שולחן ערוך אורח חיים צב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · צב · ב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה יעמיד עצמו עד שיגמור ולא יפסיק ואם בשעת קריאת שמע וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים קורא כדרכו.

הגה: ודוקא שאינו מתאוה כל כך דאית ביה משום בל תשקצו אבל בלאו הכי יותר טוב להפסיק (תשובת הרשב"א סימן קל"א פסק דמותר, ותרומת הדשן סימן ט"ז פסק דאסור וצריך לחלק כך). ואם רצה להרחיק ולהטיל מים עושה:

מפרשים

מגן אברהם

(ב) באמצע - ז"ל הרשב"א כיון שלא הי' צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל וממשמש נקביו קודם לכן ובאמצע נתעורר לו לא יפסיק ואפי' מים שותתין כו' כדאי' בגמ' ולא אמרו שצריך להרחיק כ"ש כשיכול לעמוד עצמו עד שיסיים וה"ה כשצריך לגדולים כל שיכול לעמוד עד שיסיים אינו פוסק ואם אירע לו מקרה באמצע מרוב דחקו ונתעטש ממתין וכו' עכ"ל סי' קל"א וכת' בד"מ וצ"ע בת"ה שכתבתי בסי' ק"ג דמשמע דאסור להעמיד עצמו בין לגדולים בין לקטנים וצריך להפסיק ואפשר דכאן מיירי דאינו מתאו' כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו אלא שמתאו' שאינו יכול להעמיד עצמו עד פרס' עכ"ל ד"מ וצ"ע דהרי ברשב"א כתוב דדי כשיכול לעמוד על עצמו עד שיסיים ואין לך זמן קצר מזה, ועוד כ' דמרוב דחקו נתעטש וצ"ע, ונ"ל דיש לסמוך על הרשב"א ובצבור אף ת"ה מודה דשרי כמ"ש סי' ק"ג דגדול כבוד הבריות דדוחה לאו דלא תסור, ואף ביחיד יש לסמוך ארשב"א דשרי דכ' הסמ"ג דאסור להפסיק בתפלתו אם לא מפני חשש סכנת נפשות ק"ו מפני איסור דרבנן דהם אמרו והם אמרו ואפשר דאף הת"ה לא אסר אלא בעיטוש דשרי ליה רבנן וכמ"ש סי' ק"ג דאפשר להרחיק ד"א דזה לא מקרי הפסק בתפלה וכמ"ש סימן ק"ד אבל בעשיית צרכיו מודה להרשב"א:

באר היטב

(ג) כן:    ומ"א כתב ונ"ל דיש לסמוך על הרשב"א ובצבור אף ת"ה מודה דשרי דגדול כבוד הבריות ואף ביחיד יש לסמוך ארשב"א דשרי ע"ש.


משנה ברורה

(ח) באמצע - ר"ל שקודם התפלה בדק עצמו או שלא היה צריך לנקביו כלל לכך אע"פ שאח"כ נתעורר אפילו לגדולים אינו רשאי להפסיק באמצע. ופשוט דלאחר שסיים שמ"ע אסור לו להעמיד עצמו עוד ולאמור קדושה כי זהו ענין אחר וכעין דאיתא לעיל בסימן נ"ה ס"ג בהג"ה עי"ש ואם יכול להעמיד עצמו עד פרסה עי' לעיל סק"ז:


(ט) בשעת ק"ש - ר"ל אף דבק"ש וברכותיה הוא יכול לילך ממקום זה למקום אחר לפנות שם או להטיל מים וכמו שמסיים בסוף הסעיף אפ"ה אם הוא רוצה הוא יכול לקרות כדרכו ואין צריך להפסיק כיון דמקודם בדק את עצמו ועיין בביאור הלכה דביארנו דאין מותר רק עד שמ"ע אבל שמ"ע דהוא ענין אחר אסור לו לאמור כיון דהוא צריך לנקביו ע"כ יראה להפסיק עכ"פ בברכת אמת ויציב ולצאת לנקביו כדי שיהיה יוכל אח"כ לסמוך גאולה לתפלה ויותר טוב אם יכול לצאת בין הפרקים. וכן אם נתעורר לו תאוה קודם שהתחיל הברכות ק"ש נראה דאסור לו לאמר שוב הברכות ק"ש קודם שיבדוק את עצמו וא"כ לפי מה שמבואר לעיל בסוף סימן נ"ד דברכו שייך לברכת ק"ש ואחר ברכו נחשב כאמצע פרק של יוצר אור אם נתעורר לו תאוה בסוף פסד"ז אסור לו לאמר ברכו דהוא ענין אחר אם לא שיכול להעמיד עצמו עד פרסה יש לסמוך להקל וכנ"ל בסק"ז:


(י) שאינו מתאוה - ר"ל שאינו נדחק להוצאת הנקבים אלא בהתעוררות בעלמא [א"ר בסי' ג']:


(יא) אבל בלא"ה - ר"ל אף שיוכל להעמיד עצמו עד שיגמור מ"מ יותר טוב שיפסיק בין לגדולים ובין לקטנים משום איסור בל תשקצו וקאי ארישא גם אתפלה ועיין במ"א שמאריך בדין זה ומסיק דבצבור אף תרומת הדשן מודה להרשב"א דאין להפסיק באמצע התפלה מפני כבוד הבריות ואפילו ביחיד יש לסמוך ג"כ אהרשב"א דלא יפסיק וכ"כ בח"א דאסור להפסיק ובדרך החיים כתב דאם יש בו משום בל תשקצו יכול להפסיק ועכ"פ גם לדידיה אין עליו חיוב להפסיק כיון שיכול לעצור עצמו עד שיגמור התפלה. ואם א"א לו לעמוד עד שיגמור שמ"ע מותר לו לצאת ולפנות באמצע רק שלא יפסיק בדבור [ח"א] ומשמע מזה דאח"כ לא יצטרך לחזור לראש כיון שקודם התפלה לא היה צריך לנקביו. והוא שלא ישהה ע"י היציאה כדי לגמור כל התפלה:


(יב) ואם רצה - אק"ש דלעיל מיניה קאי דתלוי ברצונו דאלו בתפלה אין רשאי לזוז ממקומו עד שיגמור [פמ"ג]:

ביאור הלכה

(*) אם באמצע תפלתו נתעורר וכו':    עיין בחידושי רע"א שנשאר בקושיא על ראיית הרשב"א דאינו ראיה וקוטב קושיתו אזלא לפי מה דפסיקא ליה דאם התפלל נגד מי רגלים בדיעבד תפלתו תפלה אולם לפי מה שהבאנו לעיל בסימן ע"ט הרבה דיעות שחולקים ע"ז ניחא בפשיטות. אולם אי קשיא לי על השו"ע קשיא לי דלמה הביאו לרשב"א לדינא דהלא עיקר ראייתו ממה דפשיטא ליה דאין לו לזוז ממקומו באמצע תפלתו אפילו אם נזדמן שמי רגלים אצלו באמצע תפלתו וכמו שמובא במ"א וביאור הגר"א וא"כ לפי מה שפסק השו"ע בסימן צ' סעיף כ"ז בזה דלא כהרשב"א וכמו שכתבו האחרונים דדין זה הוא דלא כהרשב"א וחזר הב"י ממה שהסכים עמו בסימן ע"ח א"כ אזיל ליה ממילא ראייתו דהרשב"א לדין זה ואמאי העתיקו השו"ע בסימן זה לדינא ואולי דהב"י מסתבר ליה טעמא דהרשב"א דכיון שכבר התחיל בהיתר בלי ראיה:


(*) יעמיד עצמו עד שיגמור:    עיין מ"ב דאין מותר מן הדין רק ק"ש וברכותיה ולא יותר ופשוט הוא דהוא כעין מה ששנינו במגילה כ"ג אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפים ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ועי"ש בר"ן שכתב בשם הירושלמי דאתא לאשמועינן דכל אלו הם כ"א ענין בפני עצמו ולכך אם התחיל אחד מהן בעשרה ויצאו מקצתן דקי"ל דגומרין אין רשאי רק לגמור אותו הדבר ולא להתחיל ענין אחר ומנה תידוק גם בענינינו דסובר הרשב"א דכיון דהתחיל כבר אותו הדבר כהוגן שבדק עצמו מתחלה מותר לו שוב לגמור את הדבר דעכ"פ אסור לו להתחיל דבר אחר מכל אלו הנזכרים במשנה וכל כה"ג וממילא פשוט דבק"ש דהתיר הרשב"א לקרוא כדרכו כיון שהתחיל בהיתר הוא רק עד שמ"ע ולא שמ"ע גופא דהוא ענין אחר וכנ"ל במשנה:


(*) קורא כדרכו:    פשוט דה"ה אם התחיל לשמוע קריאת התורה וקודם לזה לא היה צריך לנקביו ובאמצע נתעורר לו תאוה קצת באופן שאין בו משום בל תשקצו מותר לו לשמוע כל קה"ת ולענות ברוך ד' הלע"ו [עד מפטיר שנקרא ענין אחר וכדלעיל בסימן נ"ה במ"ב] כיון שהתחיל בהיתר וכן ה"ה באמצע הלל ומגילה וברכת המזון וכל כי האי גוונא מותר לו לגמור את הענין כדרכו כיון שאינו מתאוה כל כך שיהא בו משום בל תשקצו ונראה דהוא הדין בדברי תורה אם הוא לומד לעצמו וקודם הלימוד לא היה צריך לנקביו ובאמצע ענינא נתעורר לו תאוה קצת אף שהוא משער בעצמו שאין יכול לעצור א"ע עד שיעור פרסה אפ"ה מותר לו לגמור את הענין ואין לדחות דשם בק"ש עם ברכותיה הוא הכל ענין אחד ושייך לומר דמותר לגמור הענין כיון שכבר התחילו וכן בקה"ת ובכל הנ"ל משא"כ בלימוד התורה מה שייך בזה גמר ואין שייך לומר דיהיה בזה עדיף מחמת התחלה דז"א דגם בד"ת מצינו שיש בזה יתרון מחמת שהתחיל כבר עיין שבת י"א ע"א בגמרא ובמ"א סימן ק"ו סק"ו ועכ"פ נ"ל דאם עי"ז שיפסיק עתה יוגרם לו אח"כ ביטול תורה בודאי יגמור את הענין ובפרט אם הוא רק התעוררות בעלמא ויכול לעצור עצמו עד פרסה דאין לו להחמיר בזה:


(*) אבל בלא"ה:    ע' מ"ב במ"ש בשם המגן אברהם לענין תפלה. ולענין ק"ש גם המגן אברהם מודה דאם מתאוה כ"כ דאית ביה משום בל תשקצו מחוייב להפסיק ולבדוק א"ע כיון דיכול להפסיק באמצע [פמ"ג] וכן לכל אלו הדברים הנ"ל:


(*) יותר טוב להפסיק:    ואם הפסיק ועשה צרכיו ושהה עי"ז כדי לגמור כולה בתפלה לכו"ע חוזר לראש וכן בק"ש לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסי' ס"ה אך בדלא שהה אינו מבורר אצלי היטב דלכאורה היה לו אח"כ לחזור לראש דאף מאן דס"ל (ברכות כג, א) במים שותתין על ברכיו דחוזר למקום שפסק הטעם משום דגברא חזיא ופירש שם הרא"ש והרשב"א בתשובה דאף בעת השתיתה הוא ראוי מן התורה משמע הא לא"ה כיון שנדחה שעה אחת שוב אינו חוזר ונראה וא"כ בענינינו לענין עשיית צרכיו דאסור אז מן התורה ממילא לכו"ע דחוי ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דצריך שהייה לגמור כולה וכדאיתא בסימן פ"ה שאני התם דהאיש ראוי רק המקום אינו ראוי וכמו שכתב הרא"ש שם אולם באמת יש לדחות דסברת גברא דחוי לא מהני רק בצירוף שלא היה לו לעמוד מתחלה להתפלל כיון שהיה צריך לנקביו וכן מוכח שם בהרא"ש משא"כ בענינינו דאיירי דבדק עצמו מתחלה [אך כ"ז יש לדחות להרא"ש אבל לא להרשב"א דהלא לדידיה איירי ההיא ברייתא דמים שותתין ג"כ בלא היה צריך מתחלה לנקביו רק באמצע נתעורר לו דבר זה ואפ"ה קאמר הגמרא רק משום דגברא חזי מדאורייתא] ויש לומר עוד לפי מה דמשמע שם מדברי הרר"י דאם נסבור שהא כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש ליכא שום אמורא דיסבור בדלא שהא לגמור כולה חוזר לראש מחמת אונס וכן משמע שם מדברי הרא"ש וא"כ ה"ה בענינינו לפי מה דאנו קי"ל להלכה גם י"ל דכל זה אנו צריכין לדחוק עצמינו לפי פירושם אולם לפי פירוש רש"י דפירש מ"ס גברא חזיא היינו מתחלה בעת שעמד להתפלל וא"כ לפ"ז אפשר דס"ל לרש"י דאפילו אם באמצע הפסיק באיזה דבר שמדאורייתא אסור אז לו לאמר דבר שבקדושה אפ"ה מקרי גברא חזיא וכן משמע מדברי הח"א דכתב שלא יפסיק בדבור בעושה צרכיו באמצע משמע דס"ל דאינו חוזר לראש ונראה דנפקא ליה זה מדברי הפוסקים דכתבו בכל מקום סתמא שהא לגמור כולה מחמת אונס שהיה האיש אינו ראוי או המקום אינו ראוי חוזר לראש ולא כתבו דוקא אם האיש אינו ראוי במלתא דרבנן כעין ההיא דמים שותתין על ברכיו משמע דס"ל דאפילו במלתא דאורייתא אין חוזר לראש:





▲ חזור לראש