שולחן ערוך אורח חיים שלו ח
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שלו · ח · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
עציץ (פירוש חצי כד שזורעים שם עשבים - ערוך)), אפילו אינו נקוב, יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות או איפכא בין שהוא של עץ בין של חרס:
- הגה: יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן ובו פירות מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת (רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק ב')
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
(ח) מותר לתלוש הפירות ממנו. צ"ע מ"ש ממ"ש רמ"א סי' שי"ט ס"ו דיש מחמירין לפרק האוכל מתוך השבלים ולכן כתב דאין לפרק האגוזים מתוך קליפתן הירוק ונ"ל דשאני הכא שאין איסור דאוריי' רק במחובר לא החמירו בתלוש כלל משא"כ לעיל דהאיסור דאוריית' משום מפרק הוא שייך בתלוש ע"כ החמירו אפילו במפרק כלאחר יד:
משנה ברורה
(מג) אפילו אינו נקוב - דגם בזה יש חשש תלישה מדרבנן מפני שמפסיק יניקתו מעט וכ"ש אם העציץ הוא נקוב דצריך ליזהר בזה:
(מד) ע"ג יתדות - ר"ל אף שאינו מפסיק שום דבר בין העציץ להקרקע וכ"ש אם מעמידו ע"ג עצים או ע"ג בגדים דיש בזה איסורא ואם הוא עושה כן בעציץ נקוב יש בזה תלישה ונטיעה מן התורה [ב"י] וע"כ יש ליזהר מאד בכלי עם עשבי בושם שרגיל להיות בבית שלא ליטלו מן הקרקע ולהניחו ע"ג השלחן או להיפך:
(מה) או איפכא - משום זורע:
ביאור הלכה
(*) אפילו אינו נקוב: לכאורה הטעם דס"ל דבנקוב יש איסור דאורייתא וכדעת הרמב"ם לכך החמיר באינו נקוב עכ"פ מדרבנן אבל א"כ לא היה לו לסתום בשי"ב ס"ג דצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו דמשמע אפילו להגביהו מן הארץ דאין מתירין איסור דאורייתא בשביל זה א"ו דס"ל להמחבר שם כשיטת רש"י ותוס' שם וכמ"ש המגן אברהם שם אלא הנכון כמו שכתב הגר"א דחשש לשיטת הסוברים דאחד מהני כלים אינו נקוב כנקוב דמיא וחש לשני הפירושים ותמיה על באה"ג שציין על המחבר שהוא מהג"א ובהדיא איתא שם עציץ נקוב:.
(*) ע"ג יתדות: עיין במ"ב לענין עציץ עם עשבי בשמים ומ"מ נראה דכד של תבואה שעומד ע"ג קרקע אפילו אם הוא נקוב מותר להגביהו ולהניחו ע"ג השלחן וראיה ממה דאיתא בגמרא מ"ה והובא בסימן ש"י דחטין שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו דמותר ללקטן ולאכלן ואין בהם משום מוקצה ות"ל דקמפסיק בזה לחיותייהו א"ו כיון שלא השרישו עדין אין להם שום חיות מן הקרקע וכמונח על השלחן דמיא ואפילו לפי מה שכתבנו לעיל בסי' ש"י בשם המאירי דדוקא כשהם מונחים מגולה מלמעלה אבל אם תחובין בעפר אסור עכ"פ מדרבנן וה"נ אפשר לומר דמה שהוא מונח בתוך הכד הנקוב הרי הוא כטמון בקרקע מ"מ כיון שעדיין לא התחילו כלל לצמוח לא עדיפי מעשבים שתחובין בעפר ממש שלא השרישו שמבואר לעיל בס"ו דמותר להוציאן בשבת כיון שלא השרישו ואינו רוצה בהשרשתן וה"נ דכוותיה הרי לא נתכוין בהעמדתו שם לשם זריעה וגם לא התחילו כלל לצמוח [וההיא דעציץ ע"כ מיירי שהזרעים שמונחים שם נשתרשו בהעפר שבעציץ וא"נ אפילו אין שם עפר בעציץ ולא התחילו הזרעים עדיין לצמוח כלל הלא מסתמא נתכוין במה שהניחם שם בעציץ לשם זריעה דאז בנקוב בודאי אסור לסלקם מן הארץ כיון שנתכוין לזריעה דהוי כמי שזורעם בארץ כיון דנקוב הוא וכדאיתא בסעיף וי"ו דאם נתכוין לזריעה אסור והא דמחמיר המחבר אף באינו נקוב משום דאחד מן הכלים עץ או חרס אינו נקוב כנקוב דמיא ומחמיר בשתיהן משום ספיקא וכמש"כ לעיל] אך כ"ז אם מונחים שם רק זה יום או יומים דודאי לא התחילו הגרעינים לצמוח אבל אם מונחים שם רק כמה ימים דקרוב לומר שיש בשולי הכד איזה גרעינים שהתחילו לצמוח ע"י הנקב שבכד שהריח מן הקרקע ויש להם יניקה מן הקרקע וכשיגביה הכד מן הארץ מפסיק לחיותייהו ואע"ג דאין מכוין לזה פסיק רישא הוא וכן לענין להגביה הכד מן השלחן ולהעמידו ע"ג קרקע אין נכון רק אם דעתו שיעמוד שם יום או יומים אבל אם יעמוד שם כמה ימים [והמקום ההוא הוא מקום לח וכדמוכח לעיל בס"ד דאל"ה אין חוששין שיצמח לבסוף] נראה דאסור דלבסוף בודאי יצמחו הגרעינים וימשכו חיותייהו מן הקרקע ונחשב בעמידתו כזורע:.
(*) שנפשח מע"ש: היינו שאינו יכול לחיות עוד הענף אע"ג שעדיין מחובר הוא בקליפתו ומ"מ יש ליזהר בזה דאין העולם בקיאין בכך ואין להתיר כ"א כשנפרד לגמרי מהאילן [פמ"ג]:.