שולחן ערוך אורח חיים כג ד
<< · שולחן ערוך אורח חיים · כג · ד
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מפרשים
(ב) שנוהגין: משמע במקום שאין נוהגין להסירם\ אין קפידא אם הכתפים לובשים ציצית. וצ"ע דהרי ביורה דעה סימן שנ"א כתב שמשימין ציצית בטלית של מתים, ואפילו הכי פסק כאן דאסור ליכנס לבית הקברות או לד' אמות של מת בציצית; והיינו כסברא הראשונה שכתב הרא"ש, ולמה כתב כאן בהיפוך? ויש לחלק, אבל אין עיקר בפוסקים, וצ"ע:
במקום כו' — מנחות מ"א א', בההיא שעתא כו'. וכתבו תוס' בב"ב ע"ד א' ובפסחים מ' ב' ובנדה ס"א ב', דמכאן ראייה דיש ציצית למתים, וכן הוא במדרש. ודחקו למצוא טעם למנהגם שהיו מסירין, עש"ו. וכתבו: ואף על גב דאמרינן בריש פרק ג דברכות שם: דלייה כו', אף על גב דיש להן ציצית, מכל מקום איכא לועג לרש, הואיל שהן פטורין מן המצוות, כמו שכתוב בפרק ב דשבת למאן דאמר אחד, וכן כתב הרא"ש במנחות שם. וכתב: ויש מפרשים, ההיא שעתא כשמוליכין אותו לקבר רמינן ליה, משום דאיכא לועג לרש, שהמכתפין אותו יש להם ציצית והוא אין לו. וכשמשימין אותו בקבר אז מסירין אותן. וכן כתב בטור יורה דעה סימן שנ"א בשם הרז"ה. ועל פי זה כתב כאן השולחן ערוך, במקום כו'. ודבריו צריכים עיון, חדא, דלא קיימא לן כהאי פירוש, כמו שכתב בטור שם בשם הרמב"ן, דאין בזה שום ספק אלא קוברין בטלית שיש בו ציצית. וכן פסק בשולחן ערוך שם. ועוד, דלהאי פירוש, אם יש ציצית למתים אז אין איסור בציצית, ולמנהגינו אין איסור כלל וסותר לכל הנ"ל, וכן כתב מגן אברהם:
(ג) לועג לרש: היינו אם הציצית מגולין כדלעיל.
(ז) במקום שנוהגים וכו' — והאחרונים הסכימו דאפילו במקום שאין נוהגים להסיר ג"כ איכא משום לועג לרש הואיל שהמתים פטורים מן המצות:
(ח) לועג לרש — היינו אם הציצית מגולין כדלעיל:
(ו) סעיף ד: במקום שנוהגים להסיר ציצית מטלית המת וכו׳ — משמע במקום שאין נוהגים להסירם אין קפידא אם הכתפים לובשים ציצית. והקשה המגן אברהם ס"ק ב וזה לשונו: צריך עיון, דהרי ביורה דעה סימן שנ״א כתב שמשימין ציצית בטלית של מתים, ואפילו הכי פסק כאן דאסור ליכנס לבית הקברות או לד' אמות של מת בציצית, והיינו כסברא הראשונה שכתב הרא״ש, ולמה כתב כאן בהיפוך? ויש לחלק וכו׳ עד כאן לשונו. ונראה לעניות דעתי לומר דסבירא ליה למרן ז"ל, דדווקא כשעשו למת ציצית חדשים ליכא למיחש משום לועג לרש, שגם הוא יש לו ציצית; אבל ההולך לבית הקברות איכא למיחש משום לועג לרש, ואפילו קברו אותו בציצית, דחיישינן שמא נרקבו או נתבלו. אחר כך ראיתי שכן כתב הרב פתח הדביר יעויין שם. ועיין פרי מגדים אשל אברהם אוח ב׳. ונה״ש:
(ז) שם: במקום שנוהגים להסיר ציצית מטלית המת וכו׳ — ומנהג יפה הוא לתת ציצית בתכריכין, כיון שרגילין במצוה מחיים, משום "והלך לפניך צדקך". ויש מפרשים שיש במדרש, שלכך נסמכה פרשת נסקל לפרשת ציצית, לומר שהמת חייב בציצית. נימוקי יוסף הלכות ציצית והביאו שתילי זיתים אות ו׳, ועיין פתחי תשובה ביורה דעה סימן שנ״א אות א׳. ומדקדקים להניח עליו ציצית כשר, והכל יודעים שהמתים חפשים מן המצוות, אך הוא לרמוז כי אנחנו מאמינים במה שאמרו ז"ל: הכסות שירד עם האדם לקבר יעלה עמו, שנאמר: "איש עולה והוא עוטה מעיל", ולכן כאשר יקום האדם לזמן התחיה יהיה לבוש טלית כשר. סולת בלולה בשם מקור חיים. והביאו שתילי זיתים שם:
(ח) שם: אם הכתפים לובשים ציצית איכא למיחש בהו וכו׳ — אלא אם כן ציציותיהם מכוסים. ר' זלמן אות כ׳. ובטלית גדול המיוחד לתפילה כתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ב׳, אף הציצית מכוסים גם כן אסור משום לועג לרש, יעויין שם. מיהו השתילי זיתים אות ז׳ כתב דאפילו בטלית של מצוה סגי בכיסוי. וכן משמע בדרישה יעויין שם. וכן משמע מדברי ר' זלמן הנזכר, שכתב סתמא: אם ציציותיהם מכוסים ליכא למיחש:
אסור ליקח ספר תורה בזרועו בבית הקברות, אף שהוא במטפחת ואין קורא בו. בית יוסף יורה דעה סימן רפ״ב, אליה רבא אות ג׳, פתחי עולם אות ד':