שולחן ערוך הרב אורח חיים ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חייםיורה דעהחושן משפט

<< | שולחן ערוך הרבאורח חייםסימן ו | >>

סימן זה בטור אורח חייםשולחן ערוךלבושערוך השולחן


דין ברכות אשר יצר ואלהי נשמה ופירושם
ובו: ט' סעיפים
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סעיף א[עריכה]

אף על פי שמדינא דגמרא אין צריך לברך ברכת "אשר יצר" אלא כשעשה צרכיו, מכל מקום נהגו העולם לברך בכל שחרית תיכף אחר ברכת "על נטילת ידים" ברכת "אשר יצר", לפי שבכל יום נעשה האדם בריה חדשה, לכן שייך לברך בכל יום ויום "אשר יצר את האדם בחכמה". והרוצה להסתלק מהספק, יזהר לעשות צרכיו תיכף ומיד אחר נטילת ידים שחרית, וכשיצא מבית הכסא יטול ידיו פעם שנית ויברך "אשר יצר", ויצא ידי חובתו בברכת "אשר יצר" זו אף אם היה מחויב לברך "אשר יצר" על מה שנעשה בריה חדשה, כי ברכה אחת עולה לכאן ולכאן. וטוב שלא יברך ברכת "על נטילת ידים" עד לאחר נטילה שנית שנוטל אחר יציאתו מבית הכסא, ובפרט אם צריך לנקביו, שאז אסור לו לברך:

סעיף ב[עריכה]

יש נוהגים, כשמשכימין בבוקר ורוצים לילך תיכף ומיד לבית הכנסת להתפלל, ממתינים לברך "על נטילת ידים" עד בואם לבית הכנסת, ומסדרין ברכות "על נטילת ידים" עם שאר ברכות השחר, מפני שעיקר תקנת נטילת ידים בשחר הוא כדי להתקדש ולטהר ידינו קודם עבודתינו, כמו כהן שהיה מקדש ידיו קודם עבודתו; וכיון שעיקר העבודה הוא להללו ולשבחו ולהתפלל לפניו, לכן קודם התפילה שייך לברך "על נטילת ידים", שאם אין תפילה אין נטילת ידים:

סעיף ג[עריכה]

במה דברים אמורים? כשהולכין לבית הכנסת תיכף אחר נטילת ידים, ומתחילין מיד לסדר סדר הברכות. אבל אסור להפסיק בין נטילה לברכה בלימוד או בשום תפילה, וכל שכן בדברים אחרים. ומי שרוצה להפסיק בינתיים, כגון אלו שאומרים תהלים קודם התפילה, וכן בימי סליחות שאומרים סליחות קודם התחלת התפילה, יזהר לברך "על נטילת ידים" בביתו תיכף אחר הנטילה:

סעיף ד[עריכה]

לפיכך מה שנוהגים בימי הסליחות ובימים נוראים, שלאחר שמפסיקין באמירת הסליחות או באמירת תהלים ושאר דברים – מתחילין לברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר", ממה נפשך לא יפה הם עושים וצריך למחות בידם: אם לא ברכו עדיין "על נטילת ידים" ו"אשר יצר", אם כן הוי הפסק מרובה, ולא נכון לעשות כן כמו שנתבאר; ואם כבר ברכו, אם כן הם עושים עכשיו ברכה לבטלה. ואפילו הש"ץ לא יברך ב' פעמים, ואפילו אם הוא מכוין בפעם הב' כדי להוציא את הרבים ידי חובתן, אפילו הכי הוי ברכה לבטלה, שהרי בזמן הזה כולם בקיאים ויודעים לברך וכל אחד מברך לעצמו. וש"ץ שאינו רוצה לשנות המנהג שלא לברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר" לפני התיבה, יזהר שלא לברך אלו הברכות קודם ירידתו לפני התיבה, וגם יזהר שלא להפסיק בין נטילת ידים לברכת "על נטילת ידים" באמירת תהלים ולא בלימוד, וכל שכן בדברים אחרים:

סעיף ה[עריכה]

אבל יש נוהגין לברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר" בביתם מיד אחר הנטילה, וכשבאים לבית הכנסת מברכים כל ברכת השחר לבד מאותן ברכות שברכו בביתם, שאין מברכים אותם פעם ב'. ומנהג זה יפה הוא וראוי לנהוג כן, שהרי כל המצוות צריך לברך עליהן קודם לעשייתן; אלא שבנטילת ידים אי אפשר לברך קודם הנטילה, לכן נדחית הברכה עד לאחר הנטילה; אם כן, כל מה דאפשר לקרב הברכה שתהא סמוכה להנטילה צריך לקרב ולא להפסיק בינתיים:

סעיף ו[עריכה]

כל הברכות פותחין ב"ברוך", חוץ מברכה הסמוכה לחברתה, כגון "אהבה רבה" שהיא סמוכה ל"יוצר אור", ודי לה בברוך שבפתיחת "יוצר אור"; וחוץ מברכת ההודאה, כגון "מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה" כו' שמברכים על הגשמים, שאין צריך לפתוח בה ב"ברוך", כיון שהיא כולה לשון הודאה. וכן כל כיוצא באלו:

סעיף ז[עריכה]

ברכת "אלהי נשמה" אינה סמוכה לברכת "אשר יצר", שהרי מיד שניעור משנתו צריך לברך "אלהי נשמה" מדינא דגמרא, ו"אשר יצר" אין צריך לברך עד שיעשה צרכיו. ומה שאינה פותחת ב"ברוך", היינו לפי שהיא ברכת ההודאה. ומכל מקום טוב לסמכה לברכת "אשר יצר", כדי שתהא ברכה הסמוכה לחברתה שדי לה ב"ברוך" שבתחילת ברכה ראשונה:

סעיף ח[עריכה]

המשכים לקום, ויודע שיצטרך עוד לישן פעם ב' שינת קבע, יאמר "אלהי נשמה" בלי חתימה, וכשירצה לישן פעם ב' יאמר ברכת "המפיל" בלי פתיחה, רק יאמר: "ברוך המפיל חבלי" כו' עד החתימה ולא עד בכלל, וכשיקום בפעם ב' יאמר "אלהי נשמה" כו' עם חתימתה. אבל ברכת "על נטילת ידים" לא יברך רק כשקם ממיטתו בפעם ראשונה, כמו שנתבאר בסימן ד:

סעיף ט[עריכה]

יש נוהגין, שאחר שבירך אחד ברכת השחר וענו אחריו "אמן", חוזר אחד מהעונים "אמן" ומברך גם כן כל ברכת השחר, ועונין אחריו "אמן", וכסדר הזה עושין כל אותן שענו "אמן" תחילה. ועושין כן כדי לענות צ' אמנים בכל יום. ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו ידי חובתן ב"אמן" שענו תחילה, מפני שהמברך אינו מכוין להוציא אחרים ידי חובתן; ואפילו אם היה המברך מכוין להוציא אחרים ידי חובתן, הם אינם מכוונים לצאת בברכתו: