שולחן ערוך אורח חיים שכא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

אסור למלוח חתיכות צנון ד' או ה' ביחד מפני שנראה ככובש כבשים והכובש אסור מפני שהוא כמבשל. אלא מטבל כל אחת לבדה ואוכלה.    אבל ביצים מותר למלחן.

מפרשים

 

ט"ז - טורי זהב

(א) אסור למלוח חתיכות צנון כו'. כדי לברר דין זה נעתיק הסוגיא ונפרשה כיד ה' הטובה עלינו בפ' ח' שרצים תניא רי"א אין מולחין צנון וביצה בשבת פירש"י ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדן ונעשים קשים והוה תקון רב חזקיה אמר צנון אסור וביצה מותר והכי קי"ל אר"נ מריש הוה מלחנא פוגלי בשבת פי' צנון אמינא קא מפסידנא ליה דאמר שמואל פוגל' חורפא מעלי כיון דשמענא להא דאמר עולא במערבא מליחי כשרי כשרי (פירש"י תלי תלין גבוהין) ממלח לא מלחנא (פירש"י שתים יחד) טבול ודאי מטבילנא (פירש"י בשעת אכילה מטבילנא ואכילנ') וכ' בת"ה סי' נ"ה יראה דשרי לטבל כמה חתיכות צנון במלח ולהניח לפניו כדי לאכול זו אחר זו בלי שיהוי כ"כ דהכי משמע לשון רש"י והס"ת דעיקר קפידא בנמלח ב' או ג' ביחד והא דכתב אבל מטבלין בשעת אכילה דמשמע דלא שרי להטבילו אלא דוקא בשעה שבא לאכול החתיכה י"ל דר"ל בשעת אכילה לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך כגון מתחילת הסעודה עד לאחר גמר הסעודה אבל לאוכלו מיד זו אחר זו אין קפידא וכ"כ בא"ז וז"ל ומותר לטבול הצנון שעה קטנה בשבת ואין ר"ל דוקא חתיכה א' דהא כתב סמ"ג וסמ"ק וז"ל צנון אסור למלוח כדי לשהותו במלח יותר מחתיכה א' אבל לטבול פעם אחת שרי כר"נ משמע דבחתיכה א' אין קפידא אפי' לשהות טובא עכ"ל לכאורה דברי הרב תמוהין מאד בזה דבאיסור מליחה כ' דתלוי בנמלחו ג' או ד' ביחד משמע דבמליח' יחיד שרי אפי' במליחה לזמן רב ובהיתר הטבילה כתב לפי שהוא לשעה מועטת אבל לזמן רב באותה סעודה אסור אפי' ביחידי וא"כ האי מאמר דר"נ שאמר לא מליחנא אלא מטבילנ' לאו רישיה סיפא ולאו סיפא רישיה דהיה לו לחלק בין יחיד לרבים או בין שעה מועטת למרובים ותו דמחלק בין אכיל' זו אחר זו ובין תחילת הסעודה לסופה מה חילוק יש בזה מ"ש מההיא דלעיל לענין בוסר דאמרי' כל מה שתוך אותה סעודה קרוי לאלתר ותו נזכיר מה שי"ל בדברי רש"י שתלה האיסור במליחת הרבה ביחד מנ"ל הא כיון דסתמא אסרינן מליחת הצנון וכן הרמב"ם לא זכר אלא סתם צנון וכן בא"ז שהביא ת"ה ותו קשה למה כתב רש"י תחלה ג' או ד' ואח"כ כתב שתים ביחד ומכח זה הקושיא נכנס מו"ח ז"ל לחילוקים בין שתים לג' ואין הדעת סובלת לחלק בזה ותו דבטור נא נקט ג' או ד' אלא ד' או ה' והנלע"ד לפרש דברי רש"י שיהיו מוסכמים עם דברי הסמ"ג וסמ"ק שמביא ת"ה ויפה פסק לדינא דיש היתר בנדון שכתב הוא אף שדעת הא"ז נראה שאינו כן כמ"ש בסמוך והענין בזה הוא דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד. האחד מטעם שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו דבזה אפי' כי מטבל חדא חדא ומניח לקצת זמן אסור כנ"ל. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד ואז אפי' אינו שוהא אסור דגם בזה דומה לעיבוד ובזה טיבול חדא חדא מותר ע"כ תחלה כתב הטעם לאיסור במ"ש אין למלוח צנון ושם לא נזכר היתר טיבול ע"כ פירש"י הטעם מפני שהוא שוהא דהיינו כשמולחין הרבה חתיכות מסתמא עושין כן להכין לצורך אכילה שיאכלו אחר כך ובזה אפילו דרך טיבול דהיינו חדא חדא גם כן אסור כיון שיהיה איזה זמן בזה ואחר כך כשאמר ממלח לא מלחנ' אלא טבולא מטבלנא בא כאן לחלק בין היתר מליחה לטבילה והוא זה דמיירי בשעה שהוא אוכל ואז מותר חדא חדא ויותר מחדא אסור ע"כ נקט רש"י כאן שני חתיכות יחד לאיסור דהיינו הפוכא דהיתר טבילה שאין שם אלא אחד והוא בשעת אכילה וכל שמולח ביחידות כל אחד מכל מה שלפניו ורוצה לאכול תכף אין איסור כלל אלא שא"א למלוח דהיינו לפזר מלח על כל אחת בפ"ע שלא יבא גם על חבירו המונח בקרוב לו אלא צריך לטבול כל א' בפ"ע ולאכול תכף וא"כ יפה כתב הסמ"ק דאסור למלוח צנון כדי להשהותו במלח יותר מחתיכה א' דאלו חתיכה א' פי' הן א' לחוד הן שיש לפניו הרבה ורוצה למלוח כל אחת בפ"ע מותר אם יאכל תכף אלא שא"א ליזהר בזה כמ"ש אם ימלח על ידי פיזור כדרך המולחין ע"כ סיים אלא יטבול ויאכל תכף כדרך המטבלין ומ"ש הא"ז מותר למלוח הצנון במלח להניח שעה קטנה דהיינו כדי שיאכלנו לזמן מועט והיינו בחתיכה אחת דאלו הרבה אפילו לזמן מועט אסור כמ"ש אלא ודאי דהוא לא ס"ל כסמ"ק דבחד אפילו למלוח ולשהות הרבה מותר ולהא"ז אפילו אחת אסור למלוח כדי להשהות גם דברי הטור מתפרשים שפיר במ"ש לשיטת רש"י דכתב אסור למלוח חתיכת צנון ד' או ה' ביחד אלא מטבל כל אחד ואחד לבדה ואוכל מבואר כמ"ש דתרי תנאים בעי הא' כל אחת בפ"ע השני שיאכל תכף ולאו דוקא תכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה שיזיע הרבה ודומה לעיבוד ומ"ש הטור ואוכלה אין פי' שיאכל כ"א תכף אחר טבולו אלא ר"ל בשעת אכילה כנלע"ד דלדינא יפה פסק בעל ת"ה אלא שבביאור דברי הגמרא והפוסקים ביארנו קצת בדרך אחר ועדיין צ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלים אותו הא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפילו אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כ"א בפ"ע ונראה דהטעם דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים ל"ד לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחים הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואחר כך מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמיא טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח כנ"ל:

(ב) צנון ד' או ה' כו'. לאו דוקא צנון דה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו:

(ג) מפני שנראה ככובש כבשין כו'. רש"י לא נתן טעם זה אלא שע"י המלח נתקשים והוה תיקון וטעם זה הוא מרמב"ם. ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקים לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוה ככובש כבשים דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ כנ"ל:


 

מגן אברהם

(ה) בצים מותר למלחן:    מפני שאין דרך לעשות מהם כבשים [לבוש] ול"נ הטעם שאין המלח מועיל להם כ"כ וכ"כ בת"ה סי' פ' על דגים בי"ט וכ"מ בגמרא גבי צנון דהיכא דהמלח אין מועיל לו שרי:
 

באר היטב

(ה) צנון:    וה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו. ועיין בט"ז שהאריך והעלה דהענין בזה הוא דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד. הא' הטעם שוהא הרבה כדי שיצא מרירתו אחר שיזיע כדרכו ובזה אפילו כי מטבל חדא חדא ומניח קצת זמן אסור. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד ואז אפילו אינו שוהא אסור דגם בזה דומה לעיבוד. אבל כל שמולח ביחידות כל א' מכל מה שלפניו ורוצה לאכול תיכף אין איסור כלל אלא שאי אפשר ליזהר אם מפזר מלח על כל אחד בפ"ע שלא יבא גם על חבירו המונח בקרוב לו ע"כ צריך לטבול כל א' בפ"ע ולאכול תיכף. ולאו דוקא תיכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה. והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל א' במלח ואוכל ועדיין צ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו הא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפי' אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כל א' בפ"ע. ונראה דהטעם דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים ל"ד לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטין ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח עכ"ל הט"ז וכן העלה המ"א שלא למלוח הצנון כלל רק מטביל כל אחד במלח ואוכל. אבל כתב בשם הש"ג שמותר ליתן מלח על השלאטי"ן ואח"כ שמן וחומץ ע"ש.

(ו) ככובש:    ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוי ככבוש דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ. ט"ז ועיין יד אהרן.

(ז) בצים:    שאין המלח מועיל להם כ"כ מ"א ע"ש.
 

משנה ברורה

(יג) צנון - וה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ואוגערקעס חיין [מ"א בסק"ז] ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו ומ"מ נראה דדבר שאין דרכו לכבוש שרי [פמ"ג]:

(יד) ד' או ה' ביחד - דכשכל חתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים וגם לא מיחזי כמעבד אבל כשמולחם ביחד אפילו דעתו לאכלם תיכף ולא להשהותם במלחם עד שיצא מרירותם מזיעה כדרכם ג"כ אסור. ואם משהה אותם במלחם עד שיזועו כדרכם אפילו מולח או מטבל חתיכת צנון חדא אסור מדינא כן העלה הט"ז וכן בא"ר כתב דלמלוח צנון אסור אפילו חתיכה אחת ובמ"א בסק"ו בשם הב"ח כתב ג"כ דנהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל אחד במלח ואוכל. ומנהגנו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו ולכאורה הוא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור מדינא אפילו אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כ"א בפני עצמה ונראה דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים לא דמי לעיבוד וכ"ש אם שופכין שם שמן תיכף שהשמן מחליש כח המלח ובקצת מקומות עושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל המלח היטב:

(טו) ככובש כבשים וכו' - זה הטעם הוא מרמב"ם ורש"י נתן טעם שע"י המלח מתקשים והוי תיקון ודמי למעבד. וכתב הט"ז דמטעם השו"ע יש ללמוד דאסור לשפוך יין ושאר משקים לכלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ דדומה לכובש כבשים דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויעשה חומץ. וביד אהרן כתב דאסור משום דמחזי כעובדא דחול ע"ש ואם עושה זאת כדי להחליש כח החומץ בלבד פשוט דשרי לכו"ע. וליתן אוגערקעס חיין בתוך הכבושים שיתחמץ ג"כ פשוט דאסור לכו"ע:

(טז) מפני שהוא וכו' - אע"ג דבודאי אין בו חיוב שאינו תולדת האור מ"מ אסור מדרבנן:

(יז) ואוכלה - תיכף ולאו דוקא תיכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה [ט"ז]:

(יח) ביצים מותר למלחן - מפני שאין דרך לעשות מהן כבשים וגם אין המלח מועיל להם כ"כ:
 

ביאור הלכה

(*) אסור למלוח וכו':    עיין במ"ב שכתבנו דכן מוכח מביאור הגר"א הוא ממה שכתב מקור לדין זה דלהניחו משום דמליחה דשם ע"ה ע"ב מיירי בכה"ג והרי שם מוכח בגמרא דמימרא דרבה בר ר"ה דיש מליחה באוכלין [ונקטינן כוותיה לענין איסורא כמ"ש הגר"א מקודם בשם התוספות] מיירי שמלחה לזמן רב שבאופן זה מצוי שמולח הרבה אבל לא מסעודה לסעודה וכ"כ בפיר"ח בהדיא דרבה בר ר"ה מיירי דוקא כשכונתו לצאת בו לדרך או לאכלו אחר כמה ימים אבל לאכלו ביומו לא ע"ש:.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש