שולחן ערוך אורח חיים רנ א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · רנ · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

אאישכים בבקר בביום ששי להכין צרכי שבת ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל גלהכין בבעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים ורבי זירא היה מדליק האש ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול דומהם ילמד כל אדם ולא יאמר לא אפגום אפגום כבודי הכי זה הוא כבודו שמכבד השבת:

הגה: ויש להשחיז גהסכין בערב שבת כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה (כל בו ובית יוסף בשם ספר חיי עולם):

מפרשים

מגן אברהם

(א) ישכים בבקר:    ויותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה' ויאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת (כתבים) ועיין סי' תקע"ב ס"א דמשמע דיש לקנות ביום ה' עיין בסדה"י ואף על פי שהכין בהשכמה מצוה היא שיוסיף גם בין השמשות שנ' והי' משנה וגו' (ש"ל ב"י):

בד"מ כ' בא"ז מצוה להכין מחד בשבתא לשבת כשמאי ואף על פי שאמרו הלל מדה אחרת הית' בו ה"פ אף על פי שכל מעשיו היו לש"ש היתה בו מדה זאת אבל גם הלל מודה שמדת ב"ש עדיפ' טפי וכ"מ במעש' דקצב שיש לעשות כשמאי ע"כ והרמב"ן כתב בפי' החומש דלית הלכתא כשמאי ובסי' רמ"ב משמע כא"ז עכ"ל, וכ"פ הב"ח בססי' רמ"ב וכ"כ רש"י בחומש זכור את וכו':

מצוה לטעום התבשילין וצריך לטעום מכל תבשיל בע"ש (כתבים):


(ב) להכין בעצמו:    וה"ה בכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו:

באר היטב

(א) ישכים:    ויותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה' ויאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כתבים. ומצוה להכין צרכי שבת מחד בשבתא כי גם הלל מודה בזה ד"מ עיין מ"א. ויחזור בתשובה בכל ע"ש כי דומה לעה"ב מי שטרח בע"ש וכו' ויש לפנות קורי עכביש שבבית. תוצאות חיים. ומצוה לטעום מכל התבשילין בע"ש. האר"י ז"ל.


(ב) בעצמו:    וה"ה בכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו.


(ג) הסכין:    מדכתיב והכינו את אשר יביאו הך את נרמז בו סכין מלשון לאתים ולמזמרות.


משנה ברורה

(א) ישכים בבקר - דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגומר הכנה דומיא דהבאה והבאת המן הלא היתה לאלתר בבקר דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר אף הכנה על שבת תהיה מיד בבקר והיינו מיד אחר ק"ש ותפלה אך אם הוא רגיל ללמוד אחר התפלה איזה שעור קצוב או שלומד עם רבים אל יבטלנו וכמש"כ בסוף סימן רנ"א ואם דרך המקום ההוא למכור בבקר ולא ימצא לקנות אחר למודו לא יקבע למודו אלא אחר הקניה ואם רגילין למכור בבוקר השכם קודם התפלה ולא ימצא לקנות אחר התפלה יקנה ואח"כ יתפלל אך יראה לקרות ק"ש מקודם כיון שכבר הגיע זמנה ואין זה בכלל מה שאמרו אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל שזו חפצי שמים היא:


(ב) ביום ששי - והוא יותר טוב משיקנה ביום ה' שהוא מינכר יותר שהוא לכבוד שבת אם לא בדבר שצריך הכנה רבה כמו בשר למלוח וכדומה יש לקנות ביום ה' אך אם הבשר שמוצא ביום ה' הוא כחוש ויש ספק שימצא ביום וי"ו שומן וטוב ימתין על יום ו' [אחרונים] ומסתברא דבימים הקצרים כל מה שיכול להקדים ההכנה ביום ה' עדיף. וטוב שיאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כי הדבור הוא פועל הרבה בקדושה. ואע"פ שהכין בהשכמה מצוה היא לכתחלה שיוסיף גם בין השמשות ורמז לדבר שנאמר והיה משנה [כלומר שיכינו שנית]. כתיב בתורה זכור את יום השבת לקדשו ודרשו ב"ש שתהא זוכרו מאחד בשבת נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת ואמרו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה אוכל הראשונה ומניח השניה על שבת נמצא שהאכילה היא כדי שתשאר היפה של שבת אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר ברוך אדני יום יום יעמם לנו צרכנו. והסכימו הרבה פוסקים שגם הלל מודה שכדברי ב"ש עדיפא טפי אלא שהיה בוטח בה' שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה משאר הימים וכדי לחזק מדת בטחונו היה נוהג כן אבל בשאר כל אדם שאין בטחונו חזק כ"כ גם הוא מודה דכשמאי עדיפא טפי ופשיטא בדבר שאינו שכיח לקנות כשיזדמן לו דבר שלא יהיה נפסד אזי יניח אותו לשבת. מצוה לטעום מכל תבשיל בע"ש כדי לתקנן יפה כהוגן ועיין בספר שלחן שלמה דהטעימה בשבת מכל מין בודאי היא מצוה ורמז לזה טועמיה חיים זכו:


(ג) להכין בעצמו - דמצות כבוד שבת מוטל על כל אדם וכדכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד ומצוה בו יותר מבשלוחו וה"ה בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו ועיין בבה"ל. כתבו הספרים יהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו בכל ע"ש כי שבת מקרי כלה מלכתא וכאלו מקבל פני המלך ית"ש ואין נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העונות ויש לפנות קורי עכביש שקורין שפי"ן וועב"ש מהבית בע"ש [א"ר] וכ"ש שצריך לכבד הבית מהאבק והעפר מבעוד יום וזהו הכל בכלל כבוד שבת וידמה בדעתו כאלו יבוא אליו להתאכסן מלך ב"ו כמה מכבד הבית ומציע המטות וכ"ש שבת מלכתא [ח"א]:


(ד) ומהם ילמוד כל אדם - היינו אפילו החשוב יותר ובפרט בימים הקצרים ומכ"ש כשרואה שכבר הוא סמוך לשבת שאז הוא מחוייב לעסוק בכל כחו וראיתי אנשי מעשה גדולי תורה שהיו מכבדין הבית בעצמן בימים הקצרים כדי שלא יתחלל שבת וזהו חיוב גמור על כל אדם דמאי שנא דאין לו מי שיכין או שהשליח אין לו פנאי:


(ה) כי זה הוא - ובספרי מסמיך לה אקרא וידעת כי שלום אהלך זו השחזת הסכין כי אם קהה הסכין יוכל לבוא לפעמים לידי קטטה ח"ו:

ביאור הלכה

(*) ישכים בבוקר:    עיין הטעם במ"ב והוא מרש"י וטור והנה הט"ז הביא הטעם מה דהביא בב"י בשם תנחומא דכתיב והיה אין והיה אלא מיד שנאמר והיה כי קם הפלשתי ועיין בפמ"ג שכתב דאפשר דלטעם זה צריך להיות ההשכמה יותר בהקדם דהיינו אפילו קודם ק"ש ותפלה אם אפשר אף שיראה שלא יעבור עי"ז זמן ק"ש ותפלה ולאפוקי לטעם רש"י וטור דהכנה דומיא דהבאה הלא הבאה היתה בבקר והיא זמן ג' שעות על היום וכדאיתא בברכות כ"ז ע"א מקרא דוילקטו אותו בבוקר בבוקר [ומה שכתב בפמ"ג ד' שעות ט"ס] והנה אנחנו העתקנו במ"ב אחר ק"ש ותפלה דוקא כי העולם לא נהגו כוותיה דהפמ"ג [אך זה יש לדחות דאפשר שסומך כ"א על אנשי ביתו שהם מכינין תיכף כשקמים לצרכי שבת אבל כשאין לו מי שיכין עבורו אפשר דאה"נ דצריך להשכים קודם ק"ש ותפלה להוצאת שבת] גם המעיין בספר סדר היום שהביאו המגן אברהם בסוף סימן רנ"א יראה להדיא דעתו דדוקא אחר ק"ש ותפלה אם לא שלא ימצא לקנות אח"כ ואפילו בזה כתב שיראה לקרות ק"ש מקודם ונראה בפשיטות דלטעמו אפילו לשיטתו דס"ל דהוא דאורייתא הלא ק"ש הוא תדיר ותדיר קודם ומיירי דבמעט זמן של הקריאה לא יאחר הקנייה. והנה אף דנוכל ליישב סברת הפמ"ג דס"ל דלהתנחומא דיליף מוהיה אין והיה אלא מיד גילתה לנו התורה דהכא שאני מ"מ למעשה אין לסמוך ע"ז כלל דאפשר דאפילו להתנחומא שצותה אז התורה ההכנה מיד שהיה יום הששי אין שום ראיה לזמננו דהלא ידוע דשבת ניתן להם במרה קודם קבלת התורה ולא היה אז עדיין עליהם מצות ק"ש ולכן חל עליהם מצות הכנה ביום הששי תיכף כשקם ממטתו משא"כ אח"כ שנצטוו על ק"ש בזמן קימה והיא מצוה תדירה בכל יום היא קודם ומה דאמר רב חסדא ישכים להוצאת שבת ויליף מקרא דוהיה היינו דצריך להקדים כל מה שיוכל וע"כ אפילו אחר קבלת התורה שנצטוינו על מצות תדיריות בכל יום והיא מצות ק"ש יזרז את עצמו לזה תיכף אחר שיקיים ק"ש [וגם תפלה דלדעת הרמב"ם היא דאורייתא וגם מחמת סמיכת גאולה לתפילה] דגם זמן ק"ש מקרי השכמה וכדכתיב ויגש הפלשתי השכם והערב ואחז"ל כדי לבטלם מק"ש שחרית וערבית אלמא דג' שעות על היום הוא בכלל השכמה עדיין וממילא מה דמטריח את עצמו תיכף אח"ז להוצאת שבת לא נפיק מכלל זה [וגם דלכאורה נראה דהאי דרשא דר"ח הוא אסמכתא בעלמא [וכבר העיר בזה הפמ"ג בסוף סימן רנ"א מדג' סעודות ס"ל לכמה פוסקים דהוא מדרבנן] דהלא כתב הרמב"ם דעיקר עונג שבת הוא מדברי קבלה ואיך יהיה הכנה לזה מדאורייתא בע"ש בבוקר אבל באמת יש לדחות הכל דאף דעונג הוא מדברי קבלה אבל עכ"פ סעודה בשבת וההכנה לזה מבעוד יום הוא דאורייתא לכמה פוסקים עיין ביצה ב' ע"ב ברש"י והרע"ב וא"כ אפשר דגם השכמה לזה בבוקר הוא מה"ת] וגם מה שכתב בסדר היום דאם הצבור מתפללין לא יפרוש מן הצבור פליאה היא איך ידחה לדבריו תפלה בצבור דרבנן את מצות הכנה שהיא דאורייתא וגם אם נימא דהוא רק אסמכתא ג"כ נראה דמוטב להתפלל אח"כ ביחידי משיתפלל בצבור ולא ימצא אח"כ מה לקנות לצרכי שבת [וכבר התפלא בזה בספר ח"א אך מה שכתב שם דאם היא דאורייתא אפשר דהיא קודם אף לק"ש מטעם דהיא מקודש לא נהירא כלל דאף דשבת הוא מקודש יום הששי הוא רק הכנה למקודש ולא מקודש מקרי] לכן לא העתקתי דין זה. והנה הרמב"ם השמיט האי דינא וצריך טעמא וא"ל שסובר דכיון דפסקינן בב"ק ל"ב הלכה כאיסי בן יהודה משמע דוקא בה"ש שם אמרינן שהוא רץ לצרכי שבת ולא בבוקר וכמו שפירש בהגהת אשר"י ע"ש ולר"ח דמצוה להשכים ממילא כשהוא רץ בבוקר ג"כ הו"ל לפטור דהוא רץ לדבר מצוה של צרכי שבת וא"ל דלא היה לו לרוץ כיון שעדיין יש שהות הרבה דז"א דלכל דבר מצוה יש מצוה בהריצה כמבואר לעיל בסימן צ' סי"ב אבל יש לדחות דנהי דיש מצוה בהריצה לא פטרוהו מההיזק כ"א לפנות ערב שהזמן דחוק ואין לו פנאי לעיין ולשמור א"ע בעת הריצה שלא יזיק והנה לפ"ז גם דינא דהגהת אשר"י שם ג"כ אינו מוכרח ונכון לומר שמטעם זה לא העתיקוהו לדינא בחו"מ והעתיקו רק לשון הגמרא שם ע"ש:.


(*) ישתדל וכו':    בהרמב"ם איתא על דין זה בלשון חייב [שז"ל בפרק ל' אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהן מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אע"פ שאין דרכו בכך וכו' ע"ש] והכונה על איזה דבר מן הדברים ועיין בקידושין מ"א דקאמר שם מצוה בו יותר מבשלוחו ואפשר דלהרמב"ם ג"כ לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת וסברת הרמב"ם דאל"ה לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה ומ"מ לא הוי זה חובה גמורה ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה כ"א על הדלקת נר בשבת בדף כ"ה ע"ב ולענין ג' סעודות בדף קי"ז ע"ב ומ"מ צ"ע:.


(*) כי זהו כבודו:    יישב בזה מה שהקשה בשו"ת חוות יאיר איך הקילו בכבודם הא גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה [היינו ל"ת דרבנן ושוא"ת אף בד"ת] לכן קאמר דזהו כבודם שעוסק בעצמו במצוה וניכר שעושה כן לכבוד הש"י וכה"א בדהמע"ה ונקלותי עוד מזאת וגו' משא"כ אם אין ניכר כמו זקן ואינו לפי כבודו באבדה וכדומה שמתחלל כבוד הת"ח עי"ז [פמ"ג] ור"ל שאין הכל יודעין שהוא עוסק במצוה. ובזה מיושב הא דאיתא בקידושין דף ע' דר"נ עסק בעצמו במצות מעקה ששם הוא דבר שהכל יודעין בעת שהוא עוסק שהוא מצות ה' משא"כ באבדה בעת שהוא מטפל בה אין הכל יודעין מזה ולכן אפילו אם ירצה להחזירו ברבים ויודיעם שהיא אבדה ג"כ פטרתו התורה מזה כנ"ל:.





▲ חזור לראש