שולחן ערוך אורח חיים רמה א
שולחן ערוך אורח חיים · רמה · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אישראל ואינו יהודי שיש להם שדה או תנור או מרחץ או רחיים של מים בשותפות או שהם שותפין בחנות בסחורה באם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף גשיהיה שכר השבת לאינו יהודי לבדו אאם מעט הואם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו ומותר זואם לא התנו בתחלה כשיבואו לחלוק נוטל האינו יהודי שכר השבתות כולם והשאר חולקים אותו ואם לא היה שכר השבת ידוע יטול האינו יהודי לבדו שביעית השכר וחולקים השאר:
- הגה: ויש מתירין השכר בדיעבד אפילו לא התנו חוחלקו סתם (הרא"ש פרק קמא דע"ז ורבינו ירוחם חלק י"ב). ונראה לי דבהפסד גדול יש לסמוך עלייהו ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק טביומו (בית יוסף), אבל כששניהם עוסקים ביחד כל ימי החול ובשבת עסק האינו יהודי לבדו מותר לחלוק עמו כל השכר דאינו יהודי יאדעתיה דנפשיה קא עביד יאואין הישראל נהנה במלאכתו בשבת כיון שאין המלאכה מוטלת עליו לעשות ומכל מקום לא יטול שכר שבת אלא יבבהבלעה עם שאר הימים (ר"ן סוף פרק כל כתבי וסוף פרק קמא דע"ז):
מפרשים
ואם לא התנו כו'. זהו בעי' דלא איפשטא בגמרא וכ' הטור וכתב א"א ז"ל כיון דספיקא דרבנן היא אזלינן לקולא ואין צריך להניח לעכו"ם ליטול כל השבתות לבדו אבל מדברי הרמב"ם יראה לחומרא שכת' ואם לא התנו כו'. וכמו שסיים כאן:
(א) תנור: ואף על פי שאין חלק הישראל מתרבה כשעושה העכו"ם בשבת כמו בשדה אפ"ה אסור כיון שהוא מחויב לעשות גם בשבת כשא"ל עשה אתה בשבת ואני בחול הוי כאלו מעמיד פועל לעשות בידי' (תוס') וא"כ אם הם אין עושין כלום רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אף על גב דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה כמ"ש הב"י סוף סימן זה בשם ריב"ש ע"ש ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שיש לעכו"ם חלק בו דאל"כ אפילו התנו ליתסר וכמ"ש הר"ן וכמ"ש בהג"ה:
(ב) אם מעט ואם הרבה: אבל אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט נחלק המותר כמ"ש הראב"ד וב"י בשם תשובת הגאונים וב"ח עס"ב וגבי שדה צריך שיאמר לו תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת ואני אעמול בחול ואטול כנגדו בחול ומש"ה שרי כיון שהתנו בתחלה לא הוטל על הישראל מעיקרא לעשות בשבת ואין העכו"ם שלוחו וכתב ר"ל חביב סי' ק"ו אם לא נודע בכמה השכירו בשבת כגון בחנות רשאין לחלוק בשוה ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ה:
(ג) וחלקו סתם: ז"ל רי"ו ואם לא התנו ובאו לחשבון וא"ל טול אתה בשבת ואני בחול אסור, ואם מסתמא לקח העכו"ם בשבת בלא אמירת ישראל איבעי' ולא איפשטא ולקולא עכ"ל וז"ל רש"י מסתמא שקבלו סתם ועשאו סתם עכו"ם בשבת וישראל באחד בשבת ולא אמר ישראל מעולם טול אתה את השבת ואני בחול מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר ישראל את השבת עכ"ל ולהרמב"ם תרווייהו אסירי כ' ב"י ואם אין לאופה עכו"ם חלק בתנור אפילו א"ל מתחלה טול לעצמך כך וכך ימים ושבת בכללם כדי שתסיקנו גם בחול אסור דלא שייך לומר שיקנה לו בשבת