שולחן ערוך אורח חיים קעח ו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · קעח · ו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל אפילו אם אין שהות לגמור סעודתו ולהתפלל שחייב להפסיק ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל עם כל זה לא הוי. הפסק
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
עם כל זה לא הוי הפסק. הטעם בזה דאע"ג דא"א לאכול ולהתפלל כאחד והיה ראוי להיות הפסק כמו דאמרי' גבי ב"ה משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ה"נ כ"ה ומטעם זה הצריך הרי"ט באמת לברך שנית המוציא אח"כ וליטול ידיו מ"מ לא פסקו בתו' והרא"ש כן דשאני ב"ה דהוי גמר וסילוק על מה שאכל כבר משא"כ כאן. ונר' דהיינו דוקא אם הניחו מקצת חברים או שלא הניחו ומתפללים באותו חדר שיש הסעודה אבל אם עקרו כל המסובין לילך לב"ה להתפלל שם הוי הפסק וכן מפרש בדברי הסמ"ג וז"ל עוד ומסקי' התם שאם עקרו רגליהם לילך לב"ה כשהן חוזרים אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אם הניחו שם חברים אע"פ שהתפללו שם בנתיים עכ"ל ולכאורה ק' כיון דכבר פסק הסמ"ג שם כר"ח וכבר הוכחנו לעיל דלר"ח אין חילוק בין הניח או לא הניח והאיך התנה הסמ"ג בדבר זה להלכה ותו ק"ל למה כ' הסמ"ג בלשון מסקינן והיכן מצאנו הסכמה לזה אלא שהתו' הוכיחו כן מדאמרה בברייתא שמביא בגמ' לתרץ דברי ר"ח שאמרה נעקרו רגליהם לילך לב"ה כו' דמשמע דתפלה לא הוי הפסק. ונל"ל ע"פ מ"ש רבינו בעל ב"י בכ"מ לדחות ראיה של רא"ש דפוסק כר"ח ולחזק דברי הרי"ף ורמב"ם שפסקו כר"ש וז"ל ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק ז"ב דפליגי ריב"ל ור"י דלריב"ל כ"מ שאומר ר"י בד"א אינו אלא לפ' דברי חכמים ורי"א שהוא לחלוק וכתבו התוס' בפרק בני העיר דריב"ל ור"י הלכ' כריב"ל וכיון שכן לפום קושט' ליכא פלוגתא בין ר"י ות"ק וקשי' לר"ח אלא דשני ר"נ דאפשר לר"ח למימר דבד"א לחלק ומכיון דק"ל דבד"א הוא לפ' קים לן דהלכ' כר"ש ושיטי' דר"נ לא סמכי' עליה עכ"ל. ובודאי יפה אמר רבינו בעל ב"י בזה וא"כ קשיין דברי התוס' אהדדי דכאן פסקו כר"ח ממילא הוה בד"א לחלוק ובפרק ב"ה כתבו הלכה כריב"ל ממילא הוי לפ' וצ"ע לתרץ זה. ונלע"ד דס"ל להתוס' דבודאי במסקנא הוה בד"א ג"כ כאן לפ' ורבנן ג"כ ס"ל דיש חילוק בין הניח או לא ויש חילוק בדבר דלעיל בבריית' דהבי' המקשן אמרו שם ועקרו רגליהם לילך לקראת חתן או כלה וכאן אמר לילך לב"ה. ויש בזה נפקות' דבכ"מ שעוקרין לענין שיוכל גם שם לאכול לא מקרי עקירה וא"צ לברך והיינו ההיא דלקראת חתן. אבל בעוקרין בענין שלא יוכלו לאכול שם כההיא דלילך לב"ה להתפלל כ"ע מודים דבלא הניחו הוה עקירה וסילוק ואע"ג דבגמ' אליב' דר"ת לא משני כן ולחלק בין עקירה זו דלעיל אלא ניחא ליה לשנות כפשוטו דר"ת דס"ל דר"י חולק עם רבנן בזה אבל אנן דחזי' דמייתי ת"כ דר"ח ממילא הלכה כך וקשי' הלכת' אהלכת' כמ"ש מוכרחים אנו לחלק בין עקירה לקראת חתן ועקיר' לב"ה ממילא נשאר' בריית' דב"ה קיימת להלכ' וע"כ פסק שפיר הסמ"ג כמשמעות הבריית' דאם יש תרתי מילין דהיינו עקירת כולן ולא הניחו מקצתה והלכו להתפלל דאז הוי הפסק אבל אם הניחו לא הוה הפסק וע"כ אמר מסקי' דלפי המסקנ' מוכח כן אע"ג דמתחל' לא היינו תופסין כן לר"ח ואם בעל נפש אתה לומר שלא לסמוך על פלפול זה למחשב הפסק בתפלה אם לא הניחו מקצת כאן מ"מ אני בא לו' כן מצד אחר דרבינו בעל ב"י כ' כאן וז"ל ונר' שאע"פ שהרי"ף בפ' ע"פ נרא' שהוא חולק על הרא"ש שכ' ואמרי רבוואת' דצ"ל בפ"ה על כוס ומסייע להאי סברא כו' שמעי' השתא כי היכי דלענין ב"ה הוי הפסק הכי נמי כיון דלא אפשר למשתי ולמקרי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה והילולא ע"כ. והרי הגדה וההלל אינם סילוק והיסח דעת על מה שאכל ושתה ואפ"ה כ' שצ"ל בפה"ג וא"כ ה"ה למתפלל בתוך הסעודה כדברי הרי"ט מ"מ כיון דלא נהוג עלמא כהרי"ף שהרי א"א מברכין בפה"ג על כל כוס ההגדה ממילא במתפלל בסעודה לא נקטינן כוותיה אלא כהרא"ש עכ"ל והנה יש תימה על מנהגינו שאנו נוהגים במדינתינו כהרי"ף כמ"ש רמ"א סי' תע"ד דמנהג האשכנזים כן וכ"ד רוב גאונים א"כ אנו תופסין להלכה כסברת הרי"ף דאע"ג דליכא סלוק וגמר צריך לברך אם הוא בענין דא"א דהיינו להתפלל ולאכול ויש לנו לפסוק כדברי הרי"ט אלא שאין בידינו לפסוק נגד הלכה פסוקה כאן דפסק דלא הוי תפלה הפסק מ"מ בדבר זה שאין מפורש בתוס' ובטור וש"ע דאם עקרו כולן והלכו להתפלל בב"ה בדבר זה נחשב גמר וסילוק והוי הפסק ע"כ נלע"ד דלמעשה יש ליזהר בזה דלא אמרי' דלא הוי הפסק אלא במתפללין באותו חדר או שהניח מקצת חבירים כנלע"ד.
מגן אברהם
(יג) לא הוי הפסק: מ"מ נ"ל דנ"י בעי דהוי היסח הדעת וכ"מ בגמ' פ' ע"פ (וכ"מ בטור) נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני מ"ט איידי דבעי לומר אגדתא והלילא אסח דעתיה ועיין סי' צ"ב ס"ה אלא א"כ שמר ידיו שאז פטור ועיין ריש סי' קע"ט מ"ש:
משנה ברורה
(מו) וא"א לו לאכול - ר"ל דלכאורה יש לדמותו להב לן ונברך דלמ"ד דאין רשאי לאכול צריך לברך כשחוזר לאכול אבל באמת לא דמי דהתם הטעם משום דהוי היסח הדעת וסילוק משא"כ הכא דלא הסיחו דעתם מלאכול:
(מז) לא הוי הפסק - ולדעת המחבר בס"א הוא דוקא כשמתפלל בביתו אבל אם הולך לבהכ"נ הוי הפסק אכן לפי מה שאנו נקטינן כדעת ההג"ה בס"ב לא הוי הפסק אף כשהלכו לבהכ"נ ורק אם לא הסיחו דעתם מלאכול. כתב המ"א דאף דהמוציא א"צ לברך מחמת הפסק התפלה אבל נט"י צריך דשמא לא שמר ידיו אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דאף נט"י אינו צריך דבעת התפלה בודאי שמר ידיו מלטנפם. אבל בזה דוקא אם מתפלל בביתו אבל אם הלך לבהכ"נ והתפלל שם כשחזר צריך ליטול ידיו ובלי ברכה: