שולחן ערוך אורח חיים קנד טו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · קנד · טו
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
בני כרך שקנו ספר תורה והתנו שאם יצא אחד מהכרך שהנשארים יתנו לו חלקו והוקרו הספרים אם יצא אחד מהם אין נותנין לו אלא מה שנתן בלבד
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
אלא מה שנתן בלבד. הטעם בב"י כי לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם היה ראוי להסתפק בלשונ' למה נתכוונו מ"מ כיון דממ"נ הספר לנשארים אלא שצריכים דמי' להחזיר שאין ידועים כמה מצו למימר ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ודמי לההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו ולההיא דאילן דמדמי להו להדדי פ' המקבל עכ"ל. ביאור דבר זה כיון דבלא תנאי היה נשאר הס"ת לנשארים וא"צ ליתן לזה שהולך כלומר דהא קנו אותה אדעת' שתשאר פה ממילא הוה ס"ת בחזקת הנשארים אלא שהתנאי גורם שיתנו לו דמים הם אומרים אייתי ראיה כמה מגיע לך בשביל תנאי שלך ושקול ממילא אין ללמוד מזה לשאר שותפים שקנו ביחד בית אחד והיה תנאי ביניהם כן שיתנו לו חלקו כ"ז שירצה ואח"כ הוקר ואחד רוצה להסתלק וליטול חלקו מן הנשארים ודאי צריכים ליתן לו כפי מה ששוה עתה דכאן חייבים הנשארים מן הדין ליתן לו חלקו כפי ששוי' עכשיו דמכח התנאי לא יגרע כחו דלא בא תנאי זה אלח לייפות כחו דלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם דאלו אם רצה זה היה מוכר חלקו לאחר והוי שקול דמי משא"כ כאן בס"ת דמצד הדין אין לו שום זכות למשקל דמי והוי ממש כההיא דהמקבל דשם ג"כ מן הדין אין יכול ליקח גוף הקרקע מהם ע"ש זה נ"ל ברור:
מגן אברהם
(כג) אלא מה שנתן: דמסתמ' לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דממ"נ הספר נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמי' ויש ספק כמה יחזירו ומצו למימ' ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול כדאמרי' גבי יתמי עכ"ל תשו' מיימון ספר משפטים סי' י"ב /י"ח/ ולפי טעם האחרון אפי' הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] עיין בחושן משפט סי' קט"ו ס"ה וסי' קע"ו ס"מ ונ"ל דאם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להן דמיהן ויקח הס"ת אף על פי שנתרצ' אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ אין נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן כמ"ש בחושן משפט שם סי' קט"ו ע"ש:
מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו ולא אמרי' דחצר בה"כ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) ע"ש ועיין בשקלים פ"ו, וכתב המבי"ט ח"ב סי' קע"א בני העיר שהי' להם בה"כ א' ומחמת סיב' הוצרכו לחלק עצמן לשני' הדין שכל כלי הקדש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה"כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה כי יש לכלם זכות בהם ואם א"א לחלק' ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך עכ"ל (וע' רש"ך ח"ב סי' כ"ח ור"י לוי סי' י"ו) ול"נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אף על פי שידוע מי הקדישם זכו בהם כלם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות כמ"ש ביורה דעה סימן רנ"ט ס"ג ועוד נ"ל דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים שירשו הזכות מאבותיהם וכמ"ש הר"ן פ' ב"ה וז"ל אף על גב דאיכא כמה יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצו מזבני בה"כ דהוו אפטרופא דידהו עכ"ל, כתב מ"ע בתשו' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת קנין כבר נשמע דבר המלך אף על פי שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ"מ ה"ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי דאל"כ התנאי בטל והמעשה קיים וצריך לשלם עכ"ל, ועיין בחושן משפט סי' של"ד ס"א בהג"ה ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה, כתב הרשב"א סימן תקפ"א ראובן היה לו בית סמוך להיכל בה"כ ובנה אותו נאה ורצה לערבו עם בה"כ כדי להרחיב בה"כ ועכבו הצבור בידו מחמת שהיה מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם והסכימו שיעשה מן הבית היכל לבה"כ וכן עשה ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה עכ"ל, ועיין ביורה דעה סי' רמ"ט סי"ג וסי' רנ"ג ס"ג, מי שיש לו בית הכסא סמוך לבה"כ ע' בתשו' שארית יוסף, ויש לדמותו לאילן הסמוך לעיר דאמרי' מסלקו ונותן דמים דשאני הזיקה דרבי' מהיזקא דיחיד וכ"מ בחושן משפט סי' קנ"ה סכ"ב ע"ש, וע' בתשו' מהר"מ סי' רל"ג ורל"ד דאם יש לו חזקה וטענה מהני למרחץ וב"ה, אחד בנה ב"ה ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו (ספר חסידים סי' תק"ג):
ברבה פרשת אחרי אם אין לאדם מצוה קבוע לדורות מה הניה יש לו, ביומא דף ע' כל אחד מביא ס"ת מביתו וקורא בו להראות חזותו לרבים פירש"י להראות נוי של ס"ת ותפארת בעליה שטורח להתנאות במצות. ביומא דף כ"ד למה מפיסים וחוזרים ומפיסים כדי להרגיש כל העזרה מכאן יש ללמוד שמוטב להתפלל מנחה בפני עצמו ולחזור ולהתאסף ולהתפלל מעריב אלא שבחול מתפללים שניהם כאחד מפני טורח הצבור והא דמתפללין מוסף סמוך לשחרית היינו משום דאסור לקבוע סעודה קודם מוסף:
המעכב לבנות בה"כ אפי' יש בה"כ אחרת בעיר מונע הרבים מלעשות מצוה (ריב"ש רל"א ורל"ג. ר"י הלוי מ"ד מ"ה) ומדברי הרא"ם ח"א נ"ג נראה שס"ל דאם הב"ה מכילה אותם אסורים ליפרד וכ"כ במשפטי שמואל סי' מ"א, ועיין בהר"ש הלוי סימן ה':
כתב בכ"ה שהקהל יכולים לגזור שלא יתפללו י' חוץ לבה"כ מפני מראית העין מפני האומות שיסברו שהם רבים וגם מפני היחידים שאין נותנים המסים ומתפללים בי' במקום אחר אחד רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים כ"כ בצ"צ והביא ראיה ממתניתין פ"ז דערכין ולא נהגו כן:
באר היטב
(כא) והוקרו: ואם הוזלו א"צ ליתן לו אלא כשעת הזול לבוש ואם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להם דמיהן ויקח הס"ת אע"פ שנתרצה אח"כ ליתן להם הס"ת אינם נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקם מ"א. מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש. כתב המבי"ט ח"ב סי' קע"א בני העיר שהיה להם בה"כ א' ומחמת סיבה הוצרכו לחלוק עצמם לב' הדין שכל כלי קודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה"כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלוקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ולמעלה כי יש לכולם זכות בהם ואם א"א לחלקם ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך ע"כ וכתב המ"א ול"נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אעפ"י שידוע מי הקדישם זכו בהם כולם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות ועוד נ"ל דגם לנשים וטף יש להם חלק בכל דברים שירשו הזכות מאבותיהם ע"ש. ועיין בהרא"ש סי' ז' מה שהאריך בענין זה. קהל שברחו ואח"כ נתיישבו וא' מהם לקח כלי קודש מחויב להחזיר לידם אעפ"י שהוא אינו רוצה לדור שם אפי' היה הוא מנדב הכלי קודש. משפטי שמואל סי' ס"ז ועיין תשובת עה"ג סי' מ"ט. א' שקנה מצוה אחת לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת הקנין כבר נשמע דבר המלך אעפ"י שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ"מ ה"ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם. וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי. מ"ע סי' ס"ד ועיין בחושן משפט סי' של"ד ס"א בהג"ה. ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה מ"א. כתב הרשב"א ראובן שבנה מביתו היכל לבה"כ ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולין לעכב עליו שהתורה מפרסמת העושה מצוה. א' בנה בה"כ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה אלא שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו. עי' ספר חסידים סי' תק"ג. ועיין תשובת עה"ג סי' מ"ט מזה. א' רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים צ"צ. והמ"א כ' עליו ולא נהגו כן. (בספר אליהו רבה מפלפל אי מותר לעשות המכסה לס"ת או מענטלי ומפה משעטנז ומסיים שם ולמה דס"ל דאסור אם טעה א' ועשה הוי הקדש טעות ויעשה ממנו פרוכת.
משנה ברורה
(נז) והתנו וכו': ובלא התנו א"צ ליתן לזה שהולך כלום דהא קנו אותה אדעתא שתשאר פה:
(נח) אלא מה שנתן: דמסתמא לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכונו נמי דינא הכי כיון דממ"נ הס"ת נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמים ויש ספק כמה יחזירו מצו למימר הס"ת ממ"נ דידן היא ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול [ב"י]. ולפי טעם זה האחרון אפילו הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] ואם היה התנאי ביניהם שאם ירצה הוא יתן להם דמיהם ויקח הס"ת אע"פ שנתרצה אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ הם אינם נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן [מ"א]:
(נט) בלבד: וכ"ז בנידון כזה דבלא תנאי לא היה לו שום זכות למישקל דמי עבור חלקו וכנ"ל וממילא הוי ס"ת בחזקת הנשארים אלא שהתנאי גורם שיתנו לו דמים הם אומרים אייתי ראיה כמה מגיע לך בשביל תנאי שלך ושקול אבל שותפים שקנו ביחד בית אחד והיה תנאי ביניהם שיתנו לו חלקו כ"ז שירצה ואח"כ הוקר ואחד רוצה להסתלק וליטול חלקו מן הנשארים ודאי צריכים ליתן לו כפי מה ששוה עתה דמכח התנאי לא יגרע כחו דלא בא תנאי זה אלא ליפות כחו דלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם משא"כ כאן בס"ת דמצד הדין אין לו שום זכות בס"ת בלתי התנאי וכנ"ל [ט"ז]. בני העיר שהיה להם ביהכ"נ אחד ומחמת איזה סיבה הוצרכו לחלוק עצמן לשנים הדין הוא שכל כלי הקודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם יחיד ועדיין לא נשתקע שם הבעלים יכול הוא או יורשיו להוליכם לביהכ"נ שמתפלל בתוכה אבל אם נשתקע שם בעליו ממנו אע"פ שידוע מי הקדישם אין לו שום יפוי כח ויתרון בהם מאחרים.
וההקדשות הבאים מקופת הקהל יש אומרים שאלו ההקדשות יחולקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה [שיש לכולם זכות בס"ת לקרות בהם ולהשתמש בחפצים של הקדש] אבל המג"א כתב דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים כי יורשים הזכות מאבותיהם. ואם אי אפשר לחלקם ישתמשו בהם כל אחד ערך זמן לפי הזכות שיש להם בהם. קהל שברחו מעיר מאיזה סיבה ואחד מהם לקח כלי הקודש עמו ואח"כ חזרו רוב הקהל ונתישבו מחויב להחזיר להם כלי הקודש אע"ג שהוא היה המנדב את הכלים והוא אינו רוצה לחזור ולהתישב באותו קהל כיון שחזרו ונתישבו שם רוב הקהל [משפטי שמואל סימן ט"ו].
כתב רמ"ע בת' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת הקנין נשמע דבר המלך אע"ג שהיו משתדלים לבטל הגזירה מ"מ הוי ליה להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וגם בהתנה בעינן שיתנה כמשפטי התנאי דהיינו תנאי קודם למעשה וכדומה ובחידושי רעק"א משיג על זה ודעתו דכל שגילה דעתו דאינו קונה אלא בדוקא שיתנו לו הגלילה סגי. מצא דבר בחצר ביהכ"נ או בביהכ"נ זכה בו ולא אמרינן דיקנה החצר להקדש דחצר קונה מטעם יד ואין יד להקדש (מג"א בשם אגודה ועיין בחי' רעק"א) ובספר מגן גבורים כתב שיש בזה דעות בין הראשונים עי"ש.
המתנדב איזה דבר לביהכ"נ כגון פרוכת וטסי כסף וכיוצא בזה ורוצה לכתוב שמו עליו אין הצבור יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה (רשב"א) ומיהו דוקא אם נתרצו לקבל נדבתו אבל אין יכול להתנדב ולכתוב שמו עליו בע"כ של הצבור (פמ"ג). כתב בס"ח סי' תק"ג מעשה באחד שבנה ביהכ"נ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו.
כתב אמונת שמואל סימן ל"ה גבאי צדקה ששכר פועלים לסייד או לכייד במעות צדקה אין לכתוב בביהמ"ד זאת נעשה בפקודת פלוני גבאי וכו' דדוקא מי שעושה בעצמו או מקדיש ממונו כותבין עכ"ל והובא בא"ר עי"ש בסימן ק"נ: