שולחן ערוך הרב הלכות תלמוד תורה פרק ד

אורח חיים • יורה דעה • חושן משפט

<< | שולחן ערוך הרב • הלכות תלמוד תורה • סימן פרק ד | >>

סימן זה בטור הלכות תלמוד תורה • שולחן ערוך • לבוש • ערוך השולחן

הלכות תלמוד תורה - פרק ד

ובו: י"ט סעיפים א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט

סעיף א

(רמב"ם מהגמרא יומא ע"ב) בשלשה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרון. כתר מלכות שזכה בו דוד. כתר תורה - הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, כל מי שירצה יבא ויטול. שנאמר: "מורשה קהילת יעקב" - שהיא ירושה לכל ישראל. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר: "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק, בי שרים ישורו". הא למדת שכתר תורה גדול מכולם (משנה מפרק ג' דהוריות). אמרו חכמים: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר: "יקרה היא מפנינים" - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים:

סעיף ב

ואין לך מצוה בכל המצות כולן שהוא שקולה כנגד תלמוד תורה (משנה ראש פרק קמא פאה וברייתא קידושין מ') אלא תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות כולם, שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצא (רש"י) שניהם בידו. כי התלמוד מצד עצמו הוא גם כן (ספרי) מצוות עשה, אף אם לא היה מביא לידי מעשה, והואיל והוא מביא לידי מעשה כל המצות כולן - שאי אפשר לקיים כל המצות כהלכתן בתנאיהן ודקדוקיהן בלי לימוד היטב לידע כל ההלכות שהן דקדוק המצות ותנאיהן - לכך הוא שקול כנגד כל המצות כולן, ולפיכך (קידושין שם) התלמוד קודם למעשה בכל מקום.

סעיף ג

היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות (מועד קטן דף ט') על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואפילו עוסק בקדשים וטהרות שאין נוהגים עכשיו מכל מקום מצות עשה של תלמוד תורה מצד עצמה היא גם כן גדולה משאר מצות רק שאינה שקולה כנגד כל המצות כולן, אלא משום שהתלמוד מביא לידי מעשה כולן, שבלעדו אי אפשר לקיימן כהלכתן ואם אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, כגון להיות מעשה לצדקה במקום שדבריו נשמעים יותר מדברי אחרים, או שאין עשיית אחרים מספקת למצוה זו כגון להוצאת המת שאין לו מלווים לפי כבודו כשיעור שיתבאר במקומו - יפסיק תלמודו ויעשה המצוה ויחזור לתלמודו. ואין צריך לומר למצות שהן חובה מדברי סופרים כמו תפלה וכיוצא בה שחייב להפסיק תלמודו כדי לקיימן כהלכתן בכל תנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים בתכלית השלימות, כי "זה כל האדם", כמו שאמרו חכמים (ברכות י"ז) תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים, ואם אינו עושה כן, נמצא שלמד שלא לעשות, ונוח לו (ירושלמי פרק קמא דברכות ובבלי סוף פרק ב' דברכות) "שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם". ולא אמרו חכמים "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה" (רא"ש פרק ד' דפסחים ותוספות סוטה דף כ"ב) אלא כשמקיים המצות שלומד בתורה, רק שאינו לומד ומקיים לשם שמיים אלא מיראת העונש בעולם הבא או אפילו בעולם הזה או מאהבת שכר לקבל פרס בעולם הבא או אפילו בעולם הזה עושר וכבוד ש"למשמאילים בה" הנתן מן השמים או אפילו ליקח מעצמו כבוד וגדולה שיקראוהו רב ויהיה ראש ישיבה, אבל אם אינו מקים מה שלומד נקרא רשע ועליו אמר הכתוב: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'", וכל תלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים (רא"ש בתשובה) הרי הוא כקל שבצבור וגרוע מעם הארץ (תוספות סוטה כ"ב), שזדונות נעשים להם כשגגות ולזה נעשים שגגות כזדונות, ועליו אמרו חכמים: "לא זכה - נעשית תורתו לו סם המות". ויש אומרים (מנורת המאור וכן דעת הרמב"ם במה שכתב לפיכך וכו' ודו"ק) שאף על פי כן לעולם יעסוק אדם בתורה כי מתוך שלא לשמה יוכל (ממדרש רבה וכן הוא בהדיא בירושלמי פרק קמא דחגיגה עיין שם) לבא לידי לשמה, ללמוד על מנת לשמור ולעשות, (מדרש רבה איכה) שהמאור שבה מחזירו למוטב - כמו שאמרו חכמים על פי "אותי עזבו ותורתי לא שמרו", שהמאור שבה היה מחזירם למוטב. וכך אמרו הקבלה, שכל התורה ומצות שאדם עושה בעודו רשע, אף שמוסיף כח בקליפות לפי שעה, מכל מקום, כשיחזור אחר כך בתשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נידח", אזי מויא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה בחזרתו, ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם:

סעיף ד

(בית יוסף אורח חיים סימן ע' תוספות במגילה דף ג' עמוד ב') אפילו תלמוד תורה של רבים נדחה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כמו שאמרו (כתובות י"ז) על ר' יהודה בר אלעאי (ירושלמי חגיגה פרק קמא) כשהיה מלמד לתלמידיו וראה את המת או את הכלה היה מפסיק מתלמודו ולות המת ולהכניס הכל לחופה, ויש אומרים (רא"ש פרק ב' דברכות ובית יוסף שם) שאם הוא בענין שאם יפסיק ויבטל לימוד לרבים עכשיו לא יוכלו להתאסף עוד ללמוד להם אחר שיקיימו המצוה אין לו להפסיק אפילו למצוה של תורה, ולפיכך במקום שהרב דורש בשבת (מגן אברהם סימן ר"צ) במנחה ואירע אונס שנתאחר מלדרוש לא יניח מלדרוש וכן לא יפסיק באמצע מפני קיום סעודה שלישית והוא שדורש ומורה לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ולהכניס בלבם יראת שמים ולא כמו שנוהגים עכשיו ויש חולקים (אליה רבה שם) על זה ואומרים שבכל ענין אין תלמוד תורה - אפילו של רבים - דוחה שום מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ואפילו היא מצוה קלה של דבריהם (כמו שכתוב בהלכות מגילה עיין שם בלחם משנה) מאחר שתכלית חכמה הם מעשים טובים והתלמוד הוא גדול מפני שמביא לידי מעשה. וכן עיקר, אלא אם כן הדורש הוא אדם גדול שמחזיר העם בתשובה בתוכחתו לעזוב דרך רשע ולשוב עדהו לעבדו באמת, שזה שקול כנגד מצות ידיעת התורה שנדחות מפניה אפילו מצות פריה ורביה כמו שכתוב למעלה, וכל שכן מפני התשובה, כי התשובה קודמת לידיעת התורה, כי "יראת חטאו קודמת לחכמתו", ו"אם אין יראה אין חכמה", אבל אם הדורש לא הגיע למדה זו צריך להפסיק כדי להתחיל סעודה שלישית קודם שקיעת החמה וכן צריכים הרבים להפסיק לימודם למצות תפלה אם השעה עוברת אף על פי שתפלה מדברי סופרים, הואיל וכלם חייבים בה מאחר שאין תורתם אמונתם כרבי שמעון בר יוחאי וחבריו:

סעיף ה

ואפילו רבי שמעון בר יוחאי וחבריו לא אמרו עליהם שלא היו מפסיקין מלימודם לתפלה אלא לתפלת שמונה עשרה, שהוא בקשת רחמים ותחנונים (גמרא שבת י' לפירוש הרי"ף והרא"ש) לחיי שעה, והתורה היא חיי עולם. אבל מפסיקים היו (רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב') לברכות קריאת שמע שחרית וערבית אף על פי שהן מדברי סופרים וכן לשאר מצות מדברי סופרים שאם אינו מפסיק נמצא שלמד שלא על מנת לעשות כמו שנתבאר למעלה. ואפילו בתפלת שמונה עשרה אמרו (בריית ברכות ל"ב) שחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת שלמה בכל תפלת שמונה עשרה משלש תפלות שבכל יום ושעה אחת שלימה קודם כל תפלה ושעה אחת שלימה אחרי כל תפלה ונמצא שוהין ט' שעות ביום (ספר חרדים ושל"ה סימן מ' תענית) ולא היו חוששין לביטול תורה - אף שתלמוד תורה כנגד כולם - מפני שהיו מקשרים לאדון הכל ביראה ואהבה עזה ודבקות אמיתית (טור אורח חיים סימן צ"ח) עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ומצות (ספר חרדים ושל"ה שם) הדבקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות תלמוד תורה וקודמת אליה כמו שכתוב "ראשית חכמה יראת ה'":

סעיף ו

אך מכל מקום, גם חסידים הראשונים לא היו רשאים להשהות (שם בברייתא) כל כך בתפלה אלא מפני שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה, וקיים ידיעות התורה. שמתוך שחסידים הם הייתה תורתם משתמרת ומתקיימת בידם ולא משתכחת מהם, רק שמצות תלמוד תורה הוא "והגית בו יומם ולילה", וכנגד מצוה זה שקולה מצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה אמתית ליפטר ממצוה זו, כדין כל העוסק במצוה פטור מהמצוה, אבל לא כנגד מצות ידיעת התורה וליפטר ממנו חס ושלם. כי תכלית היראה היא לירא ולהתבושש מגדולתו. למרות עיני כבודו חס ושלום, לעשות הרע בעיניו, לעבור על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, בין לא תעשינה של תורה בין של דברי סופרים חס ושלום. ותכלית האהבה היא העבודה. לעבדו מאהבה ובשמחה, לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו בקיום מצות עשה של תורה או של דברי סופרים, ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים להתענג ולשמוח בה', והוא מעין העולם הבא וקבלת שכר קיום מצות (אבל עבודה מאהבה היא כי מאשר צמאה נפשי לה' לדבקה בו היא רוה צמאונה כמי התורה וקיום מצותיה דאורייתא וקדשא בריך הוא כלא חד, ועל זה נאמר: "הוי כל צמא לכו למים). ומאחר שידיעת כל התורה למי שאפשר לו היא מצות עשה של תורה כמו שנתבאר למעלה, והשוכח דבר ממשנתו מפני שלא חזר על לימוד כראוי כשאפשר לו עובר בלאו, אם כן, איך יעבור בלאו ועשה מחמת שעוסק ביראת ה' כל הים (וגם מי שאי אפשר לו ידיעת כל התורה, הרי אמרו - "לא עליך המלאכה לגמור"), מה שאין כן, מצות והגית בו יומם ולילה, שהותרה מכללה במה שנאמר: "ואספת דגנך וגו'", אמרה תורה "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", ויוכל לצאת ידי חובה בקביעות עתים ביום ובלילה, ואפילו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית בשעת הדחק כשאין לו פנאי מפני טרדת פרנסתו שהוא חיי הגוף וכל שכן וקל וחומר כשעוסק בחיי נפש לדבקה בה' חיים על זה אמרו חכמים (משנה ראש פרק קמא דפאה) שתלמוד תורה הוא מדברים שאין להם שיעור:

סעיף ז

כשם שמצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצות ושכרה שקול כנגד שכר כולן, כך ענשה חמור ושקול כנגד כולן, כמו שמצינו (מדרש איכה) במקדש ראשון שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על ביטול תורה, שנאמר: "על מה אבדה הארץ" וגומר "ויאמר ה': על עזבם את תורתי וגו'" (קידושין מ') ותחלת דינו של אדם אינו אלא על תלמוד תורה ואחר כך על שאר מעשיו:

סעיף ח

אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרוצה לזכות זכות בכתר תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה. ואפילו (פרישה, ש"ך) בליל תקופת תמוז יש ללמוד מעט ומט"ו באב ואילך יוסיף מעט מעט ודלא מוסיף (חגיגה י"ב) - יאסף בלא זמנו, כמו שנתבאר באורח חיים סימן רל"ח. כך אמרו חכמים (חגיגה י"ב): אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר: "קומי רוני בלילה". וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, וכל בית (סנהדרין צ"ב) שאין נשמעין בו דברי תורה בלילה - אש אוכלתו:

סעיף ט

ואין דברי תורה (רמב"ם) מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהם ולא באלו שלומדים מתוך (סנהדרין קי"א) עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים (שבת מ"ג) דרך רמז: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" - אין התורה מתקיימת, שלא תשכח, אלא במי שממית באהלי החכמים, וכן אמר שלמה בחכמתו "אף חכמתי עמדה לי", חכמה שלמדתי באף - היא עמדה ונתקיימה לי, ועוד אמר "מיץ חלב יוציא חמאה", במי (ברכות ס"ג) אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא עליה חלב שמצץ משדי אמו. (ירושלמי) וכל היגע בתלמודו בצנעה - מחכים. שנאמר: "ואת צנועים חכמה". וכל המשמיע קולו (עירובין נד) בשעת תלמודו - תלמודו מתקיים בידו. אבל הקורא בלחש במהרה, הוא שוכח. שנאמר: "ערוכה בכל ושמורה", אם ערוכה בכל רמ"ח איברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אין משתמרת:

סעיף י

ברית כרותה (ירושלמי) שכל היגע בתלמוד בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח, ועל כן במקום שאין בית המדרש בעיר - אין לאדם ללמוד בביתו אלא בבית הכנסת שמתפללים בו. אבל (ט"ז) כשיש בית המדרש בעיר, אין ללמוד יחידי בבית הכנסת אלא בבית המדרש בחבורה, שנאמר: "חרב אל הבדים ונואלו", (ברכות ס"ג) חרב על שונאיהם של ישראל שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד, אלא שמטפשין, שנאמר: "ונואלו", שאין התורה נקנית אלא בחבורה. ואמרו חכמים: עשרה שיושבים ועוסקים בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: "אלקים נצב בעדת אל", ואין עד פחותה מעשרה. ויש להם (ברכות ח') להתפלל בצבור בבית המדרש - במקום שלומדים, שקדושת בית המדרש גדולה וחמורה מקדושת בית הכנסת כמו שנתבאר בהלכות בית הכנסת:

סעיף יא

ולפיכך (רמב"ם, עיין אליה רבה סימן קנ"א) אסור להשיח שיחה בטלה בבית המדרש, כמו שאסור בבית הכנסת, ואפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש, ואפילו שלא בשעת הלימוד, ואין צריך לומר (ברכות נ"ג) בשעת הלימוד שענשו גדול, כמו שאמרו חכמים - שמאכילין אותו גחלי רתמים:

סעיף יב

וכן (מגילה כ"ח) אין ישנים בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא (כסף משנה פרק י"א מהלכות תפלה דלא כנימוקי יוסף) מדוחק, כגון מי שלומד יומם ולילה בבית המדרש והא בעניין שאם יצטרך לילך לישן בביתו ימשך מזה ביטול תלמוד תורה, התירו לו לישן בבית המדרש, ואם מועיל תנאי בשעת בנין הבית המדרש להתיר שיחה ושינה - נתבאר בהלכות בית הכנסת:

סעיף יג

וכופין (תוספתא) בני העיר זה את זה - אפילו יחיד את הרבים - לקנות תנ"ך ולהניח בבית המדרש כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הציבור - בימיהם, שלא ניתנה תורה שבעל פה ליכתב, ועכשיו (מגן אברהם סימן ק"ן) שניתה ליכתב - כופין לקנות גם תורה שבעל פה כולה שהם ספרי התלמוד והפוסקים ומדרש אגדות שילמדו בהם גדולים וקטנים וגובין לפי ממון. (עיין חושן משפט סימן קס"ג ובמהר"ם פדוואה סימן מב) ואפילו עם הארץ חייב ליתן לפי ממונו וגובין בכל מיני כפיות - כמו לשאר צרכי הרבים, ועיר גדולה שאין הספרים שבבית המדרש מספיקין, ויש ביטול תורה מחמת חסרון ספרים שאין נמצאים לקנות, ויש יחדים שיש להם ספרים הרבה - יש לבית דין (הרא"ש בתשובה ורמ"א בחושן משפט סימן רצ"ב) לכופם ולשאיל ספריהם לכל מי שיתן משכון שוה כשיווי הספר על פי שומת בית דין שאם יתקלקל הספר ישלם הפחת על פי שומת בית דין (והוא הדין אפילו במקום שספרים מצויין לקנות אם איש עני הוא שאין ידו משגת לקנות, מחויב העשיר להשאיל לו על משכון וכופין אותו. ולכך ראוי לכל ירא שמיים לקנות גמרות קנות הרבה כדי להשאיל לבני עניים. ואמרו חכמים (כתובות נ'): "צדקתו עומדת לעד", זה הכותב או קונה ספרים ומשאילן לאחרים:

סעיף יד

מותר לתלמיד חכם להודיע (נדרים ס"ב) עצמו שהוא תלמיד חכם במקום שאין מכירין אותו אם צריך לכך ואי אפשר בענין אחר - כגון שעלילים עליו ואין ידו משגת לפייסם בממון, אבל אם ידו משגת לפייסם בממון - אסור להודיע עצמו כדי להנצל בכבוד תורתו, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר מבלשצר שנשתמש בכל קודש, ואין צריך לומר הלומד כדי להתגדל ולהיות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ או כדי להתפרנס במלמדות א דיינות והוראות, וכך אמרו חכמים: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם, שכל הנהנה מדברי תור נוטל חייו מן העולם, אלא דבר בהם לשמם ולשם פועלם בה'. ואף על פי כן, מי שאין בו יראת שמיים לדבר לשמה אלא להתגדל או להתפרנס - מוטב שיעסוק בתורה שלא לשמה משיתבטל ויפרוש, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה כמו שנתבאר למעלה:

סעיף טו

וגם למי שיש בו יראת שמיים לא הזהירו ומנעו מלעשות קרדום אלא (כסף משנה פרק ג' ורשב"ץ חלק א' סימן קמ"ז) שלא יהיה תחילת לימוד בשביל להיות לו לאומנות להתפרנס בה, שנמצא משתמש בכתר תורה תשמיש של חול לצורכו ועושהו כקרדום, אבל אם למד לשם שמיים ואחר כך אין לו במה להתפרנס אם לא במלמדות או דיינות והוראות, הרי זה משתמש בה לצרכה, שאם לא יהיה לו מה לאכול, לא יוכל לעסוק בה כראוי כשהוא מעונה ברעב ועירום או נפשות ביתו, ואם יוכל לעסוק באיזה מלאכה לפרנס את עצמו ומניח מלאכתו מלהתפרנס בה ומתפרנס מלימוד התורה לתלמידיה, כל שכן שהוא משתמש בה לצרכה בלבד, כי כדי שלא ליבטל מתלמוד תורה הוא מניח מלאכתו שהיה יכול לעסוק בה ולהתפרנס ממנה והוא נוטל שכר בטלה ולא שכר תורה כמו שנתבאר למעלה. ואף שלא יוכל לבא לידי ידיעת התורה כולה כשעוסק במלמדות, מכל מקום מקיים הוא מצות ודברת בם, שתעשם עיקר ולא טפלה, מה שאין כן כשיתפרנס ממלאכתו ויעשה אותה עיקר ותורתו עראי וטפלה בקביעות עתים לבד:

סעיף טז

אך מי שחננו ה' (שם בכסף משנה ותשב"ץ סימן קמ"א) שיוכל להתפרנס ממעשה ידיו שיעשה עראי לבד ותורתו קבע, אסור לו להתפרנס מהתורה, אף על פי שמניח מלאכתו ומעשה ידיו בשביל זה, שהוא שכר בטלה דמוכח, ואפילו מתמנה להורות הוראות שיש לו פנאי הרבה ללמוד ויוכל לבא לידי ידיעת התורה כולה, מאחר שאם היה מתפרנס ממעשה ידיו והיה עושה תורתו קבע היה מקיים מצות ודברת בם, ואף שלא היה יכול לבא לידי ידיעת התורה כולה במשך זמן כזה שיוכל לבא עכשיו, הרי אמרו - "לא עליך המלאכה לגמור", ולכך אין עליו להשתמש בכתר תורה בשביל כך, אלא אם כן רבים צריכים לו שאין במדינה גדול בחכמה כמוהו והוא בורח מן הגדולה והגדולה מחזרת אחריו, שאז עון בידו להמנע וחייב הוא להתמנות, ומאחר שנתמנה על הצבור (קידושין ע') אסור לו לעסוק בשום מלאכה בעצמו בפני שלשה כדי שלא יתבזה (שבת קי"ד) והצבור מצווין לפרנסו בכבוד שלא יצטרך למעשה ידיו כלל (חולין קל"ד) ואפילו לעשרו, כמו שאמרו: "מאחיו" - גדלוהו משל אחיו, והוא הדין לכל ( עיין ב"ח) גדול הדור ופרנס בכל מדינה ומדינה:

סעיף יז

(חולין קל"ג) אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון אלא מחזירים אותו למוטב תחלה ואחר כך מכניסים אותו לבית המדרש וומלמדים אותו, ואם אי אפשר להחזירו למוטב תחלה והוא דוחק להכנס ללמדו (סוטה) - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כיהושע בן פרחיה שדחה לפלוני בשתי ידיים (מועד קטן י"ז), וכן הרב שהולך בדרך לא טובה, אף על פי שחכם גדול הוא והכל צריכים לו, אין למדים ממנו עד שיחזור למוטב:

סעיף יח

(רמב"ם) הרב שלמד ולא הבינו התלמידים - לא יכעוס עליהם, אלא שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה (עירובין נ"ד) בטעמה היטב, שנאמר: "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", ואומר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ולא נאמר: "אשר תלמדם" - צריך אתה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם. והתלמיד לא יהא בוש מחברו לאמר לא הבנתי, אלא שואל וחוזר ושואל אפילו כמה פעמים, ועל כך אמרו: לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד:

סעיף יט

במה דברים אמורים? שלא הבינו הדבר מפני עמקו, או מפני דעתם שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שמתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ומפני זה לא הבינו - חייב להראות עליהם רוגז ולהכלימם בדברים כדי לזרזם ולחדדם, ובענין זה אמרו חכמים: זרוק מרה בתלמידים. לפיכך, אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו עליהם וילמדו ממנו במהרה:

סליק תם ונשלם.

קונטרס אחרון

(א) עיין רמב"ם פ"ג הל' ה' לפיכך כו'. ולכאורה צ"ע הא גם בשאר מעשים נמי אמרינן הכי לעולם יעסוק בתורה ובמצות כו' שבשכר מ"ב קרבנות כו'. וגם הרמב"ם כתב כן סוף הלכות תשובה, גם בנשים שפטורות מתלמוד תורה. אלא ודאי דבמצות אתי שפיר, שהמצוה נעשית כתקנה עכ"פ אלא שמחשבתו אינה לשם מצוה, אבל בתלמוד תורה כשלומד ואינו מקיים מה שלומד הרי עליו נאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, וסלקא דעתך אמינא שראוי לו שלא ילמוד קמ"ל דאפילו הכי התלמוד מביא לידי מעשה לבסוף עכ"פ, שהמאור שבה מחזירו למוטב, וסופו ללמוד ולקיים לשמה. והא דאין מלמדין לתלמיד שאינו הגון, יש לומר דהרב אינו צריך להכניס את עצמו לבית הספק, שמא לא יחזור בו נמצא זורק אבן למרקוליס, אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו, דמה יפסיד. ואף ששגגות נעשים כזדונות אין הפסדו שקול כנגד שכרו, אם יזכה ויסור למוטב. ואם לא יזכה דמו בראשו והלעיטהו כו'. וגם הרב יש לומר דצריך להכניס את עצמו לבית הספק אם אי אפשר בענין אחר, אלא אם אפשר להחזירו תחלה למוטב, עי"ז שלא יכניסוהו לבית המדרש, מדחים אותו תחלה. ותדע דתניא לעולם תהא שמאל דוחה כו' ולא כיהושע בן פרחיה כו':

(ב) מ"ש המג"א סימן ר"ץ בשם מדרש משלי, זה אינו לגירסת הילקוט שם דמתו בשביל שהיו עוסקים באכילה ושתיה בזמן בית המדרש. וגם במה שכתב בשם הרוקח, ע"ש באליה רבה דזה אינו. ועיין אליה רבה סימן ק"ו בשם פסקי תוס', דפליג בהדיא על הרא"ש פ"ב דברכות, וכן דעת הרב רבנו יונה בפרק קמא גבי תפלתי סמוכה כו' התחלת זמן התפלה ולא חיישינן כו' דרך הוא להתפלל כו', מכלל דאפילו [תפילה] לא דחי. ואזיל לשיטתיה גבי לק"ש כותיקין, דסבירא ליה דבלאו סמיכה גאולה לתפלה הקורא אחר נץ החמה עבר זמנה דרבנן, והיינו דאמר ליה רב לרבי חייא, בהתחלת זמן התפלה שהוא אחר נץ החמה, לא חזינה ליה כו'. ולהחולקים, יש לומר דרבי אזיל לטעמיה דס"ל סוף פ"ב דבבא מציעא, כרבי שמעון בן יוחאי בירושלמי פרק קמא דברכות דעוסק במקרא מדה ואינה מדה, ומשום האי טעמא לא הפסיק רשב"י אפילו לק"ש, ואנן קיימא לן כרבנן שם בירושלמי ע"ש:

(ג) הנה המג"א בסימן ק"ן, ודאי לא סבירא ליה כמו שכתוב הסמ"ע בסימן קס"ג, לחלק בין זמנם לזמן הזה. ואין לומר דסמ"ע מיירי דוקא בנביאים וכתובים, חדא דמאי שנא, ותו דמסיק ומכל מקום משום ביטול תורה כו' כמ"ש הרא"ש כו', והתם מיירי בכל הספרים ולא בבעלי מקרא לחוד. ומיהו היינו דוקא במאי דמפורש בתוספתא לכפות כל בני העיר כמו בית הכנסת דנגבה מכל בני העיר לפי ממון, אבל לכוף היחידים להשאיל לא מסתברא לכופם כשמצוי לקנות ואין קונה, מי שידו משגת וסומך על ספרים [של] היחידים שישאילום. ולזה נתכוין רמ"א סוף סי' רצ"ב, ששינה לשון הרא"ש בתשובה שכתב סתם חסרון ספרים, ורמ"א פירש וכתב שאין ספרים נמצאים, רצה לומר מלשון מצויים: