שולחן ערוך חושן משפט דש ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · דש · ה · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי הוא שוה ביום השוק ד' ובשאר ימים ג' אם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבע והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירין לו שלשה ואם החזירו לו בשאר ימים מחזירין לו שלשה ומנכין לו בכל זמן טורח שהיה טורח במכירתה ופגם הנקב שהיה נוקב החבית וכן כל כיוצא בזה:

הגה: גם זה ל' הרמב"ם ודעתו אבל רוב המפרשים חולקים וסבירא להו בהפך שאם שבר בשאר הימים משלם ג' ואם שברו ביום השוק אם בא לפורעו בשאר הימים צריך ליתן לו ארבע ואינו נפטר אם רוצה ליתן לו חבית אחר של יין אבל אם בא לפורע ביום השוק יכול להחזיר לו חבית אחר של יין והוא שאין לו יין אחר למכור בשוק אבל אם יש לו יין אחר הרי הוא אצלו כשאר ימים וצריך ליתן לו דמי היין (טור בשם הרא"ש):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

הסבל ששבר חביות של יין כו':    הרמב"ם והמחבר הנמשך אחריו לא חילקו בין שברו החביות ביומא דשוקא בין נשבר בשאר הימים גם בין אם היה לבעל החביות יין אחר למכור בשעת השבירה בין לא היה לו וכ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם וכ' בטעמא ז"ל והכונה שהסבלים יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואים כמה היה שוה ביום החזרה אם החזירה ביום השוק נותנין דמי שווים ביום ההוא לפי שאם ישלמו חביות יין ואין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל ד' וכשהם מחזירים בשאר הימים אם היו מחזירין היו נפטרין ביין כשהם מחזירין דמים מחזירין בשווים דשאר הימים זו היא סברתו ז"ל עכ"ל המ"מ וכלל דבריו דס"ל שלעולם הולכין אחר זמן החזרה ואע"ג דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה מ"מ לא מיקרי גזלן ואין עליו לשלם אלא מה שקלקל בפשיע' ואין לו להחזיר אלא חביות יין והרי מחזיר הם או דמיהן אבל הרא"ש דחה סברא זו וכ' דהולכין אחר שעת השביר' מ"ה יש לחלק אימתי שברו וכמ"ש מור"ה ז"ל בהג"ה והוא באם שברו ביום השוק דהיה שוה ד' ובא לפרעו בשאר הימים צריך ליתן לו מזומנים ד' ואינו נפטר בחזרת חביות יין ולו' לו המתינו ומכרוהו ביום השוק ל"מ אם לא היה לו יין ביום השבירה דיאמר לו למעות אני צריך ואלו לא שברתו הייתי מוכרו אז והיו מעותי בידי אלא אפי' ידוע שנשאר לו יין באותו יום השוק ששברו זה מ"מ כיון שבאותו היום ששברו היה שוה ד' שם ד' עליו וצריך לשלם לו ד' ואף אם הי' לו יין עד הנה מ"מ לא סגי בשילם לו ג' כיון דשם ד' עליו ויכול למכרו עוד בעד ד' בימי שוק שיבואו אבל בהחזרת חביות יין נפטר בכה"ג וכמ"ש בסמוך (וכן מוכח מל' הרא"ש שהביא הטור ע"ש) ואם משלם לו ביומי דשוקא אע"פ שעברו כמה יומא דשוקא שהיה יכול למוכרה מ"מ אם אין לו עתה יין אחר למכור הרי הוא שוה אצלו ד' ביום השבירה ונפטר בזה:

ונתחייב לשלם:    ר"ל כגון ששברו בפשיע' באופן שחייב לשלם כמ"ש בס"א:

ופגם הנקב:    כ"כ ג"כ הרמב"ם שם בפ"ג דשכירות ול' הגמ' הוא ומנכה ליה אגר טירחא ודמי ברזינייתא ופירש"י בל' א' ז"ל דמי ברזינייתא צריכין לשכור אומן לנקוב נקב בחביות מפני שהוא של חרס כו' עכ"ל ועד"ז כ' הטור וכמ"ש בפרישה וי"א דגם כוונת הרמב"ם והמחבר הוא לזה שצריכין הוצאה לנקב החביות ואותו נקב קורין אותו פגם אבל לא נהירא דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש לכן נראה דהרמב"ם פי' בע"א והוא דזה הפושע שמשלם לו היין ודמי חביות מנכה לו מדמי היין כשיעור הטורח שהיה לו במכירתו ומדמי החביות מנכה לו פגם הנקב דהא אלו לא שברה לא היה יכול למכור היין אם לא שהיה צריך לנקוב תחלה החביות וחביות שיש לו נקב אין שוה כ"כ כמו החביו' שלם שחביות שלם ראוי לכל דבר משא"כ זה וק"ל.

ואינו נפטר אם רוצה ליתן חביות כו':    בפרישה כתבתי דנראה אם נשאר לו יין מיום השוק ששבר בו ה"ז נפטר כשהחזיר לו חביות יין שהרי לא מצי למימר אלו היה בידי הייתי מוכרו אלא שאינו נפטר בנתינת ג' כיון שהי' שוה ד' ביום השבירה:

אבל אם יש לו יין אחר כו':    בפריש' כתבתי דנראה דהיינו דוקא בדקנה היין זה אחר זמן השביר' ואז אמרי' כיון דהי' החביו' שוה ד' ביום השביר' ועכשיו ביום התשלומין יש לו יין ואינו יכול למכור גם זה מ"ה צריך ליתן ד' דמי היין אבל אם נשאר יין זה שבידו עתה מיום השבירה נפטר בהחזרת חבית יין וכנ"ל ודו"ק: (הגה ובש"ע ישן בדפוס ויניצאה כ' כאן עוד דין ש"ש שכל' זמנו כלת' שמירותו אפי' היה עדיין בביתו אינו עליה אלא ש"ח ובש"ע דפוס קראקא השמיטו משום דכתבו המחב' ל' ס"ס שמ"ג ושם הוא מקום מקורו שנלמד מדין שנלמד שואל וכמ"ש בב"י):

ש"ך - שפתי כהן

(ב) הסבל ששבר חבית של יין כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד אבל בחזרת חביות יין נפטר בכה"ג כו' ז"א ומ"ש בל' הרא"ש סכום המעות ל"ד הוא אלא ה"ה חבית יין שאינו שוה עתה רק כמו המעות והכי מוכח בהרא"ש להדיא דאל"כ היה יכול לומר שהגירסא איבעי לך לזבוני אמת הוא ופי' דיכול להחזיר לו החבית יין א"ו ס"ל להרא"ש דיכול לומר ס"ס החבית יין אינו שוה השתא רק ג' ואם היה בידי ביום השוק הייתי מטריח עצמי למוכרו ומה שנשאר בידי עכשיו ידעתי שאמכרנו ביום השוק הב' אבל יותר לא אוכל למכור ודו"ק:

(ג) אבל רוב המפרשים חולקין כו'. ולפי ע"ד הרי"ף והרמב"ם וה' המ' והמחבר מיירי ששברוה דוקא בשאר יומי וא"כ לענין הדין לא פליגי המפרשים ואפי' אם ת"ל דהרא"ש חולק ע"ז מדלא פי' גי' הרי"ף הכי מ"מ ה"ל הרא"ש יחידא' ולא אשכחן תו מאן דפליג לענין דינא ועוד די"ל דגם הרא"ש מודה לדינא אלא דלא ידע לפרש כן משום דהוי משמע ליה לישנא דאהדר ליה חביתא דחמרא שרשות בידו להחזיר לו אם ירצה ואולי גם מור"ם לא בא אלא לו' מה דמשמע מהרמב"ם והמחב' שאין חילוק בין שבר ביום השוק או בשאר ימים שהרי לא חילקו בכך וכן משמע בטור שדעת הרמב"ם דאין חילוק ע"ז חולקים רוב המפרשים דבשבר ביום השוק אין הדין כן אבל אם שבר בשאר הימים הדין כמ"ש המחבר וכן עיקר לדינא כי כבר אפשר לפרש דברי הרי"ף והרמב"ם והמחב' בשכר בשאר ימים כי היכא דלא לפלוג לדינא ואין זה דוחק שהרי הרא"ש ושאר פוסקים מפרשים הש"ס בשבר ביום השוק דוקא א"כ ע"כ דלאו בכל גונא מיירי בש"ס א"כ י"ל שהרמב"ם מפרש להפך ודו"ק:


ט"ז

באר היטב

(ה) חולקים:    והש"ך כת' דנ"ל דהרי"ף והרמב"ם והה"מ והמחבר מיירי ששברוה דוקא בשאר יומי ואם כן לענין הדין לא פליגי המפרשים כו'. ע"ש.



קצות החושן

(א) הסבל ששבר פ' השואל דף צ"ט אמר רבא הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה ביומא דשוקא מזדבנ' בחמשא בשאר יומי מזדבנ' בארבע הדרו ליה ביומ' דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמר' בשאר יומי מהדרי ליה חמשא ולא אמרן אלא דלא הוי ליה חמרא לזבוני אבל ה"ל חמרא לזבוני הא איבעי' ליה לזבוני. ושטת רש"י אהדרי ליה ביומא דשוקא קודם שיגיע יום השוק שיוכל למוכרה ביום השוק שיגיע ראשון מהדרי ליה חמשא דאמר להו אי הוי גבאי ביום השוק חמשא הוי שוי ולא אמרן דמהדרי ליה חמשא אלא דלית ליה לחנוני חמרא לזבוני אבל הוי ליה חמרא לזבוני ולא זבין גלי אדעתיה דלא הוי מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמר' וכן משמע שטת תוס' שם ע"ש. ומדבריהם מבואר דהשבירה הוי בשאר יומי אלא דאפי' כי אהדרו בתר יומא דשוקא הראשון מהדרו חמשא משום דאמר חנוואה אלו הוי גבאי ביום השוק מזבנא לי' בחמש'. אמנם קשה טובא כיון דקי"ל דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכל השומרין כשעת הפשיעה ע' סי' רצ"א סק"א וא"כ אמאי משלמי כיוקרא דלקמי'. ונראה לפי מה שאמרו פ' כל שעה דף כ"ח בהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ומוקי לה רב יוסף דמפלגו בדבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד מעל סבר כממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ופי' רש"י מ"ד מעל קסבר אע"ג דהשתא לא חזי כיון דלקמיה חזי גורם לממון הוא וכממון הוא וע"ש. וא"כ ה"נ כיון דלקמיה חזי וביום השוק שוי חמשא אית ליה ביה גורם לממון בחמשה ומשלם חמש והא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה אע"ג דאייקר בשעת התביעה היינו היכא דלא נודע בשעת הגזילה אם יתייקר אח"כ אבל היכ' דידוע היוקר דלקמיה כי הכא דביום השוק שוה חמשה אזלינן בתר יוקרא דלקמיה דה"ל גורם לממון. ואע"ג דאנן קי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון ולית לן דר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון היינו משום דינא דגרמי מחייב אפי' לרבנן דפליגי אדר"ש דלא פליגי רבנן אדר"ש אלא בגונב קדשים שחייב באחריותן שיפטר מכפל וכמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי אבל קרן מודו רבנן דחייב משום דינא דגרמי וא"כ ה"נ מחייב משום דינא דגרמי כיון דברי היזקא שהרי שוה לקמיה ביום השוק חמש' ולא מיפטר בארבע אע"ג דיכול לקנות בזה חביות יין כיון דאזלינן בתר יוקרא דלקמיה וה"ל היזק בחמשה מש"ה צריך לחזור לו חביות יין דהוא נמי שוה חמשה ביום השוק:

ובס' המלחמות להרמב"ן נראה דס"ל נמי כשטת רש"י ע"ש פ' המפקיד גבי האי דזבין תורא דלית ליה ככי כו' משתבע איהו דלא ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ופרש"י שהו' כעין פשר והרמב"ן כ' ז"ל והטעם הנכון דכיון דלית ליה ככי ושיני לא היה יכול להמתינו עד יומא דשוקא וכל מה שאדם מוכר מקמי יומא דשוקא פחות מכדי דמיו מוכרו כדאמרי' התם האי מאן דגזל חביתא דחמר' כו' ביומא דשוקא שוה חמשא ובשאר יומי שוה ארבעה וכו' אף כאן אלו היה יכול להמתינו עד יום השוק היה משלם לו כשער יום השוק וכיון שלא היה יכול להמתין משלם כשער של עכשיו שהו' שער הזול כך פי' ר"ת ז"ל עכ"ל. וכיון דדעת רש"י והתוס' והרמב"ן בחדא שיטה דאם ביום השוק שוה יותר צריך לשלם כשער יום השוק א"כ אם תפס מחנוני נראה דלא מפקינן מיניה עד דמשלם חמשא ועמ"ש בסימן קמ"ו סק"ג ושטת הרמב"ם הוא דאפי' היה השכירה בשאר יומא אזלינן בתר שעת החזרה ואם הי' חזרה ביום השוק דשוה חמשא כי משלם דמים נמי משלם חמשא ואם החזרה בשאר יומי דשוה ארבע משלם ארבע והוא דעת הש"ע ולדברי הרמב"ם לא ירדנו דהא כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ולא כשעת התביעה ובסמ"ע ז"ל וכת' המ"מ בטעמ' דהרמב"ם שהסבלים יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל המשלמין דמיהם רואין כמה הוא שוה בשעת החזרה כו' ואע"ג דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה מ"מ לא מיקרי גזלן ואין עליו לשלם אלא מה שקלקל בפשיעה ואין לו להחזיר אלא חביות יין והרי מחזיר הן או דמיהם עכ"ל ותמוה לי מלתא דהא ס"פ המפקיד תנן במתני' דילקה בחסר וביתר וב"ה אומרים כשעת הוצאה ר' עקיבא אומר כשעת התביעה וקי"ל כב"ה ולא כר"ע ואע"ג דהתם שומר הוא דהוי ול"א כשעת התביעה וצ"ע:

(ב) שהיה טורח במכירתה שם דף צ"ט ומנכה לו אגר טירחא ופירש"י מנכה ליה היינו אגר טירחא כפועל בטל כמה הוא רוצה לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה ויושב בטל ע"ש ומשמע דגם ביום השוק לא שוי חמשא אלא כשמוכרין פרוטה פרוטה אבל כשרוצה למוכרו בבת אחת אינו עולה חמשא וקשה לי דהא שם דף צ"ט אמר שמואל האי מאן דגזיל חביצה דתמרה מחברי' ואית בה נ' תמרי אגב הדדי מזבן בנ' נכי חדא חדא חדא מזדבן בנ' להדיוט משלם נ' נכי חדא ע"ש וכן פסק הרמב"ם פ"ב מגזילה והרי"ף והרא"ש שם ובטור וש"ע סי' שס"ב סי"ג. וכיון דהחביות בבת אחת אינו שוה חמשא למה משלם כדמי שווי' שנמכר א' א' ואפשר דשומר שאני דחיובו על אשר לא שמרו ומשום הכי מחייב על כל חדא וחדא אבל גזלן אינו שומר וצ"ע:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש