שולחן ערוך הרב הלכות תלמוד תורה פרק א

אורח חיים • יורה דעה • חושן משפט

<< | שולחן ערוך הרב • הלכות תלמוד תורה • סימן פרק א | >>

סימן זה בטור הלכות תלמוד תורה • שולחן ערוך • לבוש • ערוך השולחן

הלכות תלמוד תורה - פרק א

ובו: י"ד סעיפים א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סעיף א

אף על פי שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים אבל תלמוד תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה אף על פי שהקטן אינו חייב שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. ומאימתי אביו חייב ללמדו משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה וגו' ופסוק ראשון מפרשת שמע ישראל ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים בעל פה עד שיהא בן חמש שנים דהיינו בשנה חמישית שאז מלמדו לקרות תורה שבכתב מעט מעט בביתו עד שיהיה בן שש או בן שבע וקודם לכן בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה בשנה חמישית. וכשיהיה בן שש או בן שבע שלימות הכל לפי בוריו וכחו מוליכו אצל מלמד התינוקות לקרות בתורה כל היום כולו עד שיקרא תורה שבכתב כולה עם נביאים וכתובים כולם פעמים רבות עד שיהיה בן עשר שנים. ובימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש וגם התינוק כשמתחיל לדבר היה אביו מספר עמו בלשון הקודש ועל כן לא היו צריכין ללמד התינוקות פירוש המלות רק הקריאה בנקודות וטעמים וקרי ולא כתיב כי לא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם אלא כספר תורה שלנו והיו לומדים הנקודות והטעמים בכל המקרא בעל פה והיו אז עוסקים ה' שנים בלימוד כל המקרא עם התינוקות פעמים רבות מאד. ואחר כך ה' שנים בלימוד המשניות בעל פה שהן הלכות פסוקות בלי טעמים. ואחר כך ה' שנים בתלמוד שהוא לידע בדרך קצרה הטעמים של ההלכות והדינים ומקורם מתורה שבכתב בי"ג מדות שהתורה נדרשת ושאר כל דרשות חכמים או בקבלה הלכה למשה מסיני או מסברא או מתקנות חכמים שעשו סייג וגדר לדברי תורה. ואחר כך כל ימיו של אדם איש לפי שכלו ויכלתו בפלפול התלמוד בקושיות ופירוקים לירד לעמקי הטעמים ודרשות ולהבין דבר מתוך דבר לחדש הלכות רבות ודרשות פסוקים אשר על זה אמרו בן ארבעים לבינה. וכן כל דברי חכמים וחידותם שהסמיכום ודרשום על פסוקי תנ"ך הנקראים הגדות:

סעיף ב

וכל מלמד תינוקות מותר לו ליטול שכר אע"פ שאסור ללמד תורה בשכר שנאמר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם מכל מקום התינוקות שהם קטנים הם צריכים שימור לשמרם שלא יצאו החוצה ויעסקו בדברים בטלים ובעד זה מותר ליטול שכר. ומי שהוא בעל מלאכה ואומנות ומניח מלאכתו ומלמד הרי זה מותר ליטול שכר גם מהגדולים שאינם צריכים שימור לפי שאינו אלא שכר בטילה הניכר ומוכח מפני שביטל ממלאכתו ואפילו אינו לומד עמהם אלא מקצת היום ומקצתו עוסק במלאכתו ופרנסתו ואם לומד עמהם כל היום ואינו עוסק בשום מלאכה ועסק כלל מותר לו ליטול שכרו מהם אפילו אינו בעל מלאכה ואומנות כלל לפי שאלו לא למד עמהם בודאי היה מוכרח לעשות איזה עסק להחיות נפשו ונפשות ביתו ועכשיו שלומד עמהם כל היום ואינו עוסק כלל אין לך שכר בטילה הניכר ומוכח גדול מזה:

סעיף ג

ושכר מלמדי תינוקות תקנת חכמים היתה לפרוע מקופת הקהל בעד כל התינוקות שבעיר בני העשירים והעניים יחד ועכשיו במדינות אלו נוהגין שכל אחד פורע בעד בנו אם ידו משגת. ומי שאין ידו משגת חייבים הציבור לפרוע בעדו מתקנת חכמים והעניים יכולים לכוף את העשירים לפרוע בעד בניהם מקופת הקהל ואפילו העשירים יכולים לכוף זה את זה לפרוע שכר מלמדי תינוקות שלהם מקופת הקהל שנותנים בה גם מי שאין לו בנים כי כן היתה עיקר תקנת חכמים להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר בין גדולה בין קטנה ולהטיל שכר מלמדי כל התינוקות שבעיר בין עשירים בין עניים על כל הקהל שבעיר כל אחד כפי השגת ידו אפילו מי שאין לו בנים כשאר נתינות הקהל שהן לפי ממון וכל עיר שאין בה מלמדי תינוקות מחרימין כל אנשי העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שהוא הבל שאין בו חטא אלא שבמקומות שאין נוהגין כן הוא מפני שהעשירים וגם הבינונים מוחלים זה לזה אבל חלק בני העניים אין בידם למחול וחייבים הכל לפרוע בעדם עד שיהיו בני י"ג שנה שהוא הבל שאין בו חטא. וגם הפטורים ממסים כמו תלמידי חכמים חייבים ליתן לזה כפי ממונם כמו שחייבים ליתן לפרנסת העניים שבעיר המוטלת על הקהל. ובקהילות גדולות יש חבורות נמנים לדבר מצוה רבה זו המתנדבים שכר תלמוד תורה לבני העניים ובמקומות שאין שם חבורה זו כופין לפרוע מקופת הקהל ואמרו חכמים הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו. אך אין לכופם אלא לשכור מלמד אחד לכ"ה תינוקות כבימיהם וילמדם מקרא לבד כל התנ"ך פעמים רבות כבימיהם שלמקרא די במלמד אחד לכ"ה תינוקות. ואם אותם שאין ידם משגת רוצים ללמד לבניהם משנה וגמרא שלא די במלמד אחד או אפילו שנים לכ"ה תינוקות יפרעו המותר משלהם:

סעיף ד

אך מי שידו משגת ואינו רוצה לשכור מלמד לבנו כופין אותו בכל מיני כפיות ואם אינו בעיר ויש לו נכסים אם אפשר להודיעו תחלה מודיעים אותו ואם לאו יורדים לנכסיו שלא בפניו ושוכרים מלמד לבנו כמו שנפרעים שלא בפניו לבעל חוב שלו ממש כי מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה ואם אינו מוצא בחנם אע"פ שהוא בעצמו אינו יכול ללמדו ואפילו אינו יודע ללמוד כלל בעצמו חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה. דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים כי הן הן פירוש התרי"ג מצות שבתורה ודקדוקיהם בכל פרטיהם ואף שיש בהן חלוקי דעות הרי אלו ואלו דברי אלהים חיים ואפילו המצות שאין נוהגות עכשיו וגם ללמוד כל דברי חכמים שהסמיכום על מדרש הפסוקים שהן ההגדות שנאמר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת ודרשו חכמים שלא תאמר למדתי הלכות די לי תלמוד לומר כל המצוה למוד הלכות ואגדות ומדרש שהוא התלמוד שמפרש טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ומקורם בדרשות הפסוקים שבתורה וההלכות שאין להן דרשה בפסוקים הן קבלה הלכה למשה מסיני או מסברא והכל ניתן למשה מסיני וכן דברי חכמים שהסמיכום על מדרש הפסוקים שהן ההגדות כמו שדרשו חכמים על פסוק ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם ומכל מקום לימוד ההלכות קודם ללימוד ההגדות. וכן אמרו חכמי האמת שכל נפש מישראל צריכה לבא בגלגולים רבים עד שתקיים כל התרי"ג מצות במעשה דבור ומחשבה ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן על דרך שאמרו חכמים על פסוק זאת תורת החטאת וגו' שכל העוסק בתורת חטאת כאילו כו' ועוד אמרו חכמי האמת שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה ואי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו ולכן אמרו חכמים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם הזה:

סעיף ה

ואל יאמר האדם איך אפשר ללמוד כל התורה שבעל פה כולה הרי התורה אין לה קץ ותכלית כמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד ונאמר ארוכה מארץ מדה וגו' כי באמת ההלכות הנגלות לנו ולבנינו יש להן קץ ותכלית ומספר וכן המדרשים שנתגלו לנו. רק שהתורה מצד עצמה אין קץ ותכלית אפילו לפשטי דרשותיה הצפונים בה ורבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות ולא הגיע לתכלית דרשותיה עדיין וכן אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן ובדרשותיהן במדות שהתורה נדרשת ועל ידי זה יתחדשו ג"כ חידושי הלכות לאין קץ ותכלית למי שזוכה לזה אחר שגמר תחלה כל התורה שבעל פה המסורה לנו ונגלות לעין כל כמו שאמרו חכמים ליגמר אינש והדר ליסבר שהוא עיון בעומק הטעמים וכמו שיתבאר:

סעיף ו

ובזמן הזה שכל התורה שבעל פה היא כתובה לפנינו א"צ לשכור מלמד לבנו שילמדנו כל התורה שבע"פ אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות גם בהלכות וסוגיות העמוקות עם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ויעמידנו על עיון ההלכה למעשה שיוכל לעיין בעצמו ללמוד ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים ואזי יוכל הבן ללמוד בעצמו כל התלמוד והפוסקים לידע כל ההלכות של תורה שבע"פ שהן פירוש התרי"ג מצות ודקדוקיהן בטעמיהן ומקוריהן כאלו למדו המלמד. וכן כל התנ"ך ודרשות ההגדות. ולכן לא נהגו עכשיו ללמד להתינוק כל התנ"ך כבימיהם רק תורה לבדה כי סומכים שילמוד בעצמו כשיגדיל משא"כ בימיהם שלא היו הנקודות וטעמים כתובים אלא בע"פ. ומכל מקום צריך ללמדו ולחזור עמו פעמים רבות כל פרשיות התורה שבהן כתובות המצות והמשפטים שהתלמוד מפרשן והפסוקים והתיבות ואותיות שבהן הן נדרשין תמיד בתלמוד. אך אם הבן אינו מגיע למדה זו שיוכל ללמוד ולהבין בעצמו בלי מלמד כל ההלכות שבתורה שבע"פ בטעמיהן או שאינו חפץ ללמוד בעצמו חייב לשכור לו מלמד שיכריחנו וילמדנו היטב כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה וגם לחזור עמו פעמים רבות עד שיהיה זוכר ויודע פעם אחת כל ההלכות שבתורה שבע"פ בטעמיהן כי גם הכפייה לכוף את הבן ללמוד ולידע כל התורה היא בכלל מצות עשה של ולמדתם אותם את בניכם שהרי הכתוב מדבר בקטנים שצריך לכופם. ואחר שידע פעם אחת כל ההלכות בטעמיהן וחוזר ושוכח מפני שאינו רוצה לחזור על לימודו בעצמו הרי האב כבר יצא ידי חובתו כי מאחר שלמדו היטב עד שידע כל התורה כולה קיים מצות עשה של ולמדתם אותם את בניכם וגו' אך מכל מקום כל שהבן אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ויש יכולת ביד האב לכופו מוטל עליו מדברי קבלה לכופו לעסוק בתורה וכן להדריכו בדרך מוסר ויראת שמים בכל דרכיו והנהגותיו בעוד ידו תקיפה על בנו דהיינו עד שיהא בן כ"ד שנה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו דהיינו מבן ט"ז שנה עד בן כ"ד שנה שקודם ט"ז שנה אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות ויותר מבן כ"ד יש לחוש שמא יבעט:

סעיף ז

ולא שכר לימוד לבדו מוטל על האב אלא כל הוצאות הלימוד כגון לשכור מזונות לבנו ההולך ללמוד לפני רב שבעיר אחרת ולהספיק לו כל צרכיו שם ואף על פי שאין בית דין כופין על זה כמו על שכר לימוד מכל מקום מצוה גדולה היא ומכלל מצות עשה של ולמדתם אותם את בניכם היא. ולפיכך אפילו האב עדיין לא למד תורה וצריך ללמוד לעצמו ואם יטרח במזונות וסיפוק צרכי לימוד בנו לא יוכל ללמוד לעצמו אם בנו הוא נבון ומשכיל מה שילמוד יותר מן האב הרי לימוד בנו קודם ללימודו כי מאחר שבלימוד בנו גם הוא מקיים מצוה של תורה כמו בלימוד לעצמו והרי בנו נבון ומשכיל יותר בלימודו. ואף על פי כן לא יבטל הוא לגמרי מתלמוד תורה אלא יקבע לו עתים כפי יכלתו ואף על פי שאין העתים מספיקים לקיים מצות עשה של תלמוד תורה כהלכתה שהיא לימוד וידיעת כל התורה. משא"כ כשיספיק מזונות לאיש אחר נבון ומשכיל יותר ממנו אינו נפטר בזה כלל מקיום מצות עשה של תלמוד תורה כהלכתה אם יכול לקיימה בעצמו אילו לא היה טורח במזונות וצרכי האיש ההוא שאינו בנו. ואם בנו אינו נבון ומשכיל יותר ממנו הרי לימוד לעצמו קודם ללימוד בנו ואף על פי ששתיהן מצות עשה מצוה שבנפשו קודמת. ואם בנו נבון ומשכיל יותר ויש לו אשה ובנים מצוה על אביו לפרנסן אם אפשר לו כדי שלא יהיו רחיים בצוארו ויעסוק בתורה ואפילו אינו עשיר כל כך שיתחייב בפרנסתו מדין צדקה. ואף על פי כן תחשב לו לצדקה לענין שיכול להוציא כל הוצאות לימוד בניו הגדולים ממעות מעשר שלו או החומש אם אין ידו משגת משא"כ בשכר הלימוד (ל)עצמו כמו שיתבאר בהלכות צדקה. אך מי שאינו מחשב הוצאה זו במעשר או בחומש שלו הרי זה זריז ונשכר כמו שאמרו חכמים כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים מה שעתיד להשתכר בשנה זו שיהא ניזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה שאם הוסיף מוסיפין לו ומ[מ]ציאין לו שכר לשעה או לאחר שעה:

סעיף ח

ואם אין יד האב משגת לשכור מלמד לבנו וגם אינו יכול ללמוד עמו בעצמו ויד אבי אביו משגת כופין את אבי אביו לשכור מלמד לבן בנו וגם כל הוצאות תלמוד תורה של בן בנו מצוה עליו כמו על האב ממש מפני שכשם שמצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו תורה כך ממש מצות עשה מן התורה ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. אבל לבן בתו ובן בן בנו אין חיוב עליו אפילו לשכור מלמד ואין צריך לומר שאר הוצאות תלמוד תורה אלא מדין צדקה אם הוא אמוד וראוי לצדקה זו כי קרוב קרוב קודם כמו שיתבאר בהלכות צדקה אך אין נפרעין ממנו שלא בפניו כמו שיתבאר שם אבל אם יכול ואפשר לו ללמוד עמהם בעצמו חייב ללמדם. ולא לאלו בלבד אלא מצות עשה של תורה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן יוצאי יריכו שנאמר ושננתם לבניך וגו' וקבלו חכמים בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים אלא שמצוה להקדים בניו וכל יוצאי יריכו לתלמידים אחרים:

סעיף ט

ויש אומרים שאינו חייב לשכור מלמד לבן בנו אם אינו יכול ללמדו בעצמו אלא אם יכול ללמדו בעצמו ואינו רוצה ללמדו חייב לשכור לו מלמד אם אין יד בנו משגת כי המצוה מוטלת על אבי אביו כמו על אביו ללמדו בעצמו או לטרוח למצוא לו מלמד בחנם או בשכר (ולהוליכו לבית הספר אם אינו חפץ מעצמו לילך). משא"כ לבן בתו ובן בן בנו אין חיוב עליו אלא להקדימו לתלמידים אחרים אבל אם אין מוטל עליו ללמד לתלמידים כלל מפני שיש בעיר גדולים בחכמה ממנו שיכולים ללמדם או מפני שלא הגיע למדה זו ללמד לתלמידים כי צריך עדיין ללמוד לעצמו אין חיוב עליו ללמד לבן בתו ובן בן בנו ולא לטרוח למצוא לו מלמד כמו שאין חיוב עליו בבן חבירו שלא מיוצאי יריכו. (וגם כשיכול ללמד לתלמידים אחרים ואין גדול ממנו בעיר אין צריך לכופו לילך ללמוד לפניו אם אינו חפץ מעצמו כמו שאין צריך לכוף לתלמידים אחרים ללמדם בעל כרח[ם] משא"כ בבן בנו חייב ללמדו בעל כרחו או להוליכו להמלמד כמו בבנו [)]. ולענין הלכה בשל תורה הלך אחר המחמיר לכך כל אדם צריך להחמיר לעצמו אך אין לכוף לאחרים להוציא ממון בכפיות מספק:

סעיף י

וכל המלמדים ואפילו מלמדי תינוקות מקרא ואפילו מלמדים בחנם צריכים ללמדם כל היום כולו ומקצת מן הלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים בסוף היום ובימים טובים עצמן שמצוה לשמח בהם התינוקות במה שהיא שמחה להם כמו אגוזים וכיוצא בהם כמו שנתבאר בהלכות יו"ט אבל בשבת אין קורין להם בתחלה פרשה שלא קראוה מעולם מפני טורח שבת אבל שונין להם פרשיות שקראו אותן כבר בחול ואין מבטלין התינוקות לשום דבר מצוה בעולם ואפילו לבנין בית המקדש:

סעיף יא

וכל מלמד תינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא או שהוא עושה מלאכה אחרת בשעת לימודו עמהם או שהוא מתרשל בלימודם הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' ברמיה. לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק. ומכל מקום אם יש כאן שני מלמדים האחד מדקדק הרבה שיקראו בלי טעות ושיבוש או לדקדק להבינם על נכון פירוש המילות בזמנינו שלומדים המקרא עם פירוש המלות אבל אינו קורא הרבה מפני שמתרשל קצת והשני קורא הרבה אלא שאינו מדקדק כל כך מושיבין אותו שמדקדק יותר:

סעיף יב

ואין למלמד להיות ניעור בלילה יותר מדאי שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יסגף עצמו באכילה ושתיה וכל שכן להתענות. וכן לא יאכל ולא ישתה יותר מדאי. כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין אותו בלי התראה כי מותרה ועומד הוא:

סעיף יג

ותינוק שאינו רוצה לקרות לא יכה אותו המלמד מכת אכזרי לפיכך לא יכהו בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה אם קורא קורא ואם אינו קורא בהכאה זו יהיה יושב כך עם חביריו להיות להם לחברה וסופו אפשר יתן לבו ומלמד תינוקות החובט יותר מדאי מעבירין אותו והוא עובר בלא תעשה כי מאחר שמכה שלא ברשות הרי זה כמכה אחד משאר ישראל: מי שאין לו אשה או שאשתו בעיר אחרת לא ילמד תינוקות מפני שאמותיהם מביאות את בניהם לבית הספר ויתגרה בו יצרו מה שאין כן כשאשתו עמו בעיר יש לו פת בסלו אם יבא לו הרהור ויתקפנו יצרו שלא יוכל להסיח דעתו יוכל לבא אל אשתו. ויש מתירין למי שיש לו אשה אפילו היא בעיר אחרת ולכן אין למחות ביד המקילים:

סעיף יד

אשה אינה במצות תלמוד תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם וכשם שאינה במצות תלמוד תורה לעצמה כך אינה במצות תלמוד תורה לבניה ופטורה משכר לימוד בניה ואין כופין אותה אלא אם כן היא עשירה ומתורת צדקה. ומכל מקום אם היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה שיעסוק בתורה חולקת שכר עמהם ושכרה גדול מאחר שהם מצווים ועושים על ידיה מה שאין כן באשה שלמדה תורה שיש לה שכר אבל לא שכר גדול כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה. ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן ואם מלמדה תורה שבעל פה הרי זה כאלו מלמדה תפלות מפני שעל ידי זה נכנס בה ערמומית. ומכל מקום גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים. ובימיהם היה החכם דורש הלכות המצויות ורגילות וצריכות לכל אדם לידע אותן בלשון שמבינים הנשים ועמי הארץ מידי שבת בשבתו:

קונטרס אחרון

(א) דהיינו בשנה חמישית כו' בביתו כו'. עיין ב"ח שנדחק מאד לפרש פירוש זר בלשון הגמרא מקרא זו תורה, לפ"ד הרמב"ם וטור וש"ע שכתבו גם נביאים וכתובים. ואשתמיטתיה לשון הסמ"ג דפירש בהדיא דבגמרא מיירי לענין שילמדנו בעצמו קודם שיהיה בן שש או בן שבע שאז יוליכנו אצל מלמדי תינוקות ע"ש. וטעמו ונימוקו עמו, דאי אפשר לומר כדמשמע לכאורה מלשון רש"י דאין חובת בנו עליו רק מקרא לחוד, דא"כ לענין משנה ותלמוד בנו הוא כאחר ממש, ואמאי נדחית מצות תלמוד תורה לעצמו שהוא חיוב דאורייתא בשביל לימוד בנו כשהוא נבון ומשכיל יותר. ותדע מדאמר רבי יהודא אם היה בנו כו' בנו קודמו בנו דווקא. וכן משמע מלשון הטור וש"ע סימן רמ"ו ומי שאי אפשר לו כו' ע"ש. אלא ודאי דבלימוד בנו מקיים מצות ולמדתם אותם את בניכם גם בלימוד תורה שבעל פה. ואדרבה עיקר הכתוב קאי אתורה שבעל פה, כדאיתא ריש פ"ב דברכות כי היכי דליגרסו בהו, דהיינו תורה שבע"פ שיכול לגרוס גם כשהולך בדרך משא"כ דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ועוד איך יסתום התלמוד נגד הספרי דושננתם לבניך אלו התלמידים כו'. ובפרט דרישא דספרי דושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים כו' הובאה בגמרא שם. ולהקדים, ודאי דגם בתורה שבע"פ מצוה להקדים, וגם לבן בתו ובן בן בנו לפי דעת הש"ך, וגם לא פריך מידי מזבולון בן דן, דעכ"פ ודאי אין איסור להקדימו גם למשנה ותלמוד. ואין לומר דמיירי בשכר, דהא בימיהם לא היו נוטלין שכר על משנה ותלמוד, כדאיתא בנדרים דף ל"ז הא קמ"ל דאפילו כו'. ומשום הכי פירש הסמ"ג העומד בשיטת הרמב"ם, דכל הסוגיא מיירי לענין ללמוד האב בעצמו עם בנו, וזה היה ענין תמוה ומילתא דתמיהא מידכר דכירי לה בימיהם עובדא דזבולון שלימדו אבי אביו בעצמו מקרא כו', ולא הוליכו למלמדי תינוקות שלומדים אצלם כל הנערים שבעיר מקרא, וגם היו מלמדים ממונים וקבועים למשנה כדאיתא בירושלמי הובא בסמ"ג, וסלקא דעתא דשמואל סבירא ליה דדינא הכי דמצוה ללמוד עמו בעצמו אם יכול. ותקנת יהושע בן גמלא לא היתה אלא בשביל מי שאין לו אב, כדאיתא בגמרא. וקודם לכן מי שיש לו אב והיה מעלהו, היינו מי שאינו יכול ללמוד עמו בעצמו. ופריך מברייתא לימדו מקרא כו'. ואמר רבא זו תורה, ולא קאמר כל התורה דוקא אלא תורה סתם, דהיינו שתחלת לימודו של הבן קודם שיגיע לבן שש שיוכל לעזוב את אביו לילך לבית הספר לכל היום, כדאיתא בעירובין ריש פ"ח הא דאיתיה לאבוה כו', ילמוד עמו אביו תורה מעט מעט כמה שיוכל שאת, עד שיהיה בן שש וילך אצל מלמדי תינוקות, ושם יקרא נביאים וכתובים משנה ותלמוד, אם כבר גמר את התורה בבית אביו, ואם לאו יגמרנה שם ג"כ. וגם אפשר דעפ"י הרוב יוכל לגומרה בבית אביו מאחר שמשהתחיל לדבר מלמדו מעט מעט, והיינו בכתב כדמשמע בסמ"ג, אבל נביאים וכתובים ודאי לא שכיחא כלל שיוכל לגמור קודם שיהיה בן שש ברוב התינוקות, ומשום הכי מפרש רבא דמקרא זו תורה הוא שמלמדו האב בעצמו. אבל משיוכל לעזוב את אביו ולילך לבית הספר אין על האב רק לטרוח למצא לו מלמד שילמדנו, ואם לא מצא בחנם יתן שכר, אבל ליכא שום מצוה ללמוד עמו בעצמו דוקא, דלא שייך הכא לפסוק דין קדימה לומר דמצוה להקדים האב דוקא למלמדים אחרים, דהא איכא טובא דעדיפא מיניה, וגם בדליכא הרי לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, דאפילו לחוץ לארץ מותר לצאת מהאי טעמא, הלכך לא שייך בזה כלל מצות קדימה למסקנא. [ולזה י"ל שנתכוין ג"כ רש"י במ"ש שאין חובת בנו עליו כו', ר"ל ללמוד בעצמו דוקא רק ילמוד אצל אחרים. דודאי אינו ר"ל ילמד לעצמו לבדו ממש, שהרי לא נכתבה תורה שבעל פה בימיהם. ואפשר דלרש"י אין על האב אפילו לטרוח להוליכו להמלמד רק ילך לו בעצמו לרצונו, כי מלמדי משנה ותלמוד היו מצויים לרוב בחנם, כדמשמע בגמרא דמי שיש לו אב היה מעלה לירושלים כו', והיינו למקרא לבד, ואיך ילמוד עדיין משנה וגמרא, אלא ודאי דלמשנה וגמרא מצויין חכמי ישראל לרוב שמקיימין ושננתם לבניך אלו תלמידים שרוצים ללמוד, רק למקרא שהנער נער ואינו חפץ ללמוד רק מי שיש לו אב האב מעלהו לירושלים, משום שחכמים שבעיר הם עוסקים בלימוד משנה וגמרא לתלמידים. ומשום הכי ס"ל לרש"י דאין על האב לכופו, כי מאחר שאין לו דין קדימה ללמדו בעצמו א"כ אם ירצה יוכל ללמוד מהרבה חכמים שבעיר. וגם במקרא אשכחן דמאן דקרי קרי דלא קרי כו', רק שהאב חייב לעשות שלו ללמדו מקרא לקיים ולמדתם את בניכם כמשמעו ללמוד בעצמו דוקא, משום שעדיין אין דעת בבנו לילך מעצמו להמלמדים וגם אין מצויין כל כך, משא"כ במשנה וגמרא המצוה היא על האב כמו על האחרים בשוה ממש מדכתיב ושננתם לבניך אלו התלמידים. ואין דין קדימה על האב, אלא לענין שאם אינו יכול ללמוד בעצמו שאחרים פטורים לגמרי והאב חייב ליתן שכר אם ירצה הבן ללמוד, כי מצותו עליו לענין שכר בלבד כמ"ש רמב"ם, ומשום הכי בנו קודמו אם הוא זריז כו', אבל לא לענין כפייה מדאורייתא, אלא משום חינוך מדרבנן מבר שיתסר כו'. רק במקרא צריך לקיים הכתוב כמשמעו דוקא ללמוד בעצמו, או יטרח ויוליכנו למלמד דשלוחו כמותו. משא"כ בנביאים וכתובים שניתנו אח"כ ולא קאי עלייהו קרא דולמדתם אותם את בניכם. ואף שניתנו למשה מסיני מ"מ היו מסורים בע"פ עד שנכתבו ע"י הנביאים, ולכך דינם כתורה שבע"פ במקום שמצויים מלמדים בחנם, ואם לאו יתן שכר כשירצה הבן ללמוד אצלם]. ועד היכן דקאמר שמואל היינו על החיוב שמוטל על אבי אביו ללמדו כזבולון בן דן, ולא כזבולון שלימדו בעצמו כל התורה, דמדינא א"צ ללמדו בעצמו אלא תורה קודם שיוכל לילך לבית הספר להיות שם כל היום, ואח"כ מוטל עליו להוליכו לשם. ומיהו אפשר דהיינו דוקא במקום שמלמדים בחנם, או אפילו בשכר אלא שאבי אביו יכול ללמוד עמו בעצמו רק שאינו רוצה מפני שחפץ ללמוד לעצמו או שאין לו פנאי מחמת טרדת פרנסתו, ומשום הכי אינו נפטר מחיובו עד שיעמיד לו מלמד ואפילו בשכר. לאפוקי בן בן בנו דינו כבן חבירו שא"צ ללמדו כשיש גדול ממנו בעיר, וגם בדליכא א"צ רק מי שהגיע למדה זו ללמד לתלמידים שכבר שימש תלמידי חכמים כל צרכו, כמו שדקדק הרמב"ם בלשונו על כל חכם כו', חכם ולא תלמיד, שלימוד לעצמו משנה וגמרא קודם בודאי מללמוד התינוקות מקרא, משא"כ בבנו שכל תלמיד חייב ללמד לבנו מקרא ומשנה שלמד כבר אם אינו מוצא מלמד אחר, והוא הדין לבן בנו (אך אם אין לו פנאי אפשר דלא עדיף מלימוד לעצמו דנפטר מחמת עסק פרנסתו. ולא דמי לאביו שחייב לשכור מלמד בכהאי גוונא מקרא יתירא כדלקמן וצ"ע). ומ"ש הרמב"ם א"כ למה נצטוה כו', ולא משני למי שאינו חכם אלא תלמיד, יש לומר דהיינו מ"ש הרמב"ם וחייב לשכור מלמד כו', ר"ל דקרא דוהודעתם וגו' ולמדתם וגו' דכתיבי סתמא, איכא לאוקמי בכל אדם בין בחכמים בין בתלמידים, בחכמים להקדים ובתלמיד שצריך ללמוד לעצמו ישכור לו מלמד (ובכלל זה משמע ממילא שהאב יוליכנו מביתו להמלמד אם אינו חפץ מעצמו לילך, מאחר שאינו לומד עמו בעצמו בביתו כמצווה עליו, משא"כ בחכם המלמד לתלמידים אחרים א"צ לכוף לכל מי שאינו רוצה לילך ללמוד כלל מחמת חיוב מצוה זו דושננתם לבניך, וגם בתינוקות של בית רבן אמרינן דלא קרי ליהוי צוותא לחבריה, דהיינו רק שלא יניחנו לילך משם, וכמו שנתבאר לעיל לפירש"י, והאב חייב להוליכו מאחר שאינו לומד עמו בעצמו בביתו. ומשום הכי לא משני הרמב"ם האי שינוייא על קושיית למה נצטוה כו', משום דזה נכלל במ"ש וחייב לשכור מלמד כו', דממילא (משמע) יתחייב להוליכו). ומשום הכי שינה הרמב"ם שפתח תחלה שחייב אדם כו' ואח"כ כתב על כל חכם וחכם כו', משום דפשיטא ליה דלבנו חייב ללמד גם מי שאינו חכם כל שיכול ללמוד עמו ואינו מוצא מלמד אחר. ולא אמרו הוא קודם לבנו, אלא בלימוד אחד ששניהם צריכין לו בשוה, כגון שגם האב לא למד עדיין דבר זה שהבן חפץ ללמוד בין מקרא בין משנה וגמרא, אבל אם האב כבר למד דבר זה ויכול ללמדו לבנו ודאי לא מסתברא שיפטר מללמדו עד שיגמור הוא כל התורה כולה ובתוך כך יהיה בנו עם הארץ (וכ"מ בהדיא בגמרא דדוקא מי שאין לו אב לא היה למד תורה, ולא מי שיש לו אב שאינו חכם כל כך שא"צ ללמוד כלל לעצמו). ולא גרעה מצוה זו ללמד לבנו משאר מצות שאי אפשר לעשות[ן] ע"י אחרים שצריך להפסיק לימודו אף אם עדיין לא למד כל התורה כולה. ולא דמי ללישא אשה שיהיו רחיים בצוארו ולא יוכל לעולם לפרקן מעל צוארו, משא"כ בלימוד לבנו כשילמדנו כל מה שלמד לעצמו אזי יוכל אח"כ לגמור כל התורה לעצמו, וגם לבנו, ואם לא ילמדנו עכשיו היא מצוה עוברת ופסידא דלא הדר מה שבנו מבטל עכשיו אף אם ילמדנו אח"כ כמ"ש התוס'. והוא הדין והוא הטעם לבן בנו. אבל אם אינו יודע ללמוד אפשר שאין דינו כאביו ממש שחייב להשכיר לו מלמד, משום דחיובא דאבי אביו לא נפיק מחד קרא עם חיובא דאביו אלא מקרא אחרינא דוהודעתם לבניך ולבני בניך, והאי קרא מיירי להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לאחרים, וא"כ י"ל דכמו דבן חבירו מיירי בחנם, דהא א"צ ליתן כלל שכר בעד(ו) בן חבירו, ה"נ מיירי בכהאי גוונא דין להקדים לבן בנו בחנם דוקא. וא"ל דקרא אתא לאשמועינן ליתן שכר בעד בן בנו ולא בעד בן חבירו, דא"כ לבניך למה לי, הרי כבר נאמר ולמדתם אותם את בניכם וממילא נשמע אם אינו מלמדו בעצמו חייב לשכור לו מלמד, דאל"כ גם בבן בנו מנ"ל לחייב לשכור, אלא ודאי דממילא משמע. ומשום הכי עשה הרמב"ם פיסקא אות ג' קודם וחייב לשכור כו', לאשמועינן דלא קאי בפשיטות אקרא דלעיל לפרש עוד טעם למה נצטוה כו' על בנו כו', כדמשמע בסמ"ג ובכסף משנה, אלא אפשר מילתא באפי נפשה היא (כמ"ש בלחם משנה). וגם אפשר דקאי אקרא דלעיל מדכתב וחייב כו' בוי"ו (וגם חיוב השכר לבנו אין כאן מקומו וכפול לקמן), וי"ל דאיצטריך לבניך להקדים לבן בנו ותרווייהו שמעינן מהאי קרא, משום דבהאי קרא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. ומשום הכי נמי סתם הרמב"ם ולא פירש בבן בנו אם חייב ליתן שכר כמו בבנו, ולא פטורו בפירוש כי אם בבן חבירו (א"נ י"ל דס"ל לחלק בין אם יכול ללמדו בעצמו דחייב לשכור לו, לאם אינו יכול, ומשום הכי סתם בלשונו משום דלא פסיקא מילתא, משא"כ לבנו חייב בכל ענין), כנודע דרכו שלא לכתוב דבר שאינו מפורש או מוכח טובא בגמרא (והלכך לדינא קשה להוציא מיד המוחזק בכפיות בכהאי גוונא. ואפילו אי הוא אמיד צע"ג, לפי מ"ש בתשובת רשב"א ח"ג שלא היו יכולים לכוף למשה בר עצרי לזון את בני בנו רב הונא ע"ש). אך בבנו, גם אי והודעתם מיירי להקדים לחודיה בלי שכר, מכל מקום הא תנא ביה קרא עוד דכתיב ולמדתם וגו' לחייב גם שכר אפילו אינו יודע ללמוד בעצמו, דאל"כ פשיטא, דמי ביקש מידו שיתן שכר ילמדנו בעצמו. והיינו אפילו בתורה שבעל פה כדכתיב לדבר בם ובלכתך בדרך וכמו שנתבאר לעיל. ומשום הכי כתב הרמב"ם הלכה ז' לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמדנו בשכר כו', והיינו לבנו שפתח בו תחלה ועליה קאי ע"ש. ומ"ש הכסף משנה צע"ג. והנה לפירוש הסמ"ג דלעיל אתי שפיר טפי כפרש"י באבות פ"ה, וכן הוא בתנחומא פרשת קדושים, דבן חמש היינו בחמישית, דלפ"ז יוכל להיות הא דאמר רבא מקרא זו תורה אפילו לגמור כל התורה, לפי שקרוב הדבר מאוד ברוב התינוקות לגמור התורה בנקודותיה לפחות בלי טעמים ופירוש המלות (ובלי חזרה בשלימות לגמרי רק שזוכר עתה[)] בב' שנים שעד סוף בן ו', וכ"ש עד סוף ז' בכחוש, וכמ"ש התוס' בכתובות דף נ' דבר שית דומיא דבר י"ג למצות. וגם הרמב"ם ס"ל הכי (מטעמא אחרינא כדלקמן), דבכל מקום שכתב איזה דין מדיני התורה התלוי במבן כך וכך שנים ואילך דווקא ולא קודם לכן, כוונתו לעולם בלשונו בחבורו בן כך וכך שנים שלימות דוקא. כמבואר ממ"ש בהלכות שביתת עשור ספ"ב ע"ש במגיד משנה. וכן הוא בריש פט"ו מהלכות אישות לגירסא שלנו. וטעמו ונימוקו עמו, דאזיל לשיטתו פ"ב מהלכות אישות, דלא קיי"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה, ולא מקרי בן עשרים ובת עשרים אלא כשלא נשתיירו שלשים יום. והא דאמרינן בנדה דף מ"ה למ"ד שלשים יום כו', היינו דאיכא למ"ד, אבל לא קיי"ל הכי אלא כר' יוסי בן כיפר בסוף פרק יוצא דופן, וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה. דלא כטור, שלא ראה פירוש המשניות ומשום הכי כתב דטעות סופר הוא ברמב"ם. והא דקי"ל גבי רבעי דשלשים יום חשובים שנה כמ"ש בפ"[ט] מהלכות רבעי, היינו משום דבתחלה י"ל כן טפי מבסוף, כדמייתא רבא בפ"ק דר"ה מתחלת נדה וסוף נדה ע"ש. ומקרבנות אין ראיה כלל מאיל בן שתים, דכבש בן שנה יוכיח דאפילו פחות מל' יום מקרי בן שנה מיום השמיני והלאה. והשתא אתי שפיר מ"ש הרמב"ם סתם בלשונו דבן ששה חייב בסוכה (לג[ירס]א שלנו בהלכות סוכה פ"ו), ויוצא בעירוב אמו (בהלכות עירובין פ"ו), דסתרי אהדדי. אלא ודאי משום דגבי סוכה דקודם לכן פטור ואח"כ חייב א"כ בן ו' היינו שלימות, כמו בן כ' בבן ובבת דלא קיי"ל ל' יום בשנה חשובים שנה, משא"כ [בעירובין] דאחר ו' אינו יוצא וקודם לכן כמ"ש דיוצא, והוה ליה כאילו קתני עד ו' שנה ועד בכלל, ולא שייך כן כי אם על שנה ששית, ולא על שביעית ומשביעית ואילך לעולם, דאפילו על שיעור גדול לא שייך עד בכלל, כמ"ש הרא"ש ריש פרק אלו טרפות, [מכ]"ש על דבר שאין לו שיעור. ומאחר שהלשון מוכיח מתוכו לא הוצרך לפרש יותר, וסמך על מה שכתב או פחות, דלכאורה הוא שפת יתר אלא לרמוז למה שכתבנו [ולגירסת המגיד משנה גבי סוכה כבן ה' כו', אתי שפיר נמי לפי זה, משום דבסוכה ודאי איתיה לאבוה, שהרי מצות חינוך היא על האב לבדו, אבל בעירוב מסתמא ליתיה לאבוה, מדיוצא עם אמו לדבר מצוה שהיא מחנכתו, דמשום הכי שרי, כמ"ש התוס' בעירובין שם]. והשתא אתי שפיר נמי הא דמכניסים להתלמד כבן ו', אע"ג דיוצא בעירוב אמו בדליתיה לאבוה, וא"כ בדאיתיה צריך לאביו, ומאי שנא תלמוד תורה מסוכה שהיא ג"כ דאורייתא. ודוחק לומר משום דחינוך לתורה דאורייתא על האב, דמכל מקום הא אפשר לקיימה כמו שנה אח"כ ולא הוה ליה לצער ולהצר להתינוק [עיין ריש פרק נוטל ובפרש"י שם שיכול לבא לידי חולי אם יש לו געגועים]. אלא ודאי כמ"ש התוס' דבר שית היינו שלימות, דלא כב"י (רק דלרמב"ם אינן ויום א', אלא פחות ל' יום, כבבן ובבת). אלא דלרמב"ם ס"ל דמוכרע כן מההיא דיוצא בעירוב אמו ופטור מסוכה, ולא מההכרח שבתוס', ממשנה דאבות דומיא דבן י"ג למצות, דהא תנן נמי התם בן י"ח לחופה ולרמב"ם היינו תחלת י"ח. ומשום הכי נמי יש לומר דגם בן ה' למקרא היינו תחלת ה', כמ"ש לעיל לסמ"ג, דלא כב"י, אלא כמ"ש התוס' בכתובות דהיינו לגלגל, וכמ"ש בהג[הות מיימוניות] שאביו מלמד עמו מעט כו', אביו דוקא, כמ"ש הסמ"ג. ומה שלא כתב כן הרמב"ם, יש לומר משום דגם קודם בן חמש מגלגל עמו ומלמדו פסוקים פסוקים, אלא שקודם שיודע אותיות התורה מלמדו בעל פה ואח"כ בכתב, משום הכי לא חש הרמב"ם להאריך ולחלק בין בכתב שהוא מבן ה' ואילך לבעל פה שקודם לכן, כנודע דרכו לקצר ולא להאריך ולבאר ביאור שאינו מבואר ומפורש בגמ'. ואף גם זאת דבן ה' למקרא היא ברייתא שלא הובאה בגמרא, ואינה משנה לגירסת הרמב"ם בפירוש המשניות, עיין שם במדרש שמואל, ויש מקום ופתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דפליגא אגמ' דידן בב"ב ובכתובות דבר שית למקרא, ולא הזכירו כלל חיוב גלגול במקרא קודם שית, כי אם במשנה בבן י'. ואדרבה יש לומר דבר שית דומיא דבר י' דמיירי לגלגל, וכקושית התוספות שם דלא הוי דומיא כו'. והא דבן י' למשנה לא דמי לבן י"ג למצות לא איכפת ל[ו] לרמב"ם, כמו בבן י"ח לחופה. אלא דהתוס' קאי התם ללישנא בתרא בגמ', דלמספי ליה היינו נמי לירד לחייו, אבל לשינוייא קמא י"ל דבן י' למשנה היינו נמי למיספי ליה, וקרי ליה מתגלגל לגבי לירד לחייו דבן י"ח, ובר שית נמי למיספי ליה, אבל אביו מתגלגל עמו משיודע לדבר בע"פ ומבן ה' בכתב, כברייתא דאבות פ"ה, ואין לדחות מהלכה מאחר דאתי שפיר בפשיטות לשינוייא קמא, וגם לשינוייא בתרא איכא למימר דלא הוי דומיא כו', כמ"ש התוס'. ולפי זה אין זכות למנהג שלא נהגו ללמד האידנא נביאים וכתובים, אלא כמ"ש בפנים. ומ"ש הש"ך משום שסומכים על תלמוד בבלי כדפר"ת כו', זה אינו, דר"ת לא קאמר אלא שסומכים לצאת בזה לענין מה שאמרו לשלש ימיו בכל יום שליש במקרא כו', משום דס"ל דשליש לאו דוקא כמ"ש הר"ן, אלא אפילו במעט יוצאים ידי חובתן כמבואר בתוס' בקידושין בשם רב עמרם שתיקן כו', וע"ז כתב[ו] שר"ת פירש כו', לומר דבלאו הכי נמי יוצאים ידי חובתן, אבל בתחלת לימודו מודה ר"ת דצריך לקרות כל המקרא תחלה, כדתניא במסכת סופרים ולא שידלג אדם ממקרא כו', הובאה ברא"ש סוף פ"ב דב"מ, וכדתנן סוף פ"ה דאבות בן ה' למקרא כו', וכ"כ בשל"ה מסכת שבועות לפ"ד ר"ת. אלא דר"ת לא ס"ל כמ"ש הרמב"ם דבגמ' דלעולם ישלש כו' מיירי בתחלת לימודו דוקא, משום דלשון הגמ' לעולם ישלש אדם שנותיו כו' מי ידע כו' משמע כל שנותיו לסלקא דעתא, וא"כ הוא הדין למסקנא ליומי. וכן הרמ"ה ברבינו ירוחם ס"ל בהא כר"ת דלא כרמב"ם, ואפ"ה מודה בתחלת לימודו בגירסא דינקותא, ע"ש ברבינו ירוחם נתיב ב' ח"א:

(ב) פירוש המלות כו'. עיין ריש פ"ג דר"ה וריש פ"ב דמגילה לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמד כו' ולא הווי ידעי מאי סלסלה כו'. ועיין חולין דף ו' פשטיה דקרא במאי כתיב כו'. וגם רבו של יואב אילו היה מלמדו פירוש המלות ודאי לא היה טועה בין זָכָר לזֵכֶר יותר משאר מקומות, אילו שמע וטעה בפירוש המלות לפרש פירוש אחר לגמרי. ומ"ש הטור ושו"ע להבינם, הוא לפי מנהג של עכשיו שאין מספרים בלשון הקודש כמו בימיהם כדאיתא בספרי. ועיין מלכים ב' סי' י"ח ארמית כו' יהודית באזני העם וגו'. ודאמרינן מפורש זה תרגום, היינו לאחר שעלו מבבל. ואפ"ה אמרינן בריש פ"ק דמגילה שכחום כו', מכלל שלא היו מלמדים תרגום לתינוקות של בית רבן, אף שזה היה לשון עמי הארץ אז, מדהיו מתרגמים קריאת ספר תורה לעמי הארץ בבית הכנסת, אלא דהיינו לאחר שאמרו אונקלוס וגילהו לרבים, וקודם לכן היה נמסר ליחידים פה אל פה, כמו בשל נביאים שאמרה בת קול מי הוא זה שגילה סתריי וכו', אבל לשון עמי הארץ לא נשתנה בימי אונקלוס, אלא כל ימי בית שני היו עמי הארץ מספרים ארמית, כמ"ש בתוס' יו"ט בפ"ב דאבות. עי' סוטה דף ל"ג דלאשמועינן כו'. וכדמוכח מנוסח הכתובה ושטרי הדיוטות שבימיהם, עיין ב"מ דף ק"ד. רק תלמידי חכמים לבדם היו מספרים בלשון הקודש ומלמדים לבניהם. ועיין גיטין דף ס' דאיכא למ"ד שאין כותבין מגילה לתינוק רק חומש שלם, ומשמע שם בהדיא דחומשים שלהם היו כתיקון ספר תורה ממש, בלי נקודות וטעמים, מדלא אסרו לקרות בהם אלא מפני כבוד הצבור, והמנוקד פסול מדינא, כדאיתא סוף סי' רע"ד. ועיין חגיגה דף ו' סוף ע"ב לפיסוק טעמים כו', מכלל שלא היו הטעמים כתובים בימיהם (ועיי"ש בתוס', לכאורה הוא נגד הסוגיא ביומא דף נ"ב ע"ב[)]. ובר מן כל דין הוא תלמוד ערוך בנדרים דף ל"ז ע"ב מקרא סופרים כו', וכל הלכה למשה מסיני היא קבלה בעל פה. ולזה נתכוין בתשובה לרמב"ן, שבב"י סוף סי' רע"ד, במה שכתב דאין לנו אלא כנתינתו בסיני, ור"ל בכתב:

(ג) חייבים הציבור כו'. עיין דרכי משה חו"מ סימן קס"ג בשם רבינו ירוחם בעיירות קטנות שאין היחידים כו'. ולזה נתכוין בהג"ה שם סוף סעיף ג' במה שכתב במקום שבני העיר כו', דר"ל במקום שאין אביהם יכולים כו' ויצטרכו הקהל כו', ר"ל חיובא מדינא כיון שאין אביהם יכולים ולכן גובין לפי ממון כשאר עולי הקהל כמ"ש רבינו ירוחם. ומ"ש עיירות קטנות, הוא אורחא דמילתא, שהיחידים שבהן הצריכים למלמד הם מתי מעט ואין ידם משגת לפרוע שכר מלמד המספיק לו לפרנסתו, לפי מנהגו ליטול שכרו ופרנסתו מכ"ה תינוקות בימיהם, והוא הדין בעיר גדולה ויש בה עניים גמורים הרבה. ומיהו י"ל שלא לכוף הקהל אלא לשכור מלמד אחד לכ"ה תינוקות כבימיהם. ואף שלפי סדר הלימוד הנהוג עכשיו שהעיקר הוא משנה וגמרא אי אפשר למלמד אחד ללמד יפה עם הרבה תינוקות כל כך, מ"מ מאחר שהחיוב הוא מתקנת יהושע בן גמלא אי אפשר לחייבם יותר מהתקנה, ויוצאים הקהל ידי חובתן במלמד שילמדם כסדר הלימוד שבימיהם. ואף שעכשיו אין התינוקות יודעים לשון הקודש כבימיהם, מ"מ משמעות הטור וש"ע ושאר פוסקים שגם עכשיו שצריך ללמדם פירוש המלות ולהבינם יפה אף על פי כן די במלמד אחד לכ"ה תינוקות. אלא דהיינו ודאי למקרא לבד, ולא להבינם יפה משנה וגמרא. וזהו ג"כ לשון סך מקרי דרדקי שבגמרא, מקרי דוקא, משא"כ לפי סדר הלימוד של עכשיו שאין למדים מקרא רק תורה לערך ב' שנים ועיקר הלימוד משנה וגמרא. וגם י"ל דלמשנה וגמרא אי אפשר לכוף הקהל בלאו הכי, מאחר שהתקנה לא היתה כלל על זה, שבימיהם לא היו נוטלים שכר כלל כי אם על המקרא כדאיתא בנדרים דף ל"ז מאי פסקא כו' (ומיהו דוקא למ"ד שכר פיסוק טעמים, אבל למ"ד שכר שימור לאו במקרא תליא מילתא אלא בשנים תליא מילתא, לכל קטן שצריך שימור שלא יתבטל כדפירש רש"י. ומיהו יותר מבן י"ג אי אפשר לכוף, מאחר שפירש הרמב"ם וטור וש"ע הטעם שאין העולם מתקיים כו'). ואפשר דהיינו טעמא דלא נהוג האידנא לפרוע מקופת הקהל משום שאין צריך לשכור אלא מלמד אחד לכ"ה תינוקות, וזה יוכלו רוב העניים לשלם בעד בנו, אלא אם כן בעיירות קטנות כמ"ש רבינו ירוחם. וגם [ב]זאת אפשר דנהוג כתוס' וסיעתם דלפחות מכ"ה אין כופין. וגם אפשר משום שאין כופין אלא למקרא, והעניים חפצים ללמד לבניהם משנה וגמרא דוקא כנהוג האידנא: