שולחן ערוך אורח חיים רמט ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · רמט · ד

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

אם קבל עליו להתענות בערב שבת יטצריך להתענות עד צאת הכוכבים כאם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הצבור תפילתן:

הגה: כאויש אומרים דלא ישלים אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל (טור ומרדכי סוף פרק בכל מערבין בשם הר"מ והגהות מיימוני פרק א' מהלכות תענית). לכן כבבתענית יחיד לא ישלים וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית ובתענית צבור ישלים והכי נהוג (מהרי"ל):

ואם הוא תענית חלום צריך להתענות כגעד צאת הכוכבים:

מפרשים

מגן אברהם

(ז) להתענות בכל ע"ש:    והב"ח כ' בשם הפוסקים והירושלמי דאסור להתענות בע"ש שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה וכ"כ סי' תרפ"ו וכ"ה במשנה פ"ד דתענית וכ"כ מט"מ בשם תנחומא פ' בראשית ומגילת תענית וכ"כ בהגמ"נ ה' פורים ובהגהות סמ"ק ובשאלתות פ' ויקהל וצ"ל דהא דר' אבין ציים כל ע"ש היינו משום שהיה איסטניס ואם היה אוכל ביום לא היה אוכל בלילה לתיאבון כמ"ש סי' ת"ע וכן עיקר:


(ח) שיוצאים מב"ה:    דזה מקרי השלמה שמתענה עד אחר קבלת שבת אבל בחול לא מקרי השלמה עד צ"ה (שם במהרי"ל) ובתענית חלום ישלים (שם ד"מ), ונ"ל דאם מתענה בכל ע"ש והשלים בפעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם, וה"ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תקע"ט וכמ"ש ביורה דעה סוף סימן ת"ב וה"ה ער"ח שחל בע"ש, משמע מל' רמ"א דבת"צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכמ"ש סי' תקע"ב ס"ב ואף שבמהרי"ל שם משמע דמהני תנאי היינו משום דלא היה ת"צ גמור כנ"ל ועיין בטור סימן תקס"ז:

באר היטב

(ז) ובת"צ ישלים:    משמע דבת"צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכ"מ סי' תקע"ב.


(ח) תענית חלום:    נראה דגם הי"א מודים דבתענית חלום יש להשלים דהא אפי' בשבת עצמו מתענין אחרונים ועיין שכנה"ג ויד אהרן. ונ"ל דאם מתענה בכל ע"ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם. וה"ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תק"פ וה"ה ער"ח שחל להיות בע"ש וכ' סיון שחל בע"ש מ"א. ולענין יאר צייט בע"ש כתב הב"ח דאם בתחלה כשהתחיל להתענות אירע יום ו' יזהר שיקבל עליו שלא ישלים דיא"צ הוי כמו נדר וכיון שלא השלים בתחלה שוב א"צ להשלים אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים נעשה כנדר וצריך להשלים אף אם יחול אח"כ ביום ו' עכ"ל נמצא למידין אם חל פעם הראשון היא"צ ביום ו' אם לא השלים אז א"צ להשלים כל ימיו אם חל היא"צ ביום ו'. ואם השלים אז או שחל היא"צ ראשון באמצע השבוע דאז חייב להשלים מדינא אז צריך להשלים כל פעם שחל יא"צ שלו ביום ו'. וט"ז חולק וכתב דלא מקרי דרך נדר אא"כ דעתו שינהוג כן לעולם ע"כ המיקל לא הפסיד ובפרט מי שמצטער ע"ש ועיין ביו"ד סי' ת"ב ס"ק י"ב מש"ש והעולם נהגו כהב"ח ועיין בתשובת נחלת שבעה סי' (נ"ז) [נ"ח].


משנה ברורה

(יט) צריך להתענות - וכמו אם קבל תענית סתם בשאר ימי השבוע דדינו הוא עד צאת הכוכבים דוקא ולא מהני במה שהתפלל תפלת ערבית מקודם וכדלקמן בסימן תקס"ב ס"א וב' ה"ה הכא ואינו נחשב לאיסור במה שנכנס לשבת כשהוא מעונה אע"ג דביום השבת גופא אסור להתענות:


(כ) אם לא שפירש - ואז מותר אפילו עוד היום גדול וכן אם התנה להתענות רק עד אחר מנחה גדולה מהני תנאו:


(כא) וי"א דלא - האי י"א ס"ל דבין בתענית יחיד ובין בת"צ כגון עשרה בטבת שחל בע"ש לא יתענה רק עד שיצא מבהכ"נ דאז כבר קבלו שבת בתפלה שמתפללים מפלג המנחה ואילך [הוא מי"א שעות חסר רביע ואילך והשעות הן זמניות ועיין לקמן סימן רס"א] ומקרי עי"ז השלמת התענית מה שמתענה עד אחר קבלת שבת וה"ה בעיו"ט עד אחר קבלת יו"ט [ובחול גם לי"א לא מקרי השלמת התענית עד צאת הכוכבים] ומכריע הרמ"א דבתענית יחיד דהיינו שיחיד גזר על עצמו תענית לסמוך על הי"א דלא ישלים ומ"מ לכתחלה טוב יותר שיפרש כן בשעת קבלת התענית ובדיעבד אין זה לעיכובא ובת"צ חמירא מזה וצריך להשלים כדין ואפילו תנאי לא מהני דלאו בדידיה תליא מילתא וצבור שגזרו על עצמן תענית מחדש בשביל איזה ענין לא חמירא כ"כ ומהני תנאי:


(כב) בתענית יחיד - תענית יחיד נקרא מי שקיבל על עצמו להתענות בע"ש זה או שדרכו להתענות בכל ע"ש או ערב ר"ח שחל בע"ש [היינו אותם אנשים שאין אומרים יו"כ קטן ביום ה' שלפניו דאלו האומרים מתענין ג"כ ביום ה'. א"ר בסי' תי"ח] או שמתענה יום שמת בו אביו ואמו או כ' סיון או שמתענה תעניתים המבוארים בסימן תק"פ. כתב מ"א דאם מתענה בכל ע"ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם וה"ה בכל הנ"ל דמסתמא כ"ז שלא התנה בפירוש שאין דעתו להשלים תמיד אמרינן דדעתו לנהוג כן לעולם. ולכתחלה יותר טוב שלא ישלים בפעם ראשון כשחל בע"ש וכמו שכתב הרמ"א וכדי שלא יצטרך להשלים תמיד ואם בתחלה כשהתחיל להתענות יום שמת בו אביו ואמו או ער"ח ושאר תעניתים הנ"ל חל בחול ובחול הלא משלימין וע"כ יש פוסקים דס"ל דאפילו כשיארע אח"כ בע"ש ג"כ צריך להשלים עד צה"כ דמסתמא דעתו להתנהג כן תמיד אם לא כשהתנה בפירוש שאין דעתו להתנהג כן לעולם ויש חולקין ע"ז וס"ל דמסתמא לא קבל על עצמו להשלים אף בע"ש וע"כ מי שמצטער יוכל לסמוך על המקילין ולאכול תיכף אחר יציאתו מבהכ"נ אף שהיום גדול:


(כג) עד צאת הכוכבים - ואפילו הי"א הנ"ל מודו בזה שהרי אפילו בשבת עצמו יכול להתחיל ולהתענות ת"ח וכדלקמן בסימן רפ"ח וכ"ש שישלים עד הלילה. והנה יש מהפוסקים שחולקין וסוברין דגם בתענית חלום די להמתין עד שיצא מבהכ"נ ערבית דבזה מקרי השלמה אבל האחרונים הסכימו עם השו"ע דאין להקל בזה דכיון שהוא מפני הסכנה לבטל ולבער חלום רע שמא לא יועל לבטלו אם לא ישלים עד הלילה:

ביאור הלכה

(*) אם לא וכו':    ונראה פשוט לדעת המחבר אם חיוב התענית היה עליו מכבר ורצה לפרוע בתענית ע"ש אינו יוצא בזה כיון שלא השלימו כדין וצריך לצום יום אחר. ודע דאפי' לדעת המחבר דלא העתיק בפנים דעת הר"מ אפילו לי"א ומשמע דס"ל דזה לא מקרי השלמה כלל במה שקיבל שבת בתפלתו היינו דוקא במי שקיבל על עצמו תענית ומסתמא היתה כונתו לסתם תענית דדינו הוא עד צאת הכוכבים וממילא מוכרח הוא להשלימו אבל בת"צ כגון עשרה בטבת שחל בע"ש משמע בב"י דמצדד להורות כהפוסקים דס"ל דהאי מתענין ומשלימין דקאמר הגמרא היינו אם ירצה להשלים רשאי והאי סוגיא קאי שם גם את"צ כדמוכח שם אבל מדברי הרמ"א דלא הזכיר בהגהתו את דעתם וכתב סתם דבת"צ ישלים משמע דסתם כדעת הרוקח וראבי"ה המובא בב"י דס"ל דצריך להשלים ועיינתי בד"מ שכתב שגם דעת התא"ו כן עיי"ש [ומש"כ בשם הר"ן לא מצאתי שם בעניי שום ראיה לזה] ואח"כ כתב שכן הוא דעת מהרי"ל דבת"צ ישלים ונרשם בשו"ע בשם מהרי"ל בתשובה סימן ל"ג היינו ששם איתא וז"ל סוף דבר אחר תפלת ערבית הוי שפיר השלמה בערב שבת ותענית יחיד אבל במ"ג בעומר היה פה תענית קריאה בשביל גזרה ולא רציתי להתיר לאכול ביום אף כי היה בע"ש לבד לאותו שהתנו ובחול הוי השלמה בגמר שקיעה דהיינו צה"כ כמו שנהגו עכ"ל ומ"מ ק"ק על הרמ"א אמאי לא הזכיר בהגהתו כלל את דעת הפוסקים המובא בב"י דס"ל דההשלמה תלוי ברצון וביותר שגם מהרי"ל גופא בתשובה סימן קנ"ז כתב וז"ל ותענית יחיד בע"ש מנהג דילי עד אחר תפ"ע כדברי מהר"מ אבל תענית צבור לעצמי אני מחמיר להשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירי ולעלמא אני אומר דעביד כמר עביד והכל לש"ש עכ"ל ומש"כ בסימן ל"ג שלא התיר היינו שלא התיר בפירוש אבל לא החמיר ג"כ ומלשון הרמ"א בהג"ה לא משמע כן ואולי משום דנהגו העולם כדעת מהרי"ל שהנהיג לעצמו וכן הוא דעת הרוקח וראבי"ה ותא"ו וכנ"ל כתב כן:.


(*) וי"א דלא ישלים:    עיין במ"ב להאי י"א אין נכון להמתין מעת בואו מבהכ"נ עד צה"כ אם תאב לאכול ומתעכב מחמת התענית. ודע דמדברי הראב"ד שהובא בב"י משמע דתיכף מששקעה חמה והוא כבר קיבל עליו שבת אף שלא התפלל עדיין מקרי עי"ז ג"כ השלמה. ונ"ל דהאי י"א וכן סברת הראב"ד הוא רק במי שקבל התענית שלא בלשון נדר רק בסתם קבלת תענית אבל מי שאסר על עצמו לאכול יום א' בלשון נדר לכ"ע אסור עד שתחשך שאז כלה היום ועיין ביורה דעה סימן רט"ו וסימן ר"כ ס"א:.





▲ חזור לראש