שולחן ערוך אבן העזר נז א
שולחן ערוך אבן העזר · נז · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו. ומאימתי יזכה בירושתה, משתצא מרשות האב, ואף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה, הואיל ונעשית ברשות בעלה, יירשנה. כיצד, האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה, או לשלוחי בעלה, או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחיו, ומתה בדרך קדם שתכנס לחופה, אף על פי שהנדוניא עדין בבית אביה, בעלה יורשה.
- ועין לעיל סוף סימן נ"ג ולקמן סימן קי"ח. ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידה (טור בשם רבנו תם).
וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל, ונכנס עמה בדרך לחצר ונתיחד עמה שם לשם נשואין, ומתה, הרי זה יירשנה בעלה. אבל אם עדין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, או עם הבעל, אפלו נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק אחד, הואיל והאב או שלוחיו עמה, ועדין לא נתייחד עמה לשם נשואין, אם מתה יירשנה אביה, אף על פי שנדוניתה בבית בעלה. וכן אם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה, והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה, ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיו, ומתה בדרך, אין הבעל יורש אותה.
- הגה: ויש אומרים דבחצר שלו, או של שניהם, סתם יחוד הוי לשם נשואין (הר"ן פרק נערה); ובחצר שלה, או שאינה של שניהם, סתם יחוד הוי ללון (המגיד משנה בשם הרמב"ן והרשב"א):
מפרשים
(א) ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידו: ועיין לעיל סוף סימן נ"ב ולקמן סימן קי"ח כצ"ל:
(ב) לשם נישואין: כל זה הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ' כ"ב מה"א וכתב המ"מ וה"ה אם נכנס לחצר שלו אפי' בסתם ולא הזכירו הרמב"ם דנתבאר הוא בדבריו במ"ש שהואיל ונעשית ברשו' בעלה דירשנה ע"ש וא"כ אין מחלוקת בין הרמב"ם ובין האחרוני' שהעתיק הרב בהג"ה זו שאח"ז ודו"ק:
(א) הואיל ונעשית ברשות בעלה יורשנה: אבל לשאר מילי לא מהני ואין מטמא לה ואינו זוכה במציאתה ואין מיפר נדריה כ"פ רש"י והר"ן וכן משמע מלשון הרמב"ם ועיין בתו' בסוגיא זו דס"ל דמטמא לה ומיפר נדרי' ולכאור' קשה הא בכל הסוגיא דף מ"א משמע מסירה לבעל או לשלוחיו לא עדיף מחופה ולכמה מילי גרע טפי לפ"ז אם לא היתה טהורה אינו יורשה לשיטות הרמב"ם וכ"כ השואל בתשו' הרא"ש בכלל נ"ד וכ"כ בח"מ סי' ס' לפ"ז לפי הירושלמי שהבאתי בסי' נ"ד לא מהני מסירה באלמנה דהא חופה לא מהני באלמנה א"כ תימא מ"ש בס"ס אלמנ' שלא הלכו שלוחיו עמה אין הבעל יורשתה ת"ל אפילו אם הלכו שלוחיו עמה אינו יורש ומרמב"ם שכתב לשון זה אין ראיה משום הרמב"ם לא ס"ל כירושלמי כמ"ש בסי' ס"ג וצ"ל המחבר ס"ל דין מסירה ל"ד לדין חופה כי חופה איירי שאביה עמה או חופה בבית אביה מ"ה בעינן חופה הראוי לביאה אז יורש אותה אבל כשמוסר' לשלוחי הבעל להוליכה לבעל או האלמנ' שהלכה מבית אביה לבית בעלה אז מאותו שעה מחלה ירושתה לבעלה וכ"כ רש"י שם כיון דמסרה אחולי אחיל לכן נראה אפילו אם היא נדה יורש אותה כי דין זה לאו מתורת ביאה הוא ומ"ש בתשו' הרא"ש הנ"ל דאינו יורש כשהיא נדה באמת הרא"ש לא ס"ל כן אלא השואל כתב כן, ומזה נשמע אם באתה לבעלה בשבת אסור לבוא עליה בשבת כי לא הי' לו בה שום חלק וירושתה זוכה מחמת מחילה, ומה שאית' בש"ס מסירתה זו היא כניסתה לחופה אתיא אליב' דרב אשי דאמר דאוכלת בתרומ' אבל לשמואל דקי"ל כוותיה דלא מהני אלא ליורש' אז לאו משום חופה הוא אלא משום מחילה ואלמנ' שהלכה מבית אביה לבית בעלה ואין הבעל ושלוחיו עמה מכל מקום מיד שבאתה לרשות בעלה זכה בירושת' מטעם מחילה ועיין סי' ס' ובט"ז כתב וז"ל ונרא' מזה אפי' אלמנ' דאין חופה קונה בה מכל מקום כאן שהבעל הולך עמה מן החופ' לבית הנשואים קנאה לכל דבר מחמת מסיר' לרשותו ולא אמרו חופה אינה קונה באלמנ' אלא אם אין הולך עמה כי בדורו' ראשונים לא היה עושה חופה על כלונסו' אלא שהי' בית מיוחד לנשואין ולשם הולכים החתן והכלה ואין שייך שם מסירת רשותו דהא לא הלך עמה אלא כל א' בא בפני עצמו ובזה ניחא מה שלא הזכיר רמ"א בסי' נ"ד דבאלמנ' אין חופה קונה לפי שלדידן שהולך החתן עם הכלה מן החופה שלנו לבית הנישואין שיבעלנה שם קונה אותה ע"כ:
(ב) ויש אומרים דבחצר שלו וכו': כתב המגיד גם הרמב"ם יש לומר לא פליג על זה והנה בחצר שלו אם מתייחד עמה הוי חופה וזוכה בכל דבר לפי זה הבריית' דתני' מסר לשלוחי הבעל או אם יש לו חצר ונכנסה עמו לשם נישואין יורש אותה אבל תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה לא אתי למעט אלא מסיר' לשלוחיו דהא חצר שלו הוי חופה וכ"כ רש"י בד"א שמסירה לשלוחיו הוי נישואין ועיין ברמב"ם פ"ו ה' תרומות כתב דין תורה שתאכל תרומה משנתארס' אבל אסרו חכמי' שמא תאכיל תרומה לאביה וכו' והנה בש"ס בכתובות דף כ"ז איתא למתני' הראשונ' ארוס' אינה אוכלת תרומה משום שמא תאכיל לאביה או שמא ימצא בה סמפון והוי קידושי טעות והיא זרה למפרע מאי בינייהו בין שני טעמים הללו קבל עליו המומין תו לא שייך הטעם משום סמפון והטעם משום תאכל אביה שייך, ולמשנה האחרונ' שם אינה אוכלת תרומ' עד שתכנוס לחופה וקאמר שם מתני' האחרונ' ס"ל הטעם משום סמפון וס"ל קודם החופ' אף על גב דבודק בחוץ אם יש בה מום בדיקת חוץ לא הוי בדיק' מ"ה אינה אוכלת בתרומ' עד שתכנוס לחופה ואז בודק בפנים וצ"ע על הרמב"ם למה כתב הטעם משום שמא תאכיל לאביה ולא כתב הטעם משום סימפון כן הקשה בב"ה:
ונכנס עמה בדרך לחצר שלו כצ"ל וכ"ה בגמ' ובטור:
ונתייח' עמה שם נראה דהך נתיחד אין פירושו יחוד הראוי לביאה דהיינו שאין שם אדם אלא החתן והכלה דא"כ פשיטא דקונה אפי' ברשות שלה כדמוכח בסי' ס"ג סעיף ה' דיחוד הראוי לביאה קונה אפי' באלמנה ותו דהא סיים בסיפ' נכנס עם הבעל לחצר ללון כדרך עוברי דרכים בפונדק והיינו שיש ג"כ שם אנשים הרבה וא"כ גם ברישא ע"כ מיירי מדר' זה אלא פשוט דלא נתכוין בזה אלא להורות דהך כניסה עמו היינו ששהתה עמו שם יחדיו בלילה ההיא ולא כניסה לחוד קאמר:
בעצמה מבית אביה פי' בלא הבעל או שלוחיו כמ"ש אח"כ בהדי' אבל לענין האב או שלוחיו לא מעלה ולא מוריד באלמנה דדוקא בבתולה נערה שהיא ברשות אביה לא יצאה מרשותו כל שהוא עמה משא"כ באלמנה:
ואין הבעל עמה משמע דאם הבעל עמה בעלה יורשה אפי' מתה בדרך ונרא מזה דאפי' באלמנה דאמרי' בסי' ס"ג דאין חופה קונה בה מ"מ בדרך הנזכר כאן שהבעל הולך עמה מן החופה לבית הנשואין קנאה לכל דבר מחמת מסיר' לרשותו ואע"ג דהחתונה בבית אבי הכלה לא הוי כבית שלה כיון דכבר נותן האב אותו החדר לחתנו אפי' דרך שאלה הוי כממכר וכ"ש אם מוליך אות' לבית שיבעלנ' ולא אמר חופה אינו קונה באלמנה אלא אם אינו הולך עמה וכ"כ הרב המגי' וז"ל וכבר נתבאר שלא תכנס לרשות הבעל לירושתה בלכתה אליו אלא א"כ הוא או שלוחיו עמה עכ"ל משא"כ בהיא חופה דסי' ס"ג אין שם הולך עמה לבית הנשואין כי בדורות הראשונים לא היו עושין חופה על כלונסות אלא שהיה בית מיוחד לנשואין ולשם הולכין החתן והכלה ואין שייך שם מסיר' רשות דהא לא הלך עמה אלא כל א' בא בפני עצמו ובזה ניחא לי' מה שלא הזכיר רמ"א בסי' נ"ד דבאלמנה אין חופה קונה לפי שלדידן שהולך החתן עם הכלה מן החופה שלנו לבית הנשואין שפיר קונה מצד מסיר' לרשותו כנ"ל:
או של שניהם ל"ר למ"ד בסי' ל' סעיף ג' דבנותן הקידושין לרשות שניהם הרי הם קדושי ספק דהתם הטעם משום קנין אם יקנה אותה שתהי' לו לאשה בזה יש ספק ברשות שניהם אבל הכא כבר קקנאה בשעת קידושין אלא שצריך עדיין לנשואין וביחו' בעלמא סגי ובזה הוה רשות שניהם שפיר לומר שלשם נשואין נכנס שם:
(א) יירשנה: אבל לשאר מילי לא מהני ואין מטמא לה ואין זוכה במציאתה ואין מיפר נדריה רש"י והר"ן. ותוס' ס"ל דמטמ' לה ומיפר נדריה עיין ב"ש בה"י.
(ב) ויש חולקין: אם הנדוני' לא הגיע לידו וע"ל סוף סימן נ"ג ולקמן סי' קי"ח כצ"ל.