שולחן ערוך הרב אורח חיים שכח

שכ"ח. דין חולה בשבת ובו נ"ה סעיפים:

א מי שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה בשבת אפילו ע"י נכרי אלא ע"ד שיתבאר
ואפילו דבר שאין בו משום סרך מלאכה אפילו מדברי סופרים ואין בו שום איסור כלל לבריא מכל מקום כיון שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה אסור
משום גזרה שמא ישחוק סממנים לרפואה כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת ויתחייב משום טוחן

ב מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח,
והשואל הרי זה שופך דמים
והנשאל הרי זה מגונה שהיה לו לדרוש ברבים שמותר
ואפילו ספק נפשות דוחה את השבת שנאמר: אשר יעשה האדם וחי בהם מה תלמוד לומר וחי בהם? כלומר: ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה,
ומכל מקום אפילו בודאי סכנה אין מחללין אלא ברפואה שהיא ידועה לכל או על פי מומחה,
וכשהיא רפואה ידועה אף שאין ידוע אם זה יתרפא בה אם לאו מחללין מספק

ג

כל מכה של חלל דהיינו באיברים הפנימיים מהשינים ולפנים ושינים עצמן בכלל מחללין עליה את השבת

והוא שנתקלקלו השינים או אחד משאר איברים הפנימיים מחמת מכה או שיש בהם בועא וכיוצא בזה אבל מיחושים בעלמא אינן נקראים מכה ואין מחללין עליהם אפילו אם כואב לו מאד.
ואם מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו אזי מותר לחלל על ידי נכרי אפילו במלאכה גמורה
(ואם אינו מצטער כל כך מותר לעשות ע"י נכרי כל דבר האסור משום שבות) כמו שיתבאר
ולכן מי שחושש בשינו ומצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו (אזי מותר לחלל ע"י נכרי) אומר לנכרי להוציאו
ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו אין בכך כלום שמסייע אין בו ממש לפי שאף אם לא היה הישראל מסייעו סיוע זה אלא שלא היה מעכב על ידו היה הנכרי יכול לעשות דבר זה בלבדו (ולהאומרים מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים מותר להוציאו ע"י נכרי אף אם לא חלה ממנו כל גופו כמו שיתבאר):

ד

מכה של חלל אינה צריכה אומד,

אלא אפילו בסתם שאין שם בקיאין שמכירין בה שצריך חילול וגם החולה אינו אומר כלום עושין לו כל מה שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה
אע"פ שאין סכנה כלל במניעת הדבר ההוא כיון שמכל מקום החולי יש בו סכנה,
אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל וכל שכן אם החולה או הבקי אומר שאין צריך.
ויש אומרים: שאפילו במקום שצריך חילול אין מחללין ע"י ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יסתכן אבל כל שאין במניעת אותו דבר סכנה אע"פ שמכל מקום צריך הוא לו ורגילין לעשותו לו בחול אין עושין אותו בשבת אלא ע"י נכרים כדין צרכי חולה שאין בו סכנה.
(וכן יש לנהוג במדינות אלו שנוהגים להחמיר אפילו בדבר שיש סכנה במניעתו שלא לעשותו ע"י ישראל כל שאפשר לעשותו ע"י נכרי בלא דיחוי ועיכוב כלל כמו שיתבאר א"כ בדבר שאין במניעתו שום סכנה כלל יש לעשותו ע"י נכרי אף אם יש לחוש שיתעצל קצת אבל אם אין שם נכרי כלל יש לסמוך על סברא הראשונה ומכל מקום כל בעל נפש יחוש לעצמו באיסור של תורה):

ה מכה שאינה של חלל נשאלין בבקי ובחולה אם יאמר אחד מהם שצריך לחילול, או שיאמר שאם לא יחללו אפשר שיכביד עליו חליו, והוא בענין שיש לחוש שאם יכביד עליו חליו אפשר שמסתכן, מחללין, ואם לאו אין מחללין:

ו מכה שעל גב היד או על גב הרגל אפילו עלתה שם מאליה שלא מחמת הכאת ברזל,
וכן מי שבלע עלוקה והיא תולעת קטנה ומצויה במים וכשבאה לבשר אדם מוצצת הדם עד שהיא כמו חבית קטנה וכשאדם בולעה בתוך המים הוא מוצצת ליחה שבמעיו ונמצא כריסו צבה,
וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים,
אפילו ספק אם ממית אם לאו הרי הם כמכה של חלל