שו"ת תורת חסד/אורח חיים/כט

שנית ע"ד הנ"ל. לרב אחד שרצה להשיב על קצת דברי בתשובתי הנ"ל: מכתבו הגיעני. ואימא ליה איזי גופא דעובדא. שבאמת אני לא ידעתי כלל שרומע"ל ראה דברי תשובתי הנ"ל. רק גיסי בהיותו במחנם ועפ"י מקרה שהיו בידו איזה כתבים שלי שלא בידיעתי והראה אותם לחכמי עירו ובתוכם גם לכת"ר. ולא ידעתי מכל זה כלל. ולא כמו שחשב מעלתו שצויתי לשאול דעתו ע"ז בשאלה הנ"ל. וכידוע שאין זה דרכי כלל ומעולם לא שאלתי אף לשום גדול בעולם. (רק בעניני עגונות וכדומה לפעמים צויתי להשואל שיכתוב הוא עוד לשני גדולים שיסכימו להיתר ג"כ). וכעת קבלתי מכתבו ולא ראיתי בו שום דבר נכון להלכה כלל. רק מדלג מענין לענין ולא לברר שום ענין לתכליתו כראוי. ולא היה מן הצורך להשיב לו כלל. ועכ"ז אשיב לו קצת בקצרה לאפס הפנאי: ראשית דבריו מה שהקשה ע"ד הה"מ בפ"ד מהל' יו"ט (שהבאתי בתשובתי לעיל אות ו') מהא דמוכח בביצה די"ג ע"א דמותר להפריש תרומה ביו"ט בטבל שלא נתחייב מעיו"ט ולא נגמרה מלאכתו לתרומה עד יו"ט אע"ג דטבל אינו ראוי לשום אדם. והאריך בזה הרבה נפלאתי עליו איזה חדשות השמיענו בזה. וכבר ביארתי זאת בתשובתי והסברתי הדברים בהא דכלי שנטמא ביו"ט אף באב הטומאה מטבילין אותו ביו"ט, (וחילוקו של הה"מ הנ"ל הוא רק לענין נטמא בו"ה דצורך טבילתו מדרבנן כו'). וכן עיסה שנילושה ביו"ט מותר להפריש חלתה ביו"ט. ומ"מ בכלי שנטמא מעיו"ט או עיסה שנילושה מעיו"ט אף שלא היה לו שהות לתקנו מעיו"ט מ"מ אסור לתקנו ביו"ט. אף שלענין מכשירי או"נ התירו ג"כ אם לא היה לו שהות מעיו"ט. (וכמ"ש בתשובתי אות ז' ואות י"ב. מילתא בטעמא. ע"ש). והה"מ שם דמיירי להדיא בכלים הניקחין מן העכו"ם פשיטא דמיירי שלקחם מעיו"ט (דביו"ט אסור לקנותם) ונתחייבו בטבילה מעיו"ט ומש"ה אסור להטבילם ביו"ט אף דחיוב טבילתם מדרבנן כיון דמעיקרא לא חזו למידי וכנ"ל. ומה ראה כת"ר על ככה להתקשות בדבר זה בחנם ולהשחית הנייר במילין דכדי שלא לצורך כלל וע"ד מה שכתב מעלתו בדברי המג"א סוף סי' י"ג שהוכיח דמותר להפקיר בשבת מגמרא דשבת (דקל"א רע"ב) דלר' אליעזר מכשירי ציצית אין דוחין את השבת הואיל ובידו להפקירן ולא אמר הואיל ובידו ליתנו לעכו"ם או לקטן. ומעלתו כתב ע"ז במסקנתו דלהריטב"א דס"ל דאסור להפקיר בשבת מדרבנן מ"מ כיון דמדאורייתא מותר להפקירן מש"ה לא דחי שבת. זהו פשוט וידוע אף לבר בי רב דחד יומא. וכבר כ"כ בשער המלך ובמחה"ש ושאר ספרים והלכו בו הנמושות. (ועל עיקר דיוקו של המג"א מדלא קאמר הגמרא שבידו ליתנו לעכו"ם או לקטן, ע"ז לא השגיח מעלתו כלל. וכבר ביארתי זה במ"א). ואין להקשות ע"ד המג"א הנ"ל דנהי דלדידן מותר להפקיר בשבת אף מדרבנן מ"מ הגמרא בשבת שם דקאי אליבא דר"א ור' אליעזר שמותי מתלמידי ב"ש וקאי תמיד בשיטת ב"ש כמבואר בירושלמי שהביאו התוס' בביצה (דל"ד רע"ב) וע' בתוס' נדה (דף ז' ע"ב). וב"ש ס"ל בעירובין (דע"א ע"א) דאסור לבטל רשות בשבת ג"כ דחשיב מיקני רשותא ודמי למו"מ ולדידהו יהא אסור להפקיר בשבת מדרבנן. דזה אינו. די"ל דב"ש נמי ס"ל דשרי להפקיר בשבת, והתם טעמא דב"ש דס"ל דביטול רשותא לבני החצר הוי כמו אקנויי רשותא ולא כהפקר דעלמא. וע"ש בר' יהונתן מ"ש בזה. ועד"ז יישבתי במ"א דברי רש"י בשבת שם (דקל"א רע"ב) שכתב דעובר בעשה כשמשהא טלית בלא ציצית ואפי' מונחת בקופסא. והקשה עליו בחי' הרשב"א דהא קיי"ל דציצית חובת גברא הוא וכלי קופסא פטורים מציצית אלא דהגמרא נקט התם טעמא דא"ש לכ"ע. וכ"כ התוס' במנחות (דמ"ד ע"א סד"ה טלית). וי"ל דרש"י לטעמיה שפי' בשבת (דכ"ה ע"ב) בסדין בציצית דב"ש פוטרין ולא קתני ב"ש אוסרין דהיינו משום דב"ש ס"ל בעלמא דכלי קופסא חייבין בציצית. ושפיר פירש"י כן בגמרא דשבת דקל"א הנ"ל דקאי אליבא דר"א שהוא מתלמידי ב"ש וקאי בשיטתם וכנ"ל: ובמה שהביא מעלתו קושיית המרכבת המשנה לפי הנוסחא ישנה ברמב"ם ספ"ט מהל' ט"מ דספק איסור באיסורי כרת אסור מדאורייתא ומש"ה מביא אשם תלוי משא"כ בספק איסור לאו. דלפ"ז קשה בסוטה (דכ"ט ע"א) דאר"ג א"ר מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא כו' הא ספק טמא יאכל אימא סיפא כל טהור יאכל בשר הא ספק טהור אסור. ולדברי הרמב"ם להנוסחא ישנה הנ"ל א"כ אין כאן סתירה בהך קרא כלל דטומאת הגוף בכרת וטומאת בשר בלאו. הנה קושיא זו ידועה בשם קושיית העולם. וכמה יישובים נאמרו בזה. (וכבר ידוע ג"כ מ"ש בספר דברי אמת הספרדי בדברי הרמב"ם דתרתי בעינן כרת ואיתחזק איסורא דהיינו חתיכה מב' חתיכות אבל חתיכה אחת שהיא ספק כרת הך ספק אסור מדרבנן לפ"ד הרמב"ם, ומעלתו לא ראה דבריו). ובפשיטות י"ל דבלא"ה כבר הקשו שם דמאי פריך הגמרא סתירה בהך קרא דילמא הא דמשמע מרישיה דקרא דאשר יגע בכל טמא דספק טמא יאכל היינו בספק אם נטמא הבשר בנגיעתו או לאו יאכל משום דיש להבשר חזקת טהרה. משא"כ האי דמשמע מסיפיה דקרא דספק טהור אסור היינו בגברא שהספק אם הוא טהור היינו אם נטהר מטומאתו שהיה טמא מתחלה דאסור לאכול שיש לו חזקת טומאה. אבל ז"א דלק"מ דמסתמא סיפא דקרא דומיא דרישא דספק טהור לא יאכל בשר היינו אפי' יש לו חזקת טהרה דומיא דספק טמא דגלי ברישיה דקרא שמותר באכילה, ולפ"ז ממילא מיושב ג"כ קושיית העולם הנ"ל דל"ל דהא דספק טמא לא יאכל בשר היינו משום דהוי ספק כרת דאסור בכל התורה. דז"א. דכל ספק איסור כרת היכא דאיכא חזקה להיתרא שרי. וע"כ דכאן הוא גזה"כ מדין ספק טומאה ברה"י דלא מהני חזקה. וא"כ ה"ט שייך בספק טומאת בשר ג"כ. וע"כ לחלק בין דבר שיש בו דעת לישאל ובין אין בו דעת לישאל כדאיתא התם. (ואין סתירה מכאן ע"ד הפמ"ג בפתיחתו להל' טריפות דס"ל דבאיסור כרת או מיתה בידי שמים לא סמכינן אחזקה. דמבואר שם דזהו חומרא דרבנן שהחמירו באיסור כרת דלא לאוקמי אחזקה אבל מדאורייתא ודאי מהני חזקה אף באיסור כרת וא"ש כנ"ל). ולפי דברינו יש מקום ליישב ג"כ מה שהקשה בספר דברי אמת שם מכאן ע"ד רש"י בקידושין דע"ג ע"א ע"ש. וא"ר להאריך. אלא דבלא"ה יש כמה סתירות על הנוסחא ישנה ברמב"ם הנ"ל שמחלק לענין הספיקות בין איסור כרת לאיסור לאו. ואנקוט חדא מהא דבגמרא דחולין (דמ"ג ע"ב) דאמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא כו'. ופריך הגמ' מ"ש משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ומשני התם איתחזק איסורא. (והתוס' שם הקשו מחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ע"ש). והשתא מאי פריך הגמרא הא בחיוב כרת ספיקו לחומרא מדאורייתא ומש"ה מביאין א"ת משא"כ בספק לאו כו'. וכן קשה מכמה סוגיות. והגם שיש מקום אתי ליישב כל הסתירות בזה מ"מ א"ר להאריך אחר שהנוסחא ישנה ברמב"ם הנ"ל היא דחויה מכל הגדולים, ובתשו' מהרי"ט כ' ע"ז שתלמיד טועה כתבה כו': וע"ד מה שהעיר מעלתו מהא דאמר רבא ביבמות (דקי"ט ע"א) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. לפלא הוא שלא ראה שכבר קדמו בזה המהרי"ט שם במקומו בריש חיו"ד. ע"ש. וכן מה שהעיר מעלתו מהא דריש ביצה דאמר ר"נ דבמוקצה מחמרינן ביו"ט טפי מבשבת דיו"ט דקיל אתו לזלזולי ביה וביבמות שם סבר ר"נ דבאיסור כרת יש להחמיר יותר. כבר עמד בזה בתה"ד סי' ר"נ ע"ש. ומעלתו לא ראה דבריו ג"כ. (ובמ"ש שם התה"ד לחלק דלענין ספק איסור אין חילוק בין כרת ללאו אבל לענין גזירה והרחקה החמירו רבנן בכרת טפי מבלאו. הארכתי מזה במ"א. ופה אכמ"ל). ובמה שרצה מעלתו לומר דבהך פלוגתא דר"נ ורבא ביבמות אם יש לחלק בין כרת ללאו בזה תליא ג"כ אם יש להחמיר באיסורי שבת יותר מביו"ט. דבריו לא נהירין ולא צהירין. מלבד מה שלא זכר מאומה מכל המקומות שהבאתי בתשובתי (אות א') דפשיטא להגמרא שהחמירו בשבת דאיסור סקילה יותר מביו"ט אף לענין איסורי שבותין שבו. והבאתי שם מיבמות וסוכה וביצה ע"ש. ומלבד זה לכאורה בלא"ה נראה דאף רבא ביבמות דאמר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת מ"מ כ"ז רק באיסור כרת אבל באיסור של חיוב מיתת ב"ד בודאי יש להחמיר יותר. וכדאיתא בסנהדרין (דפ"ד ע"ב) בהא דרב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא כו'. א"ה אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק. (ושמא יש לדחות דלענין שוגג שאני דבאיסורי לאו ליכא שום קרבן או כפרה על השוגג). ועוד ראיה מגמרא דב"מ (דנ"ו ע"א) דקשיא ליה לר"א מיתה בידי שמים ומשני ליה שמואל מיתת ב"ד דילמא שאני מיתת ב"ד דחמירא. ועוד שם בב"מ (ד"צ סע"א) דאיבעיא התם כי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא כו'. משמע ג"כ דאפשר לחלק בין איסור סקילה לאיסור לאו. (אף דנפשט הבעיא אח"כ דשבות דאמירה לעכו"ם גזרו אף באיסור לאו). והתוס' שם כתבו דשבת ויו"ט חד מילתא הוא לענין זה. מ"מ לאו בכל דוכתא אמרו כן כו'. ועוד ראיה מדברי התוס' בקידושין (די"ב ע"ב) בהא דאמרינן התם אם הקלנו בשבויה נקיל בא"א, וכ' התוס' די"מ אם הקילו בשבויה דליכא אלא איסור לאו דזונה נקל בא"א דאיכא איסור מיתת ב"ד. והתוס' דחו פי' זה רק משום דבשבויה נמי פעמים דאיכא איסור מיתה כו'. ומשמע דבעיקר הסברא ל"פ התוס' דיש להחמיר באיסור של מיתת ב"ד יותר מבלאו לכ"ע. והרי התם בקידושין אביי ורבא אמרי לה הא דאם הקילו בשבויה נקל בא"א. ורבא גופיה אמר ביבמות שם מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. הרי מוכח מזה דאיסור מיתת ב"ד שאני וכנ"ל. ולפ"ז א"כ לכ"ע יש להחמיר בשבת טפי מביו"ט דבשבת הוא איסור של חיוב מיתת ב"ד. ושוב ראיתי בחי' הרשב"א בקידושין שם שבאמת דחה פי' הי"מ שבתוס' מה"ט דבדאורייתא אין לחלק כמ"ש ביבמות. וכ"כ הריטב"א שם. ומשמע מדבריהם דס"ל דבחיוב מיתת ב"ד נמי אין סברא להחמיר יותר מבלאו. ומגמרא דב"מ הנ"ל מוכח כדברי התוס' כאן. ועכ"פ יש לתמוה על מעלתו דלא חלי ולא מרגיש מכל הנ"ל. ובסוף דבריו חזר והוסיף עוד לגבב דברים על יסוד זה. דלמ"ד ביבמות דס"ל מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אין לחלק בין יו"ט לשבת כלל ורצה לפרש בזה פלוגתא דאמוראי בירושלמי שהבאתי בתשובתי אות ט'. ורצה להעמיס כן גם בדברי התוס' שהבאתי בתשו' דמבואר מדבריהם שמחלקים בין שבת ליו"ט לענין כלי שנטמא בו"ה שכוונתם היא למ"ד דמחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. וכל דבריו בטלים מעצמם ואין להם שורש ולא ענף. וגם לדבריו העיקר חסר בדברי התוס' שלא נזכר בדבריהם אף רמז מפלוגתא זו דביבמות הנ"ל וגם דבהך פלוגתא לא תליא זה כלל אם לחלק כאן בין שבת ליו"ט כנ"ל. וא"א לפרש כן בדבריהם. ולא יסתפק בזה שום מעיין בצדק כלל. וע"ד מ"ש מעלתו בדברי התוס' בעירובין (דמ"א ע"ב) שהבאתי בתשובתי אות ד' שכתבו התוס' ול"ד למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם איסור דאורייתא. ופי' מעלתו דקושיית התוס' היא ממבשל בשבת לר"י דבמזיד הוא לא יאכל עולמית ואסרינן ליה אף לאחר שבת דאז הרי לא הועילו מעשיו. וה"נ הכא אף לאחר שהוחזרו הפירות ולא אהנו מעשיו יש לקונסו ולאסור עליו וע"ז חילקו בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. הנה פירושו זה ג"כ דחוק בדברי התוס' לפרש כן בקושייתם דזה לק"מ דפשיטא הוא די"ל דכל היכא דלא אהנו מעשיו אין לקונסו כלל. (וכדאשכחן בכ"ד. וכבר העירותי שם בזה). רק במבשל בשבת דנתקיימה מחשבתו ואהנו מעשיו ויש לקונסו לכ"ע. רק דפליגי באופן הקנס דר"י ס"ל דלדידיה גופיה ראוי לקונסו לעולם שלא יהנה ממעשי העבירה שלו. משא"כ כאן בפירות שיצאו ח"ל והוחזרו למקומן לא אהנו מעשיו כלל ולא נתקיימה מחשבתו ולא נתקן בהם כלום ע"י העבירה שפיר י"ל דאין לקונסו כלל כמו דאמרינן בכל דוכתא בכה"ג ואין התחלה לקושייתם וטפי מסתבר לפרש בכוונת התוס' עפ"י דברי התוס' בשבת (דקכ"ב ע"א). וכמ"ש בתשובתי שם: וע"ד מ"ש בתשובתי להוכיח מדברי הריטב"א גופיה דכל שעשה איסור במזיד ביו"ט קנסוהו לבו ביום. ממ"ש בש"מ ספ"ק דביצה (די"ד ע"א) בשם הריטב"א גבי ר"פ דאייתו ליה דייסא ולא אכל כו' דר"פ רצה להחמיר על עצמו דאילו מדינא שרי דקיי"ל כר"מ דמותר לאחרים לבו ביום במבשל בשבת. ומבואר מדבריו שלהעובר עצמו אסור בו ביום מדינא אף שעבר באיסור דרבנן. ומעלתו דחה ראייתי מדברי הירושלמי בביצה פ"ב ה"ח דפריך התם ויעשה ר"צ כשוגג אצל ר"ג ומשני אלא שלא להתיר מלאכה ע"י ר"ג. ופי' מעלתו דקושיית הירושלמי ויעשה ר"צ כו' היינו כמו דבשוגג מותר לר"ג עצמו כמו כן מותר לאחר בו ביום. ומשני שלא יאמרו שר"ג התיר ויעשו כולם כן. וה"נ י"ל בעובדא דר"פ הנ"ל. והנה מלבד שפי' בירושלמי פי' זר ולא ניתן להאמר כלל. אף גם לפי הבנתו בירושלמי מ"מ הרי מעלתו בעצמו לפי דעתו כתב שהריטב"א לא ראה דברי הירושלמי בזה. ומעתה מה לו עלי ועכ"פ שפיר הוכחתי מדברי הריטב"א שלדעתו מדינא אסור לבו ביום להעובר עצמו אפי' באיסור דרבנן. (אחר שהריטב"א לא כיון לדברי הירושלמי אף לפ"ד מעלתו). ובמח"כ כ' שלא בעיון ורצה להשיג עלי בכדי. ובנידון מה שהבאתי דברי התה"ד לחלק באומר מותר בין שטעה בטעם וסברא כו' וגם ע"ז רצה מעלתו לטפול דברים בלתי נכונים וא"צ להשיב עליהם. ות"ל כל דברינו נכונים: