שולחן ערוך אורח חיים שכ יח
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שכ · יח · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדופנה שמוציאין בו היין יש מי שמתיר אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט והוא שלא יהא תחתיו כלי דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו הוי פסיק רישא (פירוש איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה ומותר וחלקו עליו ואמרו דאף על גב דלא ניחא ליה כיון דפסיק רישא הוא אסור והעולם נוהגים היתר בדבר ויש ללמד עליהם זכות דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת מותר מידי דהוי אספוג (פירש הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו) שיש לו בית אחיזה ולפי שאין טענה זו חזקה ויש לגמגם בה טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב
- (ועיין לעיל סימן ש"א עוד מדיני סחיטה):
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
(יב) ולפי שאין טענה זו חזקה כו'. פי' דבריו במ"ש קודם לזה שההיתר הוא משום שנוטלין ברזא ארוכ' הוה כספוג כו' אין זה היתר ברור דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני בסעיף י"ז דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה ע"כ ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו וילך הנסחט לאיבוד ויסמוך על דיעה הראשונה דהכא ומ"ה צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ"מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שאנו סוחטין ירק שלאטי"ן בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר"ן ושאר פוסקים ביארו דיש ב' מיני סחיטה. האחד הוא משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומ"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש"ע סימן שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן ונ"ל לחלק דביין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבא מאדים הבגד ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא שלדיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומ"ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוה תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות על המפה ולגרוד על ידו המשק' שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדיעה האחרונה צריך להזהיר מה שיוכל להזהר אבל אם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרוד אפי' בסכין דהוה מכבס כנלע"ד בזה:
מגן אברהם
(כ) פסיק רישיה: כ' הרא"ש פי"ז דשבת דאפי' להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ"מ בשאר איסורים מודה דאסור מדפריך ספ"י דזבחים והא קמכבה וכו' ע"ש והקשה הגאון בספר בה"ז בשם מוהר"ל מפראג דמאי מביא ראיה מהמקשן דהא מסקינן דלר"ש שרי וגם בפרק הבונה מייתי הרא"ש ראיה מזה לדברי הערוך ע"ש מה שתי' ולענ"ד לא תי' כלום דהא הרא"ש מייתי ראיה מיניה ש"מ דס"ל דאף בכל האיסורים אמרינן כן ול"נ ליישב דהא קי"ל דלית הלכתא כשמואל כמ"ש הרמב"ם פט"ז ממע"ק וכדמוכח במנחות וקשה למה באמת לא קי"ל כותיה וצ"ל משום קושית המקשן דמכבה אף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי לדעת הערוך מ"מ דוקא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה אבל בשאר איסורים אסור ולכן שפיר מייתי ראיה מהמקשן ולדעת הפוסקים דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה צ"ל כמ"ש הכ"מ ע"ש:
(כא) דפסיק רישיה הוא אסור: אבל חיובא ליכא לכ"ע:
(כב) אספוג שיש כו': וס"ל כמ"ש סי"ז בשם הראב"ד דלדידהו אפי' היה כלי תחתיו שרי דהוי כמריק מצלוחית:
(כג) שלא יהיה כלי: ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסוחט משקין תולדה דדש היא ואינו אסור אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד (מ"מ פ"ט ורשב"א וריב"ש סי' שצ"ד) והר"ן ספי"ד כתב דמ"מ אסור מדרבנן הסוחט השער או עור פטור אבל אסור (רמב"ם פ"ט וספר חסידים סי' תתכ"ז) עיין סי' ש"ל ס"א וסי' שכ"ו ס"ח כתב הרמב"ם פכ"ב דכ"א שתי מטהרות זו עג"ז נוטל הפקק מבנתיים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים ופוקקים את הביב בסודרין ובכל דבר המטלטל כדי שלא יציפו המים על האוכלים ועל הכלים (לפי שאינו חושש אם יצאו מים מועטים ולפיכך אינו דוחק הרבה ב"י) אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור שמא יסחוט בשעה שדוחק שהרי הפקק שרוי במים עכ"ל וכתב הראב"ד לפי שהוא מקפיד שלא יצאו המים לר"ה אלא לתוך בורו ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר עכ"ל ומשמע שם דס"ל דאפי' אינו שרוי במים אסור עסט"ו:
באר היטב
(כ) אסור: אבל חיובא ליכא לכ"ע. כתב הרא"ש פי"ד דשבת אפילו להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ"מ בשאר איסורים מודה דאסור עיין מ"א. ועיין בברכת הזבח.
(כא) החבית: ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסחיטת משקין תולדה דדש היא ואינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד. פוסקים. וכתב הט"ז ומ"מ צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ"מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שסוחטין ירק שלאטי"ן בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר"ן וש"פ ביארו דיש ב' מיני סחיטה האחד משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומש"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש"ע בסי' שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן. ונ"ל לחלק דיין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבה מאדים הבגד. ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא לפי דיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומש"ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוא תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור ע"י המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרור בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן לדיעה אחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר אבל אם המים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפי' בסכין דהוי מכבס עכ"ל. ט"ז.
משנה ברורה
(מט) לסתום נקב שבדופנה - היינו שכורכין סביבות הברזא חתיכת בגד או נעורת של פשתן ופוקקים בה הנקב שבדופן החבית:
(נ) יש מי שמתיר - להסיר אותה בשבת או להחזירה:
(נא) אע"פ וכו' - שע"י סתימת הברזא בהנקב או הסרתו נסחט משקה הבלוע בהנעורת:
(נב) כלי - דממילא היין הנסחט הולך לאיבוד כיון שהנקב בדופן החבית בצדה אבל אם היה תחתיו כלי שנוטף בה טיפת הנטיפה וכן אם היה הפקיקה בסתימת הנקב שלמעלה שהיין הנסחט יורד לתוך החבית בכל זה הוא איסור דאורייתא להדק או להסיר הפקיקה גם לשיטה זה:
(נג) דפסיק רישא הוא אסור - מדרבנן אבל חיובא ליכא בפסיק רישא דלא ניחא ליה לכו"ע. וכ"ז הוא לענין שבת דבעינן שיהא מלאכת מחשבת אבל לענין שארי איסורי תורה דעת הרא"ש דפ"ר דלא ניחא ליה לכו"ע אסור ואיסורו הוא מן התורה:
(נד) בדבר - היינו שמפריזין על המדה יותר מדעה הראשונה ומקילין אפילו ביש כלי תחתיה:
(נה) ויש לגמגם בה - דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה ע"כ ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו וילך הנסחט לאיבוד ויסמוך על דעה הראשונה דהכא ומ"מ צריך שיהיה ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא עכ"ל הט"ז וכ"כ הא"ר ומאמר מרדכי. ודע דכל הסעיף הזה הוא בחבית של יין כמו שהזכיר השו"ע בראש הסעיף וה"ה שאר משקין אבל לא במים וטעם הדבר דבכל משקין חוץ ממים דעת כמה ראשונים דאין בהם משום ליבון ואיסור סחיטתו הוא רק משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים ולכן בעינן מן התורה לכו"ע שיהא צריך למשקין היוצאין דומיא דמפרק ורק מדרבנן ס"ל לדעה אחרונה דאסור וכמו שכתבתי בביאור הלכה אבל בחבית של מים איסור סחיטתו הוא משום ליבון הפקיקה דסוחט הוא תולדה דמלבן ואסור בכל גווני ודעת הט"ז דיין לבן דומה למים לענין כבוס ולדבריו השו"ע לא איירי כאן כ"א ביין אדום שאינו מלבן ואיסורו הוא רק משום מפרק ולכך בעינן שיהא ניחא ליה במאי דנפק בסחיטתו. אם נשפך שכר ושאר משקה על המפה שעל השלחן והוא רוצה לגרור אותם בכף או בסכין כדי לנקות המפה יזהר שלא יגררם בכח כדי שלא יבוא לידי סחיטה ורק יסיר את המשקה הצף מלמעלה [ואם המשקים צבועים יזהר שלא יצטבע שאר מקומות המפה ע"י גרירתו כבסעיף י"ב] וכ"ש אם נשפך מים על המפה בודאי יזהר מאד בזה דסחיטת מים הוא תולדה דמלבן וכנ"ל. הסוחט שער או עור פטור אבל אסור [רמב"ם] ולכן הטובל בשבת יזהר שלא יסחוט שערו לנגבם:
ביאור הלכה
(*) יש מי שמתיר: ביאור הענין בקצרה כי ידוע דעת ר"ת וסייעתו דיש שני עניני סחיטה היינו סחיטה ממים איסורו משום ליבון ולא משום דש כי המים הולכים לאיבוד ולא דמי לדש ובשאר משקין הוא ההיפוך משום ליבון אין בם דאין מלבנים בם אלא איסורא הוא משום דש דומיא דסוחט זיתים וענבים אך דוקא כשצריך למשקין הנסחט דומיא דדישה וע"כ הכא בענין זה דהחבית הוא של יין איסורו הוא רק משום דש וממילא כשהמשקה הנסחט הולך לאיבוד אין זה בכלל דישה. וזה הוא דעת הרבה מהראשונים [הרשב"א וריב"ש והרב המגיד] אך דעת הר"י ועוד כמה בסייעתו דמ"מ אסור מדרבנן. וכ"ז היה שייך אם היה מכוין לסחוט אבל באמת אין מכוין לסחוט והוא רק פסיק רישא ולא ניחא ליה בההיא סחיטה כי הולך לאיבוד מן התורה בודאי אינו חייב בכל עניני שבת בפסיק רישא דלא ניחא ליה כדאמרינן שבת ק"ג ונחלק הערוך עם יתר הפוסקים לענין איסור דרבנן דלהערוך שרי לגמרי בפ"ר דלא ניחא ליה ולשארי פוסקים אסור. והנה מדברי השו"ע נראה דמסכים ליתר הפוסקים דפ"ר דלא ניחא ליה הוא אסור מדרבנן ומ"מ סיים בסוף הסעיף טוב להנהיגם וכו' והניחם על דעתם להקל בענין זה משום דהברזא ארוכה ע"ש כ"כ הט"ז והמגן אברהם כתב משום דבעניננו הלא יש עוד קולא מה שהמשקה הולך לאיבוד ולא דמי לדש וכנ"ל. ודע שכל דברי הסעיף הזה הוא רק להפוסקים דשאר משקים אין מלבנים אבל להפוסקים דאין חילוק בין מים לשאר משקין ובפרט יין דסברת הר"ן דדומה למים לענין כביסה וכמו שכתב הב"י [ועיין בט"ז שמסכים להר"ן ביין לבן] יהיה מן התורה אסור סתימת המסוכריא משום איסור ליבון שמתלבנת המסוכריא עי"ז [ומה שכתב הר"ן דאין דרך ליבון במסוכריא עי"ז שארי הראשונים לא הזכירו סברא זו רק שכתבו משום דאין ליבון בשאר משקין עיין בסה"ת] ואין חילוק בין אם המשקה הנסחט הולך לאיבוד או לא ואין שייך זה הענין כלל לפ"ר דלא ניחא ליה דזה הוא רק אם נאמר דחיובו משום דישה. ומה שכתב המגן אברהם בסקכ"א דחיובא ליכא לכו"ע היינו בפ"ר דלא ניחא ליה אבל בענין זה גופא הוא כמו שכתבנו:.
(*) דלא ניחא ליה: הנה בעניננו לא ניחא ליה כלל בהסחיטה ואדרבה היה רוצה שלא יסחט כי הולך לאיבוד אבל באמת אפילו רק היכא שאין נהנה כלל בהפעולה שנעשה על ידו ואין לו שום נ"מ בזה נקרא ג"כ פ"ר דלא ניחא ליה כיון דהוא אין מכוין להפעולה כן הוכיחו התוספות בשבת ע"ה ד"ה טפי מהא דשבת ק"ג בגמרא דקעביד בארעא דחבריה:.
(*) טוב להנהיגם וכו': היינו בצירוף הסברא דברזא ארוכה וכמו שכתבתי במ"ב דאל"ה הכרעת השו"ע בריש הסעיף דלא כהערוך. כתב הט"ז אם נשפך שכר או שארי משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאב משם תוך כף אחד ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוי תולדה דמפרק [ר"ל דיש בזה איסור תורה] ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור על ידו המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד וטוב [בט"ז שלפנינו איתא רק ומפני זה תמה עליו בא"ר דבאופן זה שאינו נוטל בכח רק שואב המשקה העומד וצף מלמעלה גם בכף אין בו איסור אבל ראיתי בספר תו"ש ובספר שלחן עצי שטים שהעתיקו דברי הט"ז משמע דצ"ל וטוב והיינו דמדינא דעת הט"ז בסכין להקל אפילו כשגורר בכח דסובר דהמנהג כהערוך ובאופן זה אסור בכף] שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדעה אחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר עכ"ל הט"ז וא"ר חולק עליו וסובר דאין חילוק בין כף לסכין דגם בכף אפילו כשנוטל בכח אין בו איסור תורה כיון שדעתו להשליכה לחוץ ואין סוחט בשביל המשקה ע"כ אין בו אלא איסור דרבנן לדעה אחרונה כמו בגורד בסכין וכן משמע בפמ"ג דאין בו איסור תורה אמנם לכתחלה בודאי יש ליזהר מאד שלא לגרוד בכח אפילו בסכין וכ"ש בכף דהא אנו פוסקים כדעה אחרונה אלא יסיר המשקה הצף מלמעלה שלא בדוחק ובאופן זה אפילו בכף שרי לכו"ע. עוד כתב הט"ז דאם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפילו בסכין דהוי מכבס וכונתו כשגוררו בכח דאז בודאי בא לידי סחיטת המפה דהוא תולדה דמכבס ויש בזה איסור תורה משום ליבון המפה [כן משמע בספר תו"ש ובספר שלחן ע"ש בביאור דברי הט"ז] ובפמ"ג מסתפק בכונת הט"ז דאפשר דס"ל דבמים אף שאין בכח אסור לגרור דבעת הגרירה שרוצה לשפכו לארץ נתלחלח במפה המקום שהיה יבש מתחלה ושרייתו הוא כיבוסו ע"ש וטעם השני שכתב שם הוא דחוק מאד ומ"מ נראה דבעת הצורך אין להחמיר שלא בכח עיין לעיל בסימן ש"ב ס"ט בהג"ה ובמ"ש שם בביאורנו דדעת רוב הפוסקים דבגד שאין בו לכלוך לא אמרינן שרייתו הוא כיבוסו וגם שאין מתכוין לכבס ע"ש:.