שו"ת תורת חסד/אורח חיים/כח

ע"ד שאלתו. בכלי הבלוע מאיסור שהגעילו אותו ביו"ט אם מותר להשתמש בו ביו"ט כיון דבליבון והגעלת כלים יש איסור משום תקוני מנא ביו"ט. והשתא בדיעבד שהגעילוהו ביו"ט מה דינו. ומעלתו הורה להתיר דכיון דאיסור דמיחזי כמתקן הוא מדרבנן י"ל דלא גזרו בדיעבד רק באופן שלא היה איסור דאורייתא במלאכת החמת המים. עכ"ד מעלתו והאריך בזה במילי דסברא. אך לא הביא כלל שום מקור ושורש לדין זה:

א

לכאורה יש ללמוד ד"ז מהא דתנן במתני' פ"ב דתרומות מ"ג המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהם מזיד לא ישתמש בהם. ולכאורה י"ל דה"ה למגעיל כליו במזיד דלא ישתמש בהם. שהרי אליבא דרבא בביצה (די"ח סע"א) איסור טבילת כלים הוי נמי משום תקוני מנא. וכיון דנקטינן כהפוסקים הסוברים דהגעלה חשיב ג"כ תקוני מנא ואסור ביו"ט וכמבואר בש"ע ורמ"א סי' תק"ט ס"ה (וכ"ד הרא"ה הובא בש"מ בביצה שם. וכ"ד הסמ"ק והג"מ ומרדכי. ודלא כהרדב"ז ח"ג סי' ת"ב. ודבריו יובאו לקמן). וא"כ מה לי לטהרו מטומאה או להכשירו מאיסור. (ואף לטעמא דרב ביבי בביצה שם דאיסור טבילת כלים ביו"ט הוא משום שמא ישהה י"ל דה"נ שייך ה"ט בנ"ד שבליעת הכלי מאיסור היה קודם יו"ט). אך צריך לבאר בזה כמה פרטים. חדא דיש לבאר בהך דינא דמטביל כלים בשבת במזיד לא ישתמש בהם אם ה"ה ליו"ט או לא. ואם יש סברא לחלק בזה בין הגעלה לטבילה. ואם יש חילוק בדין זה בין אם היה הכלי בלוע מאיסור דאורייתא או מאיסור דרבנן כמו שחילקו לענין טבילת כלים דתניא דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט אלמא דכיון דצורך טבילתו מדרבנן לא חשיב מתקן מנא ושרי ביו"ט. וגם צריך לבאר לענין אם לא היה יודע הדין שאסור להגעיל כלים ביו"ט והיה סבור שמותר. אם הוא נידון בזה כשוגג או לא:

ב

ומתחלה נבאר דין מטביל כליו במזיד ביו"ט אי שרי להשתמש בהם. וזה תליא בפירוש הסוגיא דביצה (די"ז סע"א) דאיבעיא התם עבר ואפה מאי כו'. תנן המעשר פירותיו כו' דאית ליה אחריני. ת"ש המטביל כליו כו' ת"ש המבשל בשבת כו' איסורי דשבת שאני. והנה הרשב"א בתשובה (סי' תשפ"ה) ס"ל בפירוש הגמ' דהכא דהשתא דאתינא להכי דאיסורי דשבת שאני הדר ביה הגמ' משינויי קמאי דאוקמה למתני' דהמעשר פירותיו והמטביל כליו באית ליה אחריני אלא דהנך כולהו נמי משום דאיסורי דשבת נינהו אבל יו"ט לעולם מותר ואפי' יש לו פירי אחריני. ומה"ט התיר שם הרשב"א בנידון מי שבישל מיו"ט לחבירו לאכלו ביו"ט שני ואפי' יש לו מאכלים אחרים כו'. (והובא בב"י סי' תק"ג בשינוי לשון קצת). ולדעתו לכאורה הה"נ במעשר פירותיו ומטביל כליו ביו"ט יש להתיר ואפי' במזיד. אמנם המרדכי בביצה פסק לאסור ביו"ט במזיד (והר"ר אפרים שם ס"ל דאדרבה ביו"ט דקיל קנסינן אפי' בשוגג) וכ"ד התשב"ץ. והיינו דס"ל דלא הדר ביה הגמ' משינויי קמאי (דהא דאמרינן אהך דהמבשל בשבת איסורי דשבת שאני. פירש"י משום דבישול בשבת איסור סקילה הוא כו'. א"כ לענין מעשר פירותיו ומטביל כליו דאיסורא דרבנן הם ליתא להך שינויא וצ"ל שינויי קמאי דמיירי באית ליה אחריני. אך י"ל כמ"ש רש"י בסוכה (דט"ז ע"ב ד"ה אבל) דשבת דאיסור סקילה הוא במלאכות דאורייתא מחמירין אפי' במידי דרבנן דאית בה. עכ"ל. וכן ביבמות (דקי"ד ע"א) שבת דאיסור סקילה הוא כו'. ובביצה (ר"ד כ"א) שאני שבות דשבת משבות דיו"ט. ע"ש ושם דל"ב ע"א. וכן מצינו בכ"ד). ויותר י"ל דס"ל להמרדכי דהני שינויי דיחויי נינהו ולא איפשיטא בעיין בגמ'. וכמ"ש הרי"ף והרא"ש. והמרדכי ס"ל כשיטת הגאונים שכתב בהגמ"יי בספ"ב מהל' חו"מ דכל בעיא דלא איפשיטא קיי"ל לחומרא אפי' בדרבנן. וכ"כ באו"ה ריש כלל מ"א בשם סמ"ג וכן משמע בגמ' בברכות (דנ"א סע"א). (והראב"ן בביצה שם כ"כ בהדיא בהך בעיא גופה דכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ע"ש. והרמב"ם בפכ"ג מהל' שבת הט"ו פסק להדיא במעשר פירותיו במזיד אף ביו"ט לא יאכל בו ביום (וכ"פ הסמ"ג בלאוין ס"ה). אף שהרמב"ם גופיה בפ"י מהל' יו"ט ה"י פסק לקולא הבעיא דעבר ואפה מיו"ט לשבת כבר יישב שם הלח"מ שהוא מפרש בגמ' הא דאמרינן א"נ אפשר בשאלה היינו דפירי ומאני הם דברים שאפשר לשאול מחבירו לכך אסורים לעולם אפי' לית ליה אחריני משא"כ בתבשיל וכה"ג שא"א בשאלה לא גזרו עליהם כלל אפי' יש לו אחריני. ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים זהו כוונתו שם. וכעין זה מבואר ג"כ בש"מ שם. (או נימא דהרמב"ם מפרש בגמ' דמשני איסורי דשבת שאני היינו דאיסורין דאיתנהו ג"כ בשבת ומשום חומרא דשבת אסרו אף בדיעבד ממילא החמירו ג"כ ביו"ט אטו שבת כדאשכחן בכ"ד. משא"כ שבות זה דעבר ואפה בלא ע"ת דשבות זה לא שייך בשבת כלל רק ביו"ט לא קנסו בדיעבד). ומזה מבואר דאף דבש"ע סי' תקכ"ז פסק לקולא בבישל שלא לצורך יו"ט דמותר לאוכלן אח"כ בשבת או בחול. מ"מ במעשר פירותיו ומטביל כליו בודאי אף ביו"ט יש לאסור כדברי כל הפוסקים הנ"ל. ואף הרשב"א דמיקל בתשו' הנ"ל נראה שיודה בזה. וכן מצאתי להדיא שהרשב"א גופיה בספרו עה"ק על הל' יו"ט (בית ב' ש"ג) פסק כן דמטביל כליו ביו"ט במזיד לא ישתמש בהם. (ואף בדבריו שבתשו' הנ"ל יש לצדד כן). באופן שאין להקל כלל בהטביל כליו במזיד ביו"ט. ומינה נידון נמי לנ"ד. מיהו זה פשוט דבמעשר ומטביל בשבת נמי לא קנסו רק לבו ביום. וכמבואר בדברי רמב"ם וש"פ. (ודלא כמ"ש התוי"ט בתרומות דמעשר במזיד בשבת אסור לעולם. וכ"מ ג"כ מדברי ה"ר אביגדור במרדכי דביצה שצוה להשליך לאיבוד כו'. ע"ש). וכמפורש בתוספתא רפ"ד דתרומות ופ"ג דשבת ע"ש. וכמבואר בירושלמי שהובא ברי"ף ורא"ש בפ"ה דביצה וכולן אם עשה עשוי בין שוגגין בין מזידין כו'. והיינו לענין שמותר לאחר יו"ט ולא לבו ביום כמ"ש בד"מ סי' תקכ"ד בשם הר"ן. ובזה ניחא ג"כ לדברי הט"ז ביו"ד (סי' רס"ח ס"ק י"א) דאיסור טבילת גר בשבת ויו"ט הוא משום מתקן כדאמר ביבמות (דמ"ו ע"ב) ומ"מ אם עברו והטבילוהו בשבת ויו"ט מהני כדאיתא שם ברמב"ם ובש"ע. (והרי"ף והרא"ש ביבמות השמיטו ד"ז דאין מטבילין גר בשבת ויו"ט. והיינו דס"ל כדברי הבה"ג דמתיר וכמ"ש בב"ח. ואכמ"ל):

ג

ונראה להוכיח שדעת רש"י ג"כ לאסור ביו"ט לבו ביום בכה"ג דנ"ד. ממתני' דבכור שנפל לבור (בדכ"ו ע"א) דרש"א כל שאין מומו ניכר אין זה מן המוכן ופירש"י לאו משום מוקצה כו' אלא לפי שמתירו ביו"ט נראה כמתקן או דה"ל כדן דין דגזרו בו משום שבות עכ"ל (כ"ה גי' מהר"ם וכן העתיקו בתוס' שם הגי' בפירש"י). וע"ש בש"מ שביאר דעיקר טעם האיסור משום מתקן ולא משום דה"ל כדן דין ע"ש. (ולכאורה יש להקשות ג"כ להך טעמא דהוי כדן דין. מגמ' דנדרים (דע"ז ע"א) סבר רב יוסף למימר כו' לא מתחזי כדינא ע"ש. וי"ל). והנה התוס' הקשו על פירש"י דא"כ יהיה שרי בדיעבד ובמתני' לא משמע כן. ובאמת פירש"י שם בגמ' להדיא דמה"ט אפי' בדיעבד אסור. וכבר הרגישו שם בזה המהרש"א והתוי"ט ומהירושלמי דוכולן אם עשה עשוי כו' לק"מ דלאו לבו ביום קאמר הירושלמי וכמ"ש לעיל בשם הר"ן). הרי מבואר דס"ל לרש"י דבראיית מומין כיון דאסור ביו"ט משום דמיחזי כמתקן אם עשה במזיד אסור לבו ביום. ומינה נידון לנ"ד (וכש"כ הוא דשם אינו מתקן ומתיר את האיסור כמו במעשר ומטביל רק דהתם החכם הוא מברר את הדבר אם היה מותר מתחלה או לא. ואפשר דמה"ט סברו התוס' שם דאין לאסור בדיעבד מש"ה). ואף דבירושלמי בסוגיא שם מוכח דכשעבר המומחה וראהו שרי זהו נגד גמ' דידן וכל הפוסקים. ולפי דברינו י"ל בהא דפירש"י שני טעמים באיסור ראיית מומין ביו"ט משום מתקן או דהוי כדן דין. ולכאורה תרתי למה לי ובחד טעמא סגי. ולדברינו י"ל דודאי לרנב"י לקמן דמוכיח ממתני' דר"ש דאמר אין זה מן המוכן אוסר אף בדיעבד י"ל בפשיטות טעמיה דר"ש משום איסור מתקן ומש"ה אסור אף בדיעבד וכמו בכל מילי שאסרו ביו"ט משום מיחזי כמתקן כנ"ל. משא"כ לאביי בגמ' דס"ל דבנולד בו מום מעיו"ט שרי ר"ש בדיעבד ואוסר רק לכתחלה. צ"ל דטעמא דר"ש אינו משום מתקן. (רק באם נולד בו מום ביו"ט הוי כמתקנו לגמרי כדפירש"י לקמן בהדיא ובזה אף בדיעבד אסור משא"כ בנולד בו מום מעיו"ט דמיירי במתני' ס"ל לאביי דאין איסור משום מתקן כלל). רק דהאיסור לכתחלה משום דהוי כדן דין ומה"ט אין לאסור בדיעבד דאף בדן דין ממש בדיעבד דינו דין. ופירש"י במתני' ב' טעמים והיינו לכל מר כדאית ליה. (ואף דרש"י כתב אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשיר, מ"מ לשון זה אינו מפורש לאסור בדיעבד כמ"ש התוס' בכוונת רש"י הכא). ובמה שהקשו עוד התוס' על פירש"י מגמ' דשבת דמ"ו ע"ב דמוכח דר"ש הכא אוסר מטעם מוקצה. כבר יישבתי זה במ"א. ואכמ"ל. וי"ל דרש"י הכא לטעמיה דלא מצי כלל לפרש כהתוס' דר"ש אוסר הכא מטעם מוקצה. דמבואר בתוס' לפירושם דאף דבעלמא ר"ש מיקל במוקצה טפי מר"י מ"מ הכא ר"ש אוסר משום דס"ל דאין רואין מומין ביו"ט ולא היה דעתו עליו מאתמול משא"כ ר"י דשרי הכא איהו ס"ל דרואין מומין ביו"ט כו'. ורש"י לשיטתו בזה דס"ל לקמן (דל"א ע"ב) דבאיסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאיתקצאי כו'. (והיינו באיסור דרבנן היכא שנסתלק המוקצה מן העולם. וע"ש בתוס' ד"ה ונפחת) ולפ"ז ה"נ במתני' אף דר"ש ס"ל דאין רואין מומין ביו"ט מ"מ הא זהו רק איסור דרבנן לראות מומין ביו"ט וא"כ בדיעבד כשהתירו החכם ונסתלק המוקצה מן העולם אמאי אוסר ר"ש. ומש"ה פירש"י טעמא דר"ש דאסור משום מתקן ומה"ט אף בדיעבד נמי אסור לבו ביום כנ"ל. ויש לבאר לפירש"י בקושיית התוס' בשבת (דמ"ג ע"א) בהא דאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן והקשו התוס' שם מ"ש דהכא אמר דאם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה גבי בכור לר"ש דאין רואין מומין ביו"ט אמר שאם עבר וביקרו אינו מבוקר. והניחו זה בקושיא ומה שהקשו שם מקודם אהא דהמעשר בשבת יאכל נימא מיגו דאיתקצאי לבה"ש. זה לק"מ לשיטת רש"י הנ"ל). וקושיא זו לכאורה קשה גם לפירש"י דבבכור נמי דאוסר ר"ש אינו מטעם מוקצה רק משום איסור מתקן ואף בדיעבד קנסוהו לבו ביום כנ"ל. מ"מ ה"נ בטבל דאם עבר ותקנו מתוקן אמאי לא קנסוהו בדיעבד משום איסור מתקן. (וגם במ"ש התוס' בתחלת דבריהם שם שהקשו ממתני' דהמעשר בשבת במזיד לא יאכל. ותירץ דהך דאם עבר ותיקנו מתוקן מיירי בלית ליה פירי אחריני. ומפירש"י שם ובביצה דל"ד ע"ב ל"נ כן). ולכאורה היה י"ל דרש"י ס"ל כשיטת המאירי בביצה שפירש דהא דאמרינן בטבל שאם עבר ותקנו מתוקן היינו לאחרים אבל הוא עצמו לא יאכל ואע"ג דמבשל בשבת אסור אף לאחרים התם הוי איסור תורה אבל מעשר בשבת הוי איסור דרבנן ולא קנסו לאחרים. עכ"ד. (וע' בתשו' חוט השני סי' ע'). ולפ"ז דטבל שתקנו מתוקן היינו לאחרים אבל אסור לו בעצמו ממילא לק"מ מבכור לר"ש דאוסר בדיעבד משום איסור מתקן דהתם נמי האיסור להבעלים שהתירו החכם בשבילו. ולכאורה יש להוכיח כשיטת המאירי הנ"ל. דלהתוס' שם שפירשו הך דטבל שאם עבר ותקנו מתוקן מיירי בלית ליה פירי אחריני. וכדאמרינן בביצה דהמעשר פירותיו במזיד לא יאכל היינו באית ליה פירי אחריני. א"כ תקשי למה לא פשיט הגמ' הבעיא בביצה (די"ז) הנ"ל דעבר ואפה מהו. דהתם בעי למיפשט ממתני' דהמעשר במזיד לא יאכל ודחי התם דאית ליה פירי אחריני והשתא תיפשוט מהכא דבלית ליה פירי אחריני אף שעישר במזיד בשבת יאכל כדמוכח מהך דטבל שאם עבר ותקנו מתוקן לפירוש התוס' הנ"ל. ותיפשוט מינה לעבר ואפה ג"כ דשרי בל"ל פירי אחריני. (ובאית ליה פירי אחריני אסור כדמוכח ממתני' הנ"ל). ולשיטת המאירי הנ"ל ניחא. וי"ל דלד' התוס' נמי לק"מ. מלבד די"ל דהגמרא לא בעי למיפשט הבעיא מדברי האמוראים רק ממשנה או ברייתא וכמ"ש כה"ג בתוס' בשבת (דף ע"ב סע"א) וביומא (דף י"ט ע"ב) ובב"מ (די"ז סע"ב) ושאר דוכתי ובלא"ה נמי י"ל הכא דאף דהגמ' בביצה בעי למיפשט הבעיא דעבר ואפה מהך דהמעשר פירותיו במזיד לא יאכל היינו לחומרא (דאחמירו רבנן במילתייהו ואפי' במקום עונג שבת כדפירש"י) דאפילו בשבות קיל דמיחזי כמתקן החמירו ומכש"כ בעבר ואפה מיו"ט לשבת דהוי שבות במלאכה גמורה. (רק דמדאורייתא יש היתר מטעם הואיל או דצרכי שבת נעשין ביו"ט מדאורייתא). משא"כ להיפך לקולא ליכא למיפשט כלל בעבר ואפה מהך דהמעשר פירותיו להתיר בלית ליה פירי אחריני. ולק"מ. מיהו קצת יש לדחות דרש"י ג"כ לא ס"ל כהמאירי הנ"ל. רק דהמעשר פירותיו במזיד לא יאכל היינו אף לאחרים וכמבואר מד' התוס' וכ"מ בהרמב"ם. רק דמ"ש התוס' שם שאם עבר ותיקנו משמע במזיד. י"ל דרש"י לא ס"ל הך משמעותא. וכדמשמע מפירש"י בפסחים (דמ"ב ע"א) דהאי לישנא מתפרש שפיר שעבר בשוגג. וא"ל:

ד

אך יש לבאר ד' התוס' בעירובין (דמ"א סע"ב) בהא דא"ר פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן מ"ט אנוסים נינהו, וכתבו התוס' וז"ל ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא עכ"ל. ולכאורה דבריהן תמוהין דהא תנן במעשר פירותיו ומטביל כליו ג"כ דבמזיד אסורין אע"ג דאיסורי דרבנן נינהו. (ודוחק לומר דהתוס' מפרשים דר"פ הכא מיירי בלית ליה פירי אחריני. ונקטו בפשיטות כהך צד בעיא בביצה דבמעשר ומטביל לא קנסו בכה"ג) וראיתי שם בריטב"א שכ' וז"ל מאי דמקשו דהא קיי"ל שהמבשל בשבת במזיד לא יאכל כו'. אבל י"ל דהתם הוא בשבת אבל הכא ביו"ט עסקינן וכיון דליכא אלא איסור תחומין דרבנן לא קנסינן ליה שלא יאכלו עכ"ל. ולכאורה היה י"ל כן גם בד' התוס' רק שקיצרו בלשונם וכוונתם ג"כ דבאיסור דרבנן ביו"ט לא קנסוהו בדיעבד. אבל ג"ז דוחק לפרש כן בלשון התוס' שיהיה כ"כ קיצור לשון בדבריהם ובעיקר הענין נראה סברת הריטב"א מ"ש שם בתירוץ השני שלא אסרו במעשה שבת אלא כשנעשה שום תיקון בגופו שזה מיקרי מעשי שבת אבל לא מיתסר משום שנעשה בו איסור העברה ברה"ר או הוצאה והכנסה כו'. עכ"ד. (וכיוצא בסברא זו כתב הריטב"א בעירובין (דס"ח ע"א) בשם הרב החסיד בפירוש ד' הגמרא שם דאמרינן ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהיינו דבדבר שמתחדש שום תיקון בגופו של דבר נקרא דבר שיש בו מעשה כו' אבל בדבר שאין מתחדש שום תיקון אלא הבאה ממקום למקום בזה התירו אמירה לעכו"ם כו'. וזהו דלא כפי' הרי"ף ופי' הבה"ג שם. ע"ש). ועוד היה י"ל בכאן סברא אחרת כעין מה דאמרינן בשבת (ר"ד ד') דהיכא דלא איתעבידא מחשבתו לא קנסוהו. ע"ש. וה"נ כיון שהפירות הוחזרו למקומן הראשון הרי לא איתעבידא מחשבתו במה שהוליכן חוץ לתחום בחנם ומש"ה לא קנסוהו כאן. ובסברות אלו מיושב לפירש"י בעירובין שם דמפרש הך דפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו כו' מיירי אף בשבת ע"ש. והא בשבת בודאי קנסו באיסורין דרבנן במעשר ומטביל כו'. אלא דיש לחלק בסברות הנ"ל. מיהו ד' התוס' דעירובין הנ"ל קשיין כנ"ל. אך לפמ"ש התוס' בשבת (דף קכ"ב ע"א ד"ה משקה) שה"ר אליהו הביא ראיה מהך דעירובין דפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו לא הפסידו היתרן הראשון והוכיח מזה בנכרי שמילא מים והביא דרך רה"ר דשרי בשתייה לישראל כל שמתחלה ג"כ היה יכול הישראל לבא שם בעצמו ולשתות, והתוס' כתבו עליו וז"ל ולא דמי דהתם לא איתעביד בהו איסור דאורייתא מיהו לאותו ישראל עצמו לא מצינו חילוק. עכ"ל התוספות. וע"ש במהרש"ל דיש לפרש שני פירושים בד' התוס'. ונסתייע שם לפירוש השני מד' הרא"ש דבפירות שיצאו ח"ל וחזרו איתעביד רק איסורא דרבנן אבל הכא דאיתעביד איסור דאורייתא אין להתיר לאותו ישראל עצמו אף שהיה יכול ליהנות מהם בלא מעשה זה של האיסור. עכ"ד. ואפשר שיש לכוין עד"ז גם ד' התוס' דעירובין הנ"ל דקושטא קאמרי דבאיסור דאורייתא כמו מבשל קנסו בכל ענין אף בכה"ג שהיה יכול ליהנות ג"כ בלא מעשה זה של האיסור כנ"ל. ומוכח כן בכ"ד. ועכ"פ מד' התוס' האלו אין שום ראיה להקל בנ"ד. (שוב ראיתי במג"א סי' ת"ה ס"ק י"ד שפירש ד' התוס' דעירובין האלו בלית ליה פירי אחריני. ובס' א"ר שם תמה על פירושו. וגם בקה"ע על הירושלמי תמה עליו וע"ש). רק שהריטב"א שם כ"כ בתירוץ קמא דמשום איסור תחומין דרבנן לא קנסינן ליה ביו"ט. (ואפשר דלאו בכל איסורי דרבנן ס"ל כן. וגם דהריטב"א גופיה מסתבר ליה כתירוץ השני הנ"ל). ונראה להוכיח שד' הריטב"א גופיה דכל שעשה איסור דרבנן במזיד קנסוהו ביו"ט. מהא דבפ"ק דביצה (דף י"ד ע"א) ר"פ איקלע לבי מר שמואל אייתו ליה דייסא ולא אכל כו'. וכתב ע"ז בש"מ בשם הריטב"א שמדינא היה שרי ליה לאכול אליבא דר"מ דס"ל במבשל בשבת דיאכל בו ביום לאחרים ור"פ רצה להחמיר על עצמו כו'. מוכח דס"ל שלהעובר עצמו אסור מדינא לאכול בו ביום אע"ג דלא עבר רק באיסורא דרבנן ביו"ט, וכד' כל הפוסקים הנ"ל: ומיהו לכאורה איכא למידק מד' התוס' במגילה (דף כ' ע"א ד"ה ולא) גבי הא דרי"א מן המנחה ולמעלה לא יטבול. והקשו התוס' שם דהיאך הזה מקודם דההזאה הוי שבות. ותירץ שהזה בשוגג או שעבר והזה עכ"ל. מבואר מדבריהם דפשיטא להו דאפי' עבר והזה במזיד ביו"ט עלתה לו ההזאה אף לבו ביום, והא בהזאה נמי איכא איסור משום דמיחזי כמתקן גברא כדפירש"י ברפ"ו דפסחים (דס"ה סע"ב). וי"ל דהתוס' ס"ל דשבות דהזאה היא רק גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר כדאיתא שם בפסחים (דף ס"ט ע"א). ולא משום מתקן וכמ"ש בזה בתשו' פמ"א (ח"ג סי' ג') ובלא"ה נמי יש לחלק בכמה גווני. ואין להביא ראיה ג"כ מהא דתנן בסוכה (דף ל"ב ע"ב) בהדס שענביו מרובות מעליו דאין ממעטין ביו"ט משום דמתקן מנא כדאמר שם בגמרא (דף ל"ג ע"ב) ומ"מ אם עבר ומיעטן כשר. דפשוט הוא די"ל דבמקום מצוה לא קנסו חכמים בדיעבד. ומ"מ לכתחלה אסור למעט ביו"ט והעמידו דבריהם לכתחלה במקום מצוה דאורייתא. ועפ"ז יש לפלפל שם במה דמוקי פלוגתא דראב"ש ות"ק התם באית ליה הושענא אחריתי. ואכמ"ל. (וע"ש במרדכי פ"ג דסוכה דס"ל דהך מתקן מנא כשממעט ענבי ההדס הוי איסור דאורייתא. ומ"מ לא מיפסיל משום מהב"ע ע"ש. אך התוס' ביומא (דל"ה ע"א) כ' בפשיטות דהוי כאן רק איסור מתקן דרבנן וכ"מ בפירש"י בסוכה דל"ג ע"א ד"ה עבר ע"ש. ובמ"א הארכתי):

ה

מכל הנ"ל נתבאר דמטביל כליו במזיד ביו"ט לא ישתמש בהם בו ביום כמו במטביל בשבת. ואף שלכאורה היה מקום לומר היתר בזה מד' הרמב"ם. דהנה הרמב"ם בפכ"ג מהל' שבת ה"ט כתב וז"ל המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט כו' במזיד לא יאכל. ושם (הל' ה') כתב הרמב"ם המטביל כליו בשבת כו' ולא הזכיר בדין זה לענין יו"ט כמ"ש גבי מעשר בשבת או ביו"ט. ומזה משמע לכאורה שהוא מחלק בזה בין מעשר למטביל לענין יו"ט. (ואין לומר דבמעשר במזיד לא יאכל משום איסור מוקצה דאיתקצאי לבה"ש כו'. דא"כ במעשר בשוגג אמאי יאכל. וכבר כתבנו לעיל ד' רש"י בזה דלא אמרינן מגו דאיתקצאי כו'. ועי' ביומא דפ"ג רע"ב וכן ביבמות דף צ"ג סע"א דמשמע מל' הגמרא דאיסור הפרשת תרומה ומעשר בשבת משום טלטול מוקצה וי"ל) והיה י"ל בזה ע"פ מ"ש בתשובת הרלב"ח סי' ט"ז במ"ש הרמב"ם בהל' שבת שם טעם איסור טבילת כלים משום מתקן מנא כרבא. ובפ"ד מהל' יו"ט הי"ז כתב הרמב"ם טעם איסור טבילת כלים משום שמא ישהה כרב ביבי. וביאר הרלב"ח בד' הרמב"ם דביו"ט לא סגי בטעם האיסור משום מתקן דמכשירי או"נ שרו ביו"ט. (וכ"כ המהרש"א בביצה די"ח סע"א בד' הרמב"ם דביו"ט לא גזרו בזה משום מתקן כיון דצורך יו"ט הוא רק האיסור משום שמא ישהה כו'). ובזה תירץ הרלב"ח ג"כ מ"ש הרמב"ם באיסור הפרשת תרומה ומעשרות שני טעמים משום מתקן ומשום שנראה כמקדיש שהוצרך לטעם השני משום יו"ט דלא סגי בטעמא דאיסור מתקן עכ"ד הרלב"ח. ולפ"ז י"ל דמש"ה במטביל כליו ביו"ט דהאיסור רק משום גזירה שמא ישהה לחוד לא גזרו בדיעבד דכיון דאסרו להטביל לכתחלה סגי בזה דתו לא אתי להשהותו על יו"ט ולהטבילו באיסור. ובזה ניחא להני אמוראי דפליגי ארב ביבי ואמרו טעמי אחריני באיסור טבילת כלים אף דתניא כוותיה דרב ביבי בברייתא בהדיא דאין מטבילין כלים ביו"ט משום שמא ישהה. ולפי הנ"ל ניחא דמה"ט דשמא ישהה לחוד לא הוו גזרי רבנן בדיעבד אם הטביל שלא ישתמש בהם. אי לאו דאיכא עוד טעמא אחרינא לאסור כל מר מטעמיה. ולפ"ז י"ל דלרבא דאמר טעמא משום מתקן מנא מש"ה בשבת דוקא אסור בדיעבד ג"כ להשתמש בהם מחמת האיסור שיש בטבילת כלים משום מתקן מנא. משא"כ ביו"ט דליכא רק טעמא דשמא ישהה לחוד לא אסרו בדיעבד כנ"ל. ומ"מ דוחק לומר כן. דהא לרב ביבי גופיה דאמר טעמא דשמא ישהה (ואיהו לא ס"ל כלל שיהיה בזה איסור משום מתקן אף לענין שבת. וכמבואר מד' הרלב"ח שם). ע"כ דס"ל דמה"ט דשמא ישהה ג"כ גזרו אף בדיעבד שלא ישתמש בהם בו ביום. ולדידיה אין סברא כאן לחלק בין יו"ט לשבת לענין דיעבד. ומדרב ביבי נשמע לשאר אמוראי. ואין סברא לומר דבהא גופיה פליג עליה רבא לומר דמשום שמא ישהה אין