אם לא שיהא קנוי לו לעולם (תוס' בשם הר"ר אלחנן) ונראה מתוך דבריהם דלא קי"ל כוותיה דבכל ענין שרי כשהתנו ולכן הרא"ש וש"פ לא הזכירו דין זה עכ"ל ול"נ דאדרבא מדכתבו הרא"ש ורי"ו מעשה בא' שגבה חצי תנור בחובו ולא כתבו כמ"ש התו' שהיה נוטל האופה כך וכך ימים א"כ ש"מ דס"ל דבאופה לא מהני התנו ולזה פי' בהג"ה ואם אין וכו' ונ"ל דהתו' והג"א לא אסרו אלא כשא"ל טול אתה בשבת דה"ל כמשכיר תנורו בשבת ע"מ שיסיק לו בחול ונוטל שכר שבת דהוי כנותן לו מעות בשכר כמ"ש התוס' בהדיא בשם ר' אלחנן ע"ש דבשלמא כשיש לעכו"ם חלק בו ה"ל שלו לגמרי בשבת אבל לומר לאופה טול אתה ב' וג' ימים ואני ב' וג' ימים שרי דה"ל שכר שבת בהבלעה ובאופן זה התיר ר"ת להתנות דלא כמ"ש הרב"י שהתוספות חזרו מדבריהם ע"ש דליתא וכל זה במקום שמותר להשכיר תנור כמ"ש סי' רמ"ג ע"ש ותמצא שדברי כנים ואמתים ועיין ריש סימן רמ"ו:
(ד) עוסק ביומו: כיון דהישראל עושה נגד מה שעשה העכו"ם בשבת ה"ל העכו"ם שלוחו בשבת וה"ה כשהישראל מחויב לעסוק הכל והעכו"ם מתעסק בשבת (ע"ש כ"ה):
(ה) אדעתיה דנפשיה כו': דה"ל כאריס וליכ' משום שכר שבת כלל, כמ"ש סי' רמ"ג דעכו"ם אדעתי' דנפשי' קעביד וליכ' משום מראית עין דהכל יודעין שיש לעכו"ם חלק בו, והע"ש כת' דבסי' רמ"ג התיר לשכור הפועל בהדי' ולא דק דהתם מיירי להשכיר התנור ולא לשכור לו פועלי' ע"ש:
(ו) בהבלעה: ואף על גב דמותר אפי' בפ"ע מ"מ מיחזי כשכר שבת (ר"ן) וכן בההוא מעשה שכתבתי לעיל בשם התו' נמי שרי אם העכו"ם נוטל חצי הריוח בכל יום דהא אין הישראל מחויב כלל לעסוק רק האופה וא"כ לא הוי האופה שלוחו, וא"כ אפי' לא התנו מעיקר' שרי רק שיהי' בהבלעה אבל לעיל כיון שאם לא היה מסיק בשבת לא הי' האופה מסיק לישראל בחול א"כ ה"ל כמשכיר תנורו וכמש"ל ועס"ס ג':
(א) בשותפות: דע ההיתר גמור הוא באם הישראל שיש לו שדה בשותפות עם הנכרי שיתנו מתחלה קודם שלוקחין השותפות. טול אתה בשבת ואני בחול אם רב או מעט. ובשעת חלוקה יטול הנכרי שכר שבת וישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר טול בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור. ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה לקח העכו"ם בשבת בלא אמירת ישראל זהו נקרא לא התנו וחלקו סתם ובעיא היא בגמרא ולא איפשטא ופסק הרא"ש לקולא והרמב"ם לחומרא דפירש בגמרא דאסור ואם באו לחשבון אסור זה קאי אלא התנו וחלקו סתם. אבל אם התנו ובשעת חלוקה חולקין בשוה כמ"ש בסעיף ב' זה ודאי מותר אף להרמב"ם דאל"כ ליפרש הרמב"ם ואם באו לחשבון אסור אפי' אם התנו רק דחלקו בשוה אלא ודאי דמותר. לפ"ז אם אומר בשעת חלוקה שקילנא בשבת נו"ן זוזי ואת בחד בשבת ק' זוזי מלא לי כתב ב"י בשם הגאונים דאסור דהרמב"ם לא ס"ל הכי אלא בכל צד יש היתר אחר שהתנו ורש"י ג"כ כהרמב"ם ס"ל ט"ז. ומ"א בס"ק ב' לא כ"כ ועיין ב"ח וביד אהרן. אם הם אין עושין כלום רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אע"ג דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה מ"א. ע"ש. (ויש שם טעות סופר במ"א שכתוב אפי' התנור ליתסר וצ"ל אפילו התנו ולא התנור ע"ש ובא"ר במה שהשיג על מ"א במה שכתב דאיירי בהבלעה).
(ב) ביומו: כיון דהישראל עושה נגד מה שעשה העכו"ם בשבת ה"ל העכו"ם שלוחו וה"ה כשישראל מחויב לעסוק הכל והעכו"ם מתעסק בשבת. כתב ב"י בשם (רי"ו) [תוס'] ואם אין לאופה נכרי חלק בגוף התנור רק שישראל אומר לו מתחלה טול אתה לעצמך כך וכך ימים ובתוכו שבת כדי שתסיקנו גם בחול דמותר ג"כ בהתנו. וכ' המ"א דדוקא לומר לאופה ב' ג' ימים דהוי שכר שבת בהבלעה זהו מותר בהתנו אבל לומר טול אתה בשבת כדי שתסיקנו בחול אסור אפי' בהתנו דהוי כמשכיר תנורו בשבת ונוטל שכר שבת ע"מ שתסיקנו בחול דלא דמי כשיש לנכרי חלק בו הו"ל שלו לגמרי בשבת עיין מ"א.
(א) ישראל וא"י - דע ההיתר גמור הוא באם הישראל יש לו איזה עסק או מלאכה בשותפות עם הא"י שיתנו מתחלה קודם שלוקחין בשותפות עבוד עתה בשבת ותקח כפי מלאכתך הן רב או מעט ואני אעבוד כנגדך יום אחד בחול ואטול כפי מלאכתי ובשעת חלוקה יטול הא"י שכר עבור השבת והישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר לא"י טול אתה כנגד עמלך בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה חלקו סתם בשוה זהו בעיא בגמרא ולא אפשיטא ופסק הרמב"ם לחומרא והרא"ש לקולא והמחבר סתם כהרמב"ם והרמ"א פסק בהג"ה כהרא"ש במקום הפסד גדול. ואם התנו קודם שבאו להשתתף כנ"ל ובשעת חלוקה נתרצו לחלוק בשוה זהו מותר אף להרמב"ם וכמש"כ בס"ב זהו עיקרי הדינים שבסעיפים הראשונים ויתר הפרטים וגם טעמיהן יבוארו לקמיה. שדה או תנור וכו' - טעם הדברים אלו דבעינן התנו דאל"ה כיון דמתחלה בשעת עשיית השותפות היה מוטל המלאכה על שניהם יחדו ולהכי אם אח"כ יאמר להא"י עשה אתה לבדך בשבת וטול לך כל הריוח של שבת ואני אעשה לבדי יום אחד בחול כנגדו ואטול אותו לעצמי הריוח של אותו יום הו"ל כאלו מעמיד את הא"י לפועל בידים כאלו אומר לו עשה אתה עבורי בשבת ואני אעשה נגד זה עבורך בחול והוי שלוחו ממש [תוספות] ולפ"ז אם שותפו הא"י בעצמו אינו עושה כלום רק שא"י אחרים הבאים לאפות מסיקין בו בתנור של השותפות ונותנים סך מה בשכרם יכול הישראל לקבל משותפו שכרו המגיע לו לפי חלקו אפילו אם לא התנו ובלבד שלא יקח ממנו משכר שבת לבדו אלא יקח ממנו סתם בהבלעת שאר ימים כדי שלא יהיה שכר שבת ולא חיישינן משום מראית העין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא"י חלק בו [מ"א וש"א]:
(ב) אם התנו מתחלה - הטעם דכיון שהותנו בתחלה לא הוטל על הישראל כלל מעיקרא לעשות בשבת ואין הא"י שלוחו:
(ג) שיהיה שכר שבת - וגבי שדה צריך שיאמר לו תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת ואני או שלוחי אעמול בחול ואטול ג"כ כנגד יום שלי:
(ד) אם מעט - דכיון דאינם מחשבין זה כנגד זה ליטול בשוה א"כ אינם שותפים כלל ביום שבת וביום א' רק בשאר הימים ולאפוקי אם מתנה עמו בשעת התנאי שלבסוף יבואו לחשבון שיהיה השכר לשניהם בשוה דאסור דעל כרחך הוא עמו כשותף גם ביום השבת:
(ה) ואם הרבה - ואם אח"כ בשעת חלוקה באו לחשבון לומר כמה נטלת אתה מרובה ואני מועט נחלוק המותר שיהיה לשניהן בשוה דעת המ"א לפסוק כדעת הראב"ד שמחמיר בזה משום דאיגלאי מילתא למפרע דהתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוי ויש מקילין בזה כיון דהתנו מעיקרא ועיין בא"ר שהאריך ג"כ בזה ולבסוף נשאר בצ"ע:
(ו) מותר - ואם לא נודע אח"כ ריוח של כל אחד ואחד על יומו כגון בחנות רשאין לכתחלה לחלוק בשוה [מ"א בשם רלב"ח]:
(ז) ואם לא התנו בתחלה - כתב סתמא לאסור בלא התנו אפילו אם לא אמר לו עבוד אתה בשבת ואני בחול וגם בשעת חלוקה לא הזכיר לו של שבת אלא רוצה לחלוק עמו סתם בשוה אפ"ה אסור כיון שלא התנו קודם שנשתתפו:
(ח) וחלקו סתם - היינו שבשעת חלוקה לא הזכיר לו ישראל את השבת לומר אתה תטול כנגד יום עמלך בשבת ואני אטול כנגד יום עמלי בחול אלא חלקו סתם בשוה וגם מיירי שלא אמר לו בתחלה עבוד אתה בשבת ואני אעבוד כנגדך בחול אלא הא"י עשה מעצמו שלא בצוויו דאל"ה אסור לכו"ע בכל זה דגלי דעתו דשלוחו היה על שבת והוא עמל כנגדו בחול כיון שמתחלה הוטל על שניהן יחד. ודע דכל הסעיף הזה מיירי שהישראל והאינו יהודי הם שותפים בגוף התנור והמרחץ אבל אם אין לא"י חלק בגוף התנור רק שהוא מקבל חלק בריוח בשביל שהוא אופה ומסיק התנור י"א דלא מהני בזה אפילו כשמתנה בתחלה טול אתה חלקך בשבת ואני יום אחד בחול דכיון שגוף התנור הוא של ישראל הו"ל כמשכיר לו תנורו על שבת שיסיק לו בשביל זה השכר יום אחד של חול ואסור ליטול שכר שבת ועיין במ"א שמסיק דיש לחוש להחמיר כדעה זו ודוקא באופן זה שהוא שלא בהבלעה אבל אם הוא בהבלעה כגון שאומר לאופה טול אתה ב' וג' ימים שרי כשהתנה זה בתחלת השותפות ויש מאחרונים שסוברין דלא בעינן בזה שאין לא"י חלק בגוף התנור התנו מעיקרא כיון שהוא בהבלעה:
(ט) ביומו - דאז כיון דהישראל עושה כל יום א' הו"ל הא"י כשלוחו לעשות כל יום השבת בשבילו ולכך בעינן שיתנה מעיקרא וכנ"ל וכתבו האחרונים דה"ה אם הא"י נתן מעות לישראל להתעסק בהם בחול ובשבת מתעסק הוא דאסור לישראל לקבל ממנו שכר מן הריוח שנולד בשבת אא"כ יתנה הישראל עמו מעיקרא שלא יהיה מוטל עליו יום השבת כלל דאל"ה כיון דהמלאכה הזאת מוטלת על ישראל והא"י עושה שליחותו אסור:
(י) אדעתיה דנפשיה קעביד - בשביל חלקו דה"ל כאריס דמותר מדינא וכנ"ל בריש סימן רמ"ג דכיון שהוא לוקח בפירות עביד אדעתיה דנפשיה וחלק הישראל נשבח ממילא וה"ה כאן אלא דשם אסור בתנור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא וכאן ליכא מ"ע דהכל יודעין שיש לא"י חלק בו:
(יא) ואין הישראל נהנה - ר"ל דהנאתו הוא רק הנאה דממילא אבל אין הא"י עושה מלאכתו בשבילו להנותו דליהוי כשלוחו בזה כיון דאין מוטל כלל על ישראל בזה לעשות בשבת דהא בחול מחממין שניהם ובשבת אין הא"י יכול לכופו שיעסוק עמו משו"ה בודאי אדעתיה דנפשיה עביד:
(יב) בהבלעה - דאל"ה מחזי כשכר שבת:
(*) שיש להם שדה או תנור וכו': בשותפות. היינו שהוא של שניהם בעצם או שקבלוהו מאחד להתעסק בו בשותפות [גמרא בע"ג כ"ב וכן איתא בס"ג]:.
(*) אם מעט ואם הרבה: נראה דה"ה אפילו לא פירשו כן בפירוש דמסתמא כן הוא ולא בא רק לאפוקי אם מתנה עמו שלבסוף יבואו לחשבון משני הימים דאסור וכמו שכתבתי במ"ב וכן משמע מלשון הגמרא בע"ג כ"ב ישראל וא"י שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לא"י טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחלה מותר ולא הזכיר כלל בברייתא שיאמר הן רב או מעט וכן משמע מלשון השו"ע יורה דעה רצ"ד סי"ג גבי ערלה דדין אחד הוא עם עניננו להרמב"ם בכל הפרטים ובשניהם העתיק המחבר את לשונו ממש ולא הזכיר כלל שיתנה הן רב או מעט אע"כ כמו שכתבנו דרצה הרמב"ם רק לאפוקי שלא יתנה עמו שיבואו לחשבון וכלל הענין בלשון קצרה וכמו שכ' הש"ך שם דבזה העתיק הרמב"ם את סיפא דברייתא דאם באו לחשבון אסור:.
(*) וחלקו סתם: עיין מ"ב וכל הדברים הוא מברייתא שם בגמרא כ"ב ע"א ומפירש"י שם ועיין במגן אברהם שהביא מרי"ו וז"ל ואם מסתמא לקח הא"י בשבת בלא אמירת ישראל בעיא ולא אפשיטא ולקולא ואח"כ הביא פירש"י ע"ז ע"ש ועיין בפמ"ג ולבו"ש שפי' דלהרי"ו כיון שלקח הא"י מתחלה מעצמו סתם אפילו אמר לו ישראל אח"כ אתה נטלת את יום השבת ואני אטול כנגדו יום החול ג"כ מותר אבל לרש"י אסור זה ע"ש ולענ"ד נראה דהרי"ו לא כיון לזה דכ"ע סברי דהישראל אסור לו להזכיר של שבת בשעת חלוקה אפילו אם כבר נטל הא"י של שבת בתחלה עיין בסה"ת ובטור בריש הסימן ולמה לן לומר שהרי"ו יחלוק על כולן אלא כונת רי"ו הוא לבאר האבעיא שא"י נטל כנגד יום השבת הן רב או מעט והישראל כנגדו יום חול אך שהיה בסתמא שלא הזכיר הישראל שהוא נוטל יום החול כנגד יום השבת ובאור רש"י הוא שחלקו סתם לבסוף בשוה ולזה הביא המגן אברהם את שני הבאורים ולדינא נוכל לומר דגם רש"י מודה להרי"ו ותרוייהו מותרין להי"א כיון שהיה בסתמא וכדברינו מוכח בתו"ש שזה הוא כונת רי"ו וכן בהגר"ז:.