שולחן ערוך אורח חיים רנא א
שולחן ערוך אורח חיים · רנא · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אהעושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אינו רואה אסימן ברכה. יש מפרשים גמנחה גדולה ויש מפרשים מנחה קטנה:
- הגה: ודוקא כשעושה המלאכה דרך קבע, אבל אם עושה אותה דדרך עראי לפי שעה ולא קבע עליה, שרי (בית יוסף בשם אור זרוע). לכן מותר לכתוב אגרות שלומים וכל כיוצא בזה (דברי עצמו):
מפרשים
י"מ מנחה גדולה. בפ' מקום שנהגו איתא מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות עושין ופרכי' מאי אריא ע"פ אפי' ע"ש נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם ופרש"י מאי אריא ע"פ דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ל"ל למתני חצות לאשמועינן הך דיוקא הא כל ערב י"ט אסירי התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא הכא מחצות א"נ התם סי' ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתי' ליה הכא שמותי נמי משמתי' ליה ופרש"י התם מן המנחה ט' שעות ומחצה. ואיכא למידק לפרש"י דיש חילוק גדול דבע"פ אסור מחצות דהוא אחר ו' שעות ובע"ש אין איסור אלא ממנחה קטנה א"כ מאי פריך המקשן אע"כ דהיה סובר דגם בשבת הוה השיעור ממנחה גדולה ולמה לא נימא כן בתרצן ותו קשה טובא למה הוצרך התרצן לומר הא סמוך למנחה שרי דסמוך מאן דכר שמים ונלע"ד דרש"י גילה כוונת פי' במ"ש בדברי המקשן ל"ל למתני חצות דלא בעי לאקשוי ליתני ע"ש בהדי ע"פ בחדא מחתא בחדא שיעורא דודאי בע"ש שיעור שלה מנחה קטנה ובע"פ עד חצות אלא דפריך ליתני כלא' לפי שיעורו דהיינו בזה חצות ובזה מ"ק למה כלל התנא דוק' חצות דהיינו דין ע"פ בלבד ומשני דאין השיעורים שוין דבע"ש דשיעורו מ"ק שם הדין דוקא מ"ק הא סמוך שרי ובע"פ גם סמוך אסור דמחצות שהוא אחר ו' שעות אסור דהיינו סמוך למ"ג שהוא ו' ומחצה ואי הוי תנא לי' במשנ' ה"א דגם בע"ש יש איסור בסמוך כנלע"ד ברור ונכון דעת רש"י וא"צ להגהת רש"ל שם בח"ש אבל מהר"ם במרדכי והטור פי' דגם בע"ש היה השיעור מ"ג דהיינו ו' ומחצה והחמירו בע"פ טפי לענין סמוך דבע"פ אפי' סמוך אסור דהיינו מחצות ולמטה ודרך זה ודאי הוא נכון ופשוט לפי פשיטת התלמוד אלא דנראה דרש"י לא רצה לפרש כן דהא בפרק ע"פ מייתי ג"כ בע"ש ועי"ט לענין אכיל' מן המנח' ולמעלה ומיירי ממ"ק ומסתמא גם בענין מלאכה הוה כן והביא ב"י דעת סמ"ג ומהרא"מ כ"כ בשם רש"י כנ"ל טעם פלוגת' זו. ולענין הלכה כיון דאין כאן איסור אלא להיות' דאין בו סימן ברכה הסומך על רש"י לא הפסיד הברכה ח"ו:
(א) העושה מלאכה: אבל פרקמטיא שרי וכ"מ בגמ' בעובדא דבני בישן וכ"מ ספ"ב דשבת דתקיעה שניה היה לבטל העיר וחניותי':
(ב) מן המנחה ולמעל': ומונעין אותו אבל אין עונשין אותו (סמ"ג):
(ג) סי' ברכה: מאותה מלאכה:
(ד) מנחה גדולה: היינו בשש ומחצה וצ"ע דאמרי' בגמ' דף ל"ה תקיעה שניה היתה להבטיל העיר (ממלאכה) וחניותיה, והטור כתב סי' רנ"ו תקיעה ראשונה היתה במנחה ואפי' את"ל דהיתה במנחה גדולה מ"מ שניה היתה הרבה אחר מנחה גדולה ש"מ שהיו עושין אח"כ וע"ק דבחושן משפט סימן של"א כתב בשם ירושלמי דפועל צריך לעשות אצל ב"ה עד סמוך לשקיעת החמה שיוכל לצלות לו דג קטן והיינו תקיעה שלישית ומשמע התם דצריך לעשות בשדה עד זמן הזה ובגמ' אמרינן דבתקיעה ראשונה נכנסו אותן שבשדות ואפשר לומר דהירוש' מדינא קאמר דפועל צריך לעשות אבל אינו רואה סימן ברכה לכן תקנו חכמים תקיעות שיתבטלו אח"כ ומ"מ קושיא ראשונה במקומה עומדת מ"ד מנחה גדולה לכן נ"ל כמ"ד מנחה קטנה:
רנא א י"א מנחה גדולה. עיין ט"ז. במקום שנהגו דף נו"ן ב, מאי איריא ערבי פסחים כו', כפירוש רש"י, וכמו שכתב הב"ח, דמדתנן עד חצות, (לא שמעינן) [לאשמועינן] לאחר חצות אסור, ליתני סתמא, מקום שנהגו לעשות בערב פסח עושין, וידעינן דעד חצות, דלאחר חצות בערב יו"ט וערב שבת נמי אסור. ומדלא תנן בשום מקום במשנה דין זה, שמע מינה דפשוט הוא, יע"ש בב"ח. ומשני כו'. ולפי הטור הוא כפשוטו, דאשמעינן עד חצות, הא לאחר חצות מיד אסור בערב פסח, הא בערב שבת ויום טוב – משש ומחצה אסור. ולגירסת הב"י ברש"י, ט' שעות, התרצן משני דלא כסברת המקשן, אלא התם ממנחה ולמעלה היינו קטנה, מט' ולמעלה אסור, הא סמוך קודם לכן כפירוש רש"י, היינו קודם ט' שרי (ומשום הכי פירש רש"י כן, דלא תימא סמוך חצי שעה), וזה אינו לגירסא זו, דגם בערב שבת ויום טוב סמוך חצי שעה אסור, דאין חילוק בין ערב פסח לערב שבת לעניין סמוך, דכל שאסרו בזמן מנחה, יהיה קטנה או גדולה, סמוך לה חצי שעה הוה כזמנה ממש. לכן פירש רש"י 'סמוך' – קודם לכן, היינו מו' עד ט'. והוכחת רש"י, דאילו מנחה גדולה קאמר היה לומר בברייתא גם כן ערב שבת ויום טוב מחצות אסור (כלומר, ודאי סמוך חצי שעה כזמנה דמי בכל מקום, והיה להו לחז"ל לומר שאין רואה סימן ברכה מחצות בערב שבת). שמע מינה דאין הכי נמי, אלא הפרש רב ביניהם, זה משש מיד בערב פסח וזה בערב שבת מט' מיד, כסתם מנחה היינו קטנה, דזהו עיקר שיעורא (עיין סימן רל"ג). אבל לא רצה לומר כרא"ם, דאם כן לא הוה ליה למימר הכא 'חצות', אלא הכא 'סמוך למנחה' נמי. דכפירוש רש"י יותר הלשון דחוק, דסמוך למנחה מאן דכר שמיה, היה לו לומר 'התם ממנחה ולמעלה', דהיינו מט', 'הכא מחצות'. משום הכי פירש הב"י כאן. אבל הרא"ם ז"ל גורס ברש"י "מט' ומחצה סמוך למנחה", דהיינו מתחילת תשע (כן הוא הגירסא ברש"י אצל הרי"ף יעו"ש), ואתי שפיר, אילו התם סמוך למנחה מט' ולמעלה גם כן שרי, ואילו כאן אף מחצות אסור. והוכחת רש"י, דאי תרווייהו מנחה גדולה, לא הוה ליה למימר "הכא חצות", אלא "הכא סמוך נמי" וכו', יעו"ש בב"י.
והט"ז לא הונח לו אף גירסת רא"ם, דלמה מזכיר "סמוך", לישנא יתירא? דאין שייך לתירוץ כי אם "התם ממנחה קטנה והכא חצות". והנה דרך הט"ז יש לבאר על פי מה שכתב הר"ן ז"ל, דמאי איריא כפשוטו, דערב שבת נמי במנהגא תליא מלתא כל היום קודם חצות, דלאחר חצות בערב שבת אסור, הוה למיכלליה עם ערב פסח, והוא הדין לרש"י הוה מצי למתני בכלל מקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח עד חצות וערב שבת ויום טוב עד מנחה קטנה עושין ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. וזה שכתב רש"י, "ולמה ליה למתני עד חצות לאשמעינן הך דווקא," מלת דווקא כפשטיה, היה למכלליה ערב שבת ויום טוב עד מנחה קטנה וכו'. ומשני דלא דמי, דזה סמוך, כלומר מחצות מיד איסורא, וערב שבת חצי שעה, מט' עד חצי עשירית, שרי מדינא, רק מנהגא. ואי הוה תנן "עד מנחה קטנה", הוה אמינא סמוך חצי שעה נמי אסור (אבל הב"ח הבין מלת דווקא כאלו אמר "הך דווקא" יע"ש).
אבל שיטת הטור אתי שפיר טובא כפירוש הר"ן ז"ל, דתרווייהו עד מנחה גדולה, אם כן שוה ערב שבת ממש לערב פסח קודם חצות, במנהגא תליא מלתא. ומיהו לאידך תירוצא סימן ברכה אין רואה, שמותי לא משמתינן, לא שייך מנהגא קודם חצות בערב שבת וערב יום טוב, דלאחר חצות לא חמיר איסורא דאין משמתין ליה, 'קודם חצות מנהגא' והוה מנהג בטעות ואין צריך התרה. ועיין ר"ן, ושם משמע כמו שכתבתי דבערב שבת איסורא איכא ממנחה ולמעלה, רק דלא משמתינן. אבל הט"ז כתב דאיסורא נמי ליכא, כי אם דאין רואה סימן ברכה.
והנה בשולחן ערוך סתם, יש אומרים מנחה גדולה ויש אומרים מנחה קטנה, ולא פירש אי סמוך שרי. ויש לומר לתירוץ הב' התם לא משמתין, יש לומר דלפי זה סמוך אסור, דכל סמוך כזמנה דמי כו'. ובהכרח לפסוק כתירוץ הב', דלתירוץ א' יש לומר מנהגא בערב שבת, ולא מצינו כן בשום פוסק שיאמר בערב שבת קודם חצות מנהגא, שמע מינה כתירוץ הב'. וזה נראה דעת המרדכי שכתב: בערב שבת מנחה גדולה חצי היום, עיין אליה רבה אות ב' ג' ד'. ולמה שכתבנו אתי שפיר. ומשמע דגוערין בו ומבטלין אותו בעל כרחו יע"ש, דאין רואה סימן ברכה איסורא נמי איכא. ויש אין רואה סימן ברכה לאו איסורא, וכאן איסורא איכא, דאם לא כן הוה ליה למימר: התם אין רואה והכא איסורא איכא. ועיין מ"א ושם יבואר אי"ה, עיין אות ב' אי"ה:
רנא (א) העושה. עיין מ"א. פסחים נו"ן ב, בני ביישן לא הוה אזלי מצור לצידון בערב שבת. ומשמע דאחר חצות היה יומא דשוקא גם כן, כפירוש רש"י שבת דף י"ט ע"א, מצור לצידון מהלך יום אחד יע"ש.
ומה שכתב: "להבטל העיר וחנויותיה", שבת דף ל"ה ע"ב. ובאות ד' הביא פירוש רש"י, העיר ממלאכה, וחנויותיה פרקמטיא. יש לומר דוודאי לדעת הטור דמנחה גדולה קאמר, על כרחך אין סובר כפירוש רש"י, רק העיר וחנויותיה היינו מקח וממכר, וכברייתא דבי ר' ישמעאל שניה עדיין חנויות פתוחות, משמע להבטל העיר ממלאכה היה בתקיעה אחת, אם כן מוכח דפרקמטיא שרי אחר מנחה גדולה על כל פנים, דהיינו שש ומחצה. אבל ליש אומרים מנחה קטנה, אם כן ראשונה היתה במנחה קטנה, שניה אחר כך להבטל עיר ממלאכה, וחנויותיה אם כן שווין המה, מלאכה בעיר ופרקמטיא. ובאליה רבה אות ו ותוספת שבת וחמד משה הקשו עליו, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. ועיין מה שכתבתי באות ד מזה:
(ב) מן המנחה. עיין מ"א, דמונעין אותו בעל כרחו. ועיין מה שכתבתי בט"ז מזה, דאיסורא נמי איכא אלא דאין משמתין אותו, ועיין ר"ן פסחים שם, ואין מכין אותו מכות מרדות:
(ג) סימן ברכה מאותה מלאכה. ס"ב, דומיא דהמצפה לשכר אשתו וכו', פסחים שם. והמחבר השמיט מלת לעולם, ולבוש הביאו, ופירושו מאותו ברכה לעולם. ועיין סימן תרצ"ו סעיף א יע"ש:
(ד) מנחה גדולה. עיין מ"א. כן הוא לשון הטור, דהיינו משש ומחצה. ובט"ז כתבנו שזה לתירוץ קמא, יע"ש. והקשה על הטור מדידיה אדידיה, דכאן הסכים דהוא מנחה גדולה, ובסימן רנ"ו כתב: תקיעה א' בזמן מנחה, דאי נמי מנחה גדולה שנייה אחר כך, אם כן עושין מלאכה אחר מנחה גדולה. ואף שהטור הביא ברייתא שנייה דבי ר' ישמעאל: "ועדיין חנויות פתוחות", משמע ליה דלא פליג על ברייתא להבטיל העיר, היינו ממלאכה כפירוש רש"י שם. ולכן הכריע כדעה שניה עד מנחה קטנה. אבל בלבוש וב"ח פסקו להחמיר מנחה גדולה, ועיין עטרת זקנים בזה. והט"ז הסכים כמ"א:
(א) מלאכה: ופרקמטיא שרי. מ"א.
(ב) מנחה גדולה: היינו משש ומחצה. ופסקו הט"ז ומ"א כמ"ד מנחה קטנה ע"ש.
(א) העושה מלאכה - ופרקמטיא שרי ומ"מ משמע מהגמרא דזמן סגירת החנויות הוא קודם זמן הדלקת הנרות ועיין בבה"ל ולקמן בסימן רנ"ו במ"ב סק"א:
(ב) סימן ברכה - מאותה מלאכה שאף שירויח במקום זה יפסיד במקום אחר:
(ג) מנחה גדולה - היינו בשש ומחצה ומנחה קטנה היינו תשע ומחצה והסומך על המקילין לא הפסיד והשעות הם זמניות וכ"ז בעושה מלאכת עצמו אבל פועל הנשכר אצל בעה"ב בסתם איתא בחו"מ סימן של"א דזמנו הוא סמוך לשקיעת החמה ורק כדי שילך לביתו למלאות לו חבית מים ולצלות לו דג קטן ולהדליק לו את הנר אם לא במקום שיש מנהג קבוע לפסוק מקודם ועיין במ"א ובס' תו"ש:
(ד) דרך עראי - היינו אפילו בשכר:
(*) העושה מלאכה וכו': ואיסורא נמי אית בזה רק שאינו חמיר האיסור כשארי איסורי שבות שהיה חייב ע"ז מכת מרדות כן איתא ברמב"ם פ"ח מהלכות יו"ט ובסמ"ג וכן איתא באו"ז ונראה שמקורו הוא מהא דפסחים ר"פ מקום שנהגו ע"ש בגמרא בתירוץ ראשון ואפילו לתירוץ שני דגמרא הוא רק דאין משמתין אותו אבל איסורא יש כי למה לנו להשוות פלוגתא בין התירוצים וכן משמע בר"ן ר"פ הנ"ל ע"ש וכבר הביאו בפמ"ג והנה הט"ז כתב דאין בו איסורא רק דאין בו סימן ברכה ולדידיה מוכרחין אנו לומר דפליגי ב' התירוצים הנ"ל והלכה בד"ס להקל ובפרט דהוא תירוצא בתרא א"נ אף לתירוצא קמא דגמרא אף דקאמר לשון אסור היינו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אבל לאו איסור גמור אך לפלא שלא זכר מדברי הרמב"ם וש"פ הנ"ל. והנה לענין פרקמטיא כתב המגן אברהם דאינו בכלל מלאכה ושארי האחרונים [הר"ם ותו"ש וח"מ] חלקו ע"ז בראיה ועיין בפמ"ג שתירץ דכונת המגן אברהם היינו דאין צריך להחמיר בזה לכ"ע ממנחה גדולה אבל לענין מנחה קטנה דינו כמו שאר מלאכה וכמו שכתב בעצמו בסק"ד שמה שאמר הגמרא דתקיעה שניה היתה לבטל העיר וחנויותיה היינו בזמן מנחה קטנה וכן משמע במחה"ש דלענין סגירת החנויות שוה הזמן כמו לענין שאר מלאכות אך הקיל שם לענין פרקמטיא בצינעא ע"ש [ובדבריו נדחה ראית הנתיב חיים ובלא"ה אינה ראיה לפי מה שכתב הרמ"א בהג"ה והוא נובע מא"ז דדוקא אם עושה מלאכה בקבע כדי להשתכר וכו' וראיתו שם הוא ממה שהקיל במשנה לשרות דיו ע"ש עם חשכה וכן שאר הדברים שהביא שם במשנה שב"ש סוברין דוקא כדי שיעשו מבעוד יום וב"ה מתירין עם חשכה עיי"ש ועיין בפרישה שהקשה ממשנה זו ועי"ש מה שתירץ דלפי שמתחיל רק עם חשכה והמלאכה נעשית מאליה בשבת ולפלא האיך מתירין ב"ש בכדי שיעשו וגם ב"ה מודו לזה אך האמת הוא מה שתירץ האו"ז הנ"ל] והנה העולם נהגו להקל לענין סגירת החנויות ונראה שסומכין על דברי הט"ז הנ"ל דלית בו איסורא בכל גווני:.
(*) ויש מפרשים מנחה קטנה: עיין במגן אברהם שמסכים לדעה זו ומ"מ משמע מיניה דפועלי שדה צריכין לשבות במנחה גדולה ומבאר בזה מה שכתב הרמב"ם דתקיעה ראשונה שמרמז על הפועלים שיפסקו מלאכתן [כבשבת ל"ה] צריך להיות במנחה והנה בזמנינו לא נהגו ככה ואפשר דהטעם הלא הוא כדי שיבאו לעיר ויכינו צרכי שבת ובזמנינו כ"א מהפועלים אנשי ביתו מכינין צרכי שבת וכעין שמצינו לענין מה שאמרו חז"ל מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה שכתבו הפוסקים שהוא כדי שישתדלו להכין כל עניניו וע"כ במקום שיש בעיר חבורות מיוחדות לצרכי המת שוב מותרין הכל. ומ"מ כל י"ש יראה לפסוק ממלאכתו שבשדה עכ"פ בזמן מנחה קטנה [אם לא שהוא דבר האבוד דאז לא עדיף מחוה"מ] ורבים מחמירים אף ממלאכתו שבבית:.
(*) אגרת שלומים: עדיפא הו"ל למכתב דאפילו שריית דיו וסמנים או צידת חיה ועופות דזה בודאי אסור בחוה"מ כל שאינה צורך המועד ג"כ מותר בע"ש שכן מוכח באו"ז שממנו נובע הדין:.