למימר המוחזק קים לי כהראב"ד ודו"ק:
(כ) ואפילו היה השטר כו'. ע"ל סי' ס"ה ס"ב:
(כא) אבל אם הפקידו כו'. ע"ל סי' נ"ו סק"ה:
(כב) אין הלוה נאמן לומר פרעתי כו'. כתב הסמ"ע ואע"ג דאין זה שליש ממש דהא המלוה לחוד הפקידו כו' ואין לשונו מדוקדק דהא אפי' אם המלוה לחוד מסר לידו הוי שליש כמ"ש הבעה"ת והרב לקמן סי' נ"ו סס"ב וע"ש:
(כב) זמנו: זהו הרמב"ם ז"ל והראב"ד השיג עליו ופי' הש"ך דע"ז משיג הראב"ד דכיון שהעדים קיימי' ואומרים שהוא תוך הזמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה לחבירו בעדי' שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן כמ"ש כל הפוסקי' בסי' ע"ח. וצ"ל דאע"ג דבלא שטר אינו נאמן לו' פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע להו ההלואה גופה והלכך אפילו העדי' קיימים נאמן לומר פרעתי וכיוצא בזה פסק המחבר בסימן ל"ט ס"ה ע"ש אבל אין זה מוכרח בש"ס ופוסקי' וצ"ע לדינא די"ל דמצי המוחזק לומר קים לי כהראב"ד עכ"ל הש"ך.
(כג) שרפו: כת' הב"י בשם הריטב"א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרינן כן משא"כ בשטר מתנה שכתב ליתן לו לאחר זמן ובתוך הזמן נקרע יעידו העדים שנקרע השטר ויעשו לו מעשה ב"ד דליכא למיחש לפרעו ע"ש ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ"ל הסמ"ע.
(כד) אחר: פירש הסמ"ע אפילו באחריות.
(א) החוב לזמן. כ"כ הרמב"ם בפ' כ"ג מהל' מלוה והראב"ד השיג וכתב שזהו תימא מאחר שהוא תוך זמנו למה לא יגבה ויכתוב שובר גם בפ' י"ד כתב הראב"ד על דברי הרמב"ם אין זה מחוור ומלובן ובשבועה מיהא יטול והרב המגיד האריך לתמוה על הראב"ד וכתב שכל הסוגיו' פרק קמא דמציעא והמשניות מוכיחות דאפילו תוך זמנו אין מחזירין שטר שנפל כו' עד שאני תמה למה תלה הרמב"ם דין זה בהוראות רבותיו ואין להתעקש ולומר דדון נפילה אינו תוך זמנו שראיות מוכיחות יש בש"ס דאפילו בתוך זמנו הוא ע"ש. ובג"ת שער כ"א כתב דטובא קמשמע לן הוראת רבותי' אפילו תוך זמנו ומשום דבש"ס אינו מוכח תוך זמנו די"ל דנפל לאחר זמנו ועיין שם ובש"ך האריך להשיג והביא הראיות המוכיחות דמיירי אפילו תוך זמנו עיין שם אלא דבכל ראיותיו איני מכיר אלא הראי' שהביא מפ"ק דמציעא בסוגי' דשנים אדוקים בשטר דף ז' דפריך בהא דתני גבי שטר שנפל ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר' יוסי לפרעון והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר ומשמע דלרבנן דחיישי לפרעון ניחא ואפילו בכתובה דהוא תוך זמנו דלא ניתנה כתובה לגבו' מחיים כ"ש בשט"ח וע"כ ל"פ אלא בכתובה דלא ניתנה לגבות כלל מחיים אבל בשטר תוך זמנו לא פליגי ועיין שם בש"ך שהעלה דגם הראב"ד מודה בשטר שנפל אפילו תוך זמנו חיישינן לפרעון ואינו משיג על הרמב"ם אלא במ"ש פי"ד והרי העדים קיימים וכו' ובזה משיג דכיון שהעדי' קיימים אם כן דל שטרא מהכא לא יהא אלא מלוה חבירו בעדים דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו וכל הסוגיות דפרק קמא דמציעא לא מיירי אלא דאיתרע שטרע היכא שאין עדים לפנינו שמעידים על ההלואה ועל הזמן ולא בא לזכות אלא מכח השטר ועיין שם ולא אתברר לנא דברי הש"ך דמה לי אם העדים עומדים לפנינו מגידים בע"פ או שאנו רואים את ההלוואה והזמן מתוך השטר דהא השטר לא נפסל אלא דחיישינן לפרעון ואם כן הרי אנו רואין הלוואה והזמן שודאי אמת ואפילו הכי חששו בו לפרעון מחמת ריעותא דנפילה אם כן אם העדים העידו בע"פ נמי ניחוש ועוד ממקומו הוא מוכרע דהא תני עודה תחת בעלה ואם כן הרי אנן סהדי על הכתובה והזמן שעודה תחת בעלה ואפילו לית לה כתובה כלל גובה משום תנאי בית דין דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ואפילו ממשעבדי אע"כ ריעותא דנפילה מרע לחזקה דתוך זמנו ולמעשה בית דין שהוא לפנינו ואם כן הוא הדין לעדים שבע"פ דלא מהני:
אבל לי נראה דמעיקרא לא קשה דמצינו לומר דתוך זמנו לא חיישינן לפרעון. והא דגבי כתובה חיישינן לפרעון אפילו עודה תחת בעלה דהוא ודאי תוך זמנו היינו משום דגבי כתובה לא מהני כלל חזקה דתוך זמנו דהא קיימא לן דתוך זמנו נפרע שלא בשבועה ואפילו מיתומים והקשה באשר"י פרק קמא דבתרא וז"ל וא"ת והא אשכחן גבי אלמנה דחיישינן לצררי אפילו בתוך זמנו דתנן אין האלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וטעמא משום צררי אף על פי שלא הגיע הזמן דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים י"ל דשאני אלמנה כיון דבתנאי בית דין אית לה חיישינן לצררי אפילו בתוך זמן כדאמרינן פ' הנושא בנות כיון דבתנאי בית דין קא אכלי אימר צררי אתפסינהו וכ"כ תוספות שם ובפ' השולח ע"ש. ואם כן לפי זה גבי כתובה לא שייך כלל דין דתוך זמנו כיון דחיישינן לצררי גבי כתובה אבל בשאר מלוה דלא חיישינן לצררי וכמ"ש אשר"י שם דכי היכי דלא פרע אינש גו זימני' ה"נ לא מתפס צררי והא דאשה גובה בכתובתה לאו משום חזקה דתוך זמנו דחזקה ליתי' דחיישין לצררי אלא משום שטרא דנקט או מעשה בית דין דהוי כמאן דנקט שטרא וכיון דאינו אלא משום שטר ונפילה מרע לשטרא להכי אינו גובה אפילו עודה תחת בעלה לרבנן אבל בהלואה דחזקה דתוך זמנו מועיל מצינו לומר דנפילה לא מרע לחזקה דתוך זמנו דאם אמרו בשטר לא אמרו בחזקה דתוך זמנו דאלים טובא דגובה אפילו מיתומים קטנים ומשום הכי דוקא בכתובה פליגי רבנן ור' יוסי אבל בעלמא מודה רבנן דתוך זמנו גובה ואף על גב דמוהרש"ך כתב בח"ג סימן מ"א בכתובה שחתם בה הבעל בלא עדים דגובה מן היורשין כל שהוחזק כת"י ולא טענינן ליתמי פרוע משום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו עיין שם אלמא ס"ל גם גבי כתובה דין דתוך זמנו וצריך לומר לדבריו אף על גב דשבועה בעי ובעלמא תוך זמנו א"צ שבועה היינו משום חשש צררי הצריכוה שבועה אבל בשבוע' על כל פנים נסתלק חשש צררי "קאי חזקה דתוך זמנו ואם כן אין האשה גובה מחמת השטר לחוד אלא גם החזקה דתוך זמנו אית לה אלא דצריכה שבועה אבל אין דברי מוהרש"ך מוכרחין וכבר השיב עליו המשנה למלך פ' י"א מהל' מלוה ז"ל מ"ש מוהרש"ך דכתובה שחתם עלי' הבעל כו' דחזקה לא עביד אינש דפרע גו זימני' והרב גייז לי' כאלו קיבלה מהר סיני ולדעתי יש לדון בדבר הרבה שהרי התוספות הקשו כו' וכיון דלענין שבועה פקעה החזקה דריש לקיש גבי כתובות אשה ה"ה לענין פרעון ונשאר ככת"י דעלמא עד כאן לשונו ועיין שם במ"ל שכ' דסמוך למיתה אתפס לה צררי אבל הוא תליא במחלוקת הפוסקים ובשני תירוצים שבתוספות ודעת כמה פוסקי' דאפילו מת פתאום נמי חיישינן לצררי ואם כן לא קשה מידי מכתובה על דברי הראב"ד וגם הרמב"ם הוכרח להביא דין המחודש הזה בשם רבותיו משום דגבי כתיבת אשה פקעה חזקה דתוך זמנו לגמרי וכן משמע מלשון הש"ס שם דאמרו ר' יוסי לדבריה' דרבנן קאמר כו' אלא לדידכו אודי לי מיהת בעודה תחת בעלה דיחזיר לאשה דלאו בת פרעון ואמרי לי' רבנן אימר צררי אתפסימן ועיין שם ולמה הוצרכו רבנן לצררי הא נהי דעודה תחת בעלה לאו בת פרעון מכל מקום בנפילה מרע לכל החזקות והשטרות ולדברי הראב"ד ניחא דתוך זמנו לא מרע ולכך קאמר ר' יוסי אודי לי מיהת בעודה תחת בעל' דלאו בת פרעון וקאמרי לי' רבנן בכתובה לא שייך חזקה דתוך זמן דאימר צררי אתפסימן אבל בהלוואה דליכא למיחש לצררי וכמ"ש באשר"י גם רבק מודה דיחזיר ויש ליישב לדעת הרמב"ם וק"ל:
(ב) אם טען הלוה פרעתיך. כתב הטור אבד שטרו ותבע את הלוה בבית דין ואמר להד"ם ועדים מעידים שלוה וכתבו שטר למלוה הוחזק כפרן ושוב אינו נאמן לומר פרעתי. והוא מש"ס פרק קמא דמציעא דף ט"ז שבתי ברי' דר' מרינום כתב איצטלא דמלתא לכלתי' בכתובתה וקיבלה עלי' ואירכס כתובתה א"ל להד"מ אתו סהדי אסהידו בי' דכתב לה א"ל ר' חייא זיל הב לה הדר אמר פרעתי א"ל ר' תייא הוחזקת כפרן לאותה איצטלא זיל שלים וכתב הבית יוסף שם ופשוט הוא שדין הכתובה ודין השטרות שוין בדין זה עיין שם ועמ"ש בסימן ס"ה סעי' ו' ולפי מ"ש שם בשם חידושי הגאון מוהר"ב אשכנזי ליכא ראי' מהאי ועיין שם שהעליתי לפי דעת הטור תרי גווני הוחזק כפרן איכא דהוחזק כפרן שנאמן בטענתו אם יש לו עדים כדבריו וכמבואר בסימן ע"ט אם כן בנפל דאיתרע נאמן בדיבורו בלבד אפילו לית לי' עדים והיכא דאפילו באו עדים כדבריו אינו נאמן וכגון לא לויתי וחזר ואמר פרעתי דכבר הודה דלא פרע בזה גם בנפל אינו נאמן ועיין שם ואיני יודע למה השמיט בשלחן ערוך דין הכתוב בטור היכא דאינו נאמן: