שולחן ערוך הרב אורח חיים א מהדורה קמא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חייםיורה דעהחושן משפט

<< | שולחן ערוך הרבאורח חייםסימן א מהדורה קמא | >>

סימן זה בטור אורח חייםשולחן ערוךלבושערוך השולחן


דיני השכמת הבוקר
ובו: ט' סעיפים
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

» סימן זה במהדורה בתרא «

הקדמה: זאת מצאנו בכתבי הקודש של אדמו"ר ז"ל נ"ע שהתחיל לחבר הש"ע מהדורא תניינא כיד ה' הטובה עליו השכיל והוסיף הרבה חידושי דינים ואף שיש הרבה דברים מה שכבר נאמרו אמרנו שלא לדלג למען לא יחסר כל בו ומשנה לא זזה ממקומה:

א[עריכה]

יהודא בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. עז כנמר הוא שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים, וגבור כארי – עיקר הגבורה הוא בלב להתגבר על יצרו לנצחו, כגבור המתגבר על שונאו לנצחו ולהפילו לארץ. וכן צריך כל אדם בבקר להתגבר על יצרו כארי לקום משינתו קודם אור הבקר לעבודת בוראו, כדי שיהא הוא מעורר השחר, כמ"ש "אעירה שחר", אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי. זו מדה בינונית:

ב[עריכה]

אבל ראוי לכל ירא שמים וכל החיל אשר נגע ה' בלבו לקום בחצות הלילה ולקונן מעט במזמור על נהרות בבל וכיוצא בו (כמו שנדפס בסידורים) על חורבן בית המקדש וגלות השכינה, כמו שכתוב: "קומי רוני בלילה לראש אשמרות" וגו', וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא ואומר: אוי לי שהחרבתי את ביתי כו'. וטוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה. ואח"כ לעסוק בתורה שבעל פה עד אור היום:

ג[עריכה]

ונודע כבר מה שהפליגו במעלה זו בספר הזוהר. וכן אמרו בגמרא שחצות לילה היא עת רצון, וכמו שכתוב: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור" וגו'. וגם אמרו: כל העוסק בתורה בלילה – שכינה כנגדו, שנאמר: "קומי רוני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", כלומר: שכינה שרויה אצלך. וראש אשמרות הוא חצות הלילה (ואם אינו יכול לקום בחצות, יקום בראש האשמורה השלישית). וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי", וזה הנקרא "עבד ה'", כמו שכתוב: "כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות". ונכון להכין תרנגול להקיצו משנתו בחצות, וכמו שהיה עושה רבי עקיבא שהיה מוליך עמו תרנגול גם כשהיה מהלך בדרך כדי להקיצו בחצות. ואם אין התרנגול מקיצו, ישכור לו אדם שיקיצנו:

ד[עריכה]

ומיד שניעור משינתו, כדי שיוכל להתגבר על יצרו לקום בזריזות בחצות, או קודם עמוד השחר במדה בינונית, יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב וידע שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא חופף עליו, שנאמר: "מלא כל הארץ כבודו", ואלו היה שוכב לפני מלך בשר ודם העומד עליו – היה מתחייב בנפשו, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה:

ה[עריכה]

וזה כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים ההולכים לפני האלקים, כמו שכתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד". כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ואין דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שכתוב: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד. ואם לא יגיע אליו מיד, יעמיק הרבה בענין זה עד שיגיע אליו, וגם ישוב בתשובה שלימה על כל עונותיו, שהם המונעים מהגיע אליו היראה, כמו שכתוב: עונותיכם היו מבדילים וגו':

ו[עריכה]

וטוב להרגיל עצמו לומר מיד שניעור משינתו (מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך). ועל ידי זה יזכור את ה' העומד עליו, ויקום בזריזות. אך לא יקום ויעמוד בפתע פתאום, אלא ישהה מעט עד שיגמור נוסח זה בעודו שוכב או יושב, כמו שיתבאר בהלכות דרך ארץ. ולפי שבנוסח זה אין בו שום שם מז' שמות שאינם נמחקין, אין איסור לאמרו קודם שנטל ידיו אף אם ישן על מטתו ערום, ומסתמא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו, כמו שיתבאר בסימן ד'. אבל אסור להוציא דברי תורה מפיו בידים מטונפות, אבל להרהר בדברי תורה מותר. ואף על פי כן [אין לו לדבר ולא אפילו להרהר] בדברי תורה בעודו מושכב על מטתו גם אם נטל ידיו, אלא יקום ויעמוד או ישב באימה, שנאמר: "הכון לקראת אלקיך ישראל":

ז[עריכה]

ומי שישן במלבושיו, מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו, הרי סתם ידים אלו כשרות להזכיר השם בברכות ולדבר דברי תורה מדין התלמוד והפוסקים (כמו שיתבאר בסי' ד'), ואין צריך לומר ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים אע"פ שרוח רעה שורה עליהן, רק שלא ליגע באוכלין ומשקין בלבד, כמו שיתבאר שם. אך בזוהר החמירו מאד שלא לברך ולא ללמוד וכן שלא ליגע במלבושיו וכן שלא לילך ד' אמות בעוד רוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית. והמהלך ד' אמות חייב מיתה, כי בהשראת טומאה זו על ידיו חילל קדושת ה' אשר עליו, כעל כל עבדי ה' המתקדשים בקדושתו של מקום ברוך הוא ותורתו הקדושה בקדושה וטהרה יתירה על טהרת המון עם, אשר לא הגיעו למדה זו. ומכל מקום אם אירע מקרה שאין לו מים ליטול ידיו ג' פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה כשמשכים בלילה, חלילה לו ליבטל מדברי תורה עד שיאיר היום ויטול ידיו ג' פעמים, אלא יטול מעט או ינקה בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד כדין התלמוד והפוסקים:

ח[עריכה]

וזמן חצות לילה הוא שוה בקיץ ובחורף, לעולם י"ב שעות אחר חצי היום, שהוא אמצע הלילה ממש, והיא עת רצון למעלה בכל זמן ובכל מקום. ואף שהימים והלילות משתנים לפי האקלימים וריחוק המדינות זו מזו ממזרח למערב, אין בכך כלום, וכמו זמן קריאת שמע ותפילה וזמן כניסת שבת ויו"ט שהוא ג"כ בכל מדינה ומדינה לפי זמן הימים והלילות שלה (כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבקריאת שמע ותפילה וקדושת שבת ויום טוב הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו. וזהו ג"כ הטעם ששורה קדושה עליונה בחוץ לארץ ביום טוב שני של גליות. ולכן גם בני ארץ ישראל הבאים לחוץ לארץ חייבים בקדושת היום, אף שדעתם לחזור, כמו שנתבאר בהלכות יו"ט):

ט[עריכה]

טוב לומר בכל יום פרשת העקידה לזכור זכות אבות, ופרשת המן, לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו, ועשרת הדברות. ויתר על כן טוב מאד לומר פרשת הקרבנות, שהן עולה ושלמים ותודה וחטאת ואשם ודאי ותלוי וקרבן עולה ויורד ופרשת נסכים ושאר כל המנחות, ככתוב במעמדות, לקיים מה שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו", וכמו שאמרו חכמים על פסוק "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת" וגו': "כל העוסק בתורת עולה" כו'. ומכל מקום, מי שיש לו לב ללמוד ולהבין אין לומר אפילו פרשת הקרבנות בכל יום אלא לפרקים, ודי לו באמירת פרק איזהו מקומן, כי גדול תלמוד המביא לידי מעשה ולידי ידיעת התורה (כמ"ש בהלכות ת"ת). ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן, כגון עולה על ביטול מצות עשה או על הרהור הלב בלא תעשה ותודה לארבעה הצריכים להודות, יאמר פרשת הקרבן מיד שנתחייב בו, וכשיאמר פרשת הקרבנות יאמר ביום שהוא זמן הקרבתם ולא בלילה. אבל אין צריך לומר מעומד כמו הכהן שהיה עובד מעומד, מאחר שהוא איננו כהן העובד, אלא שבקריאתו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב לו הכהן. וטוב לומר בשבת פרשת לחם הפנים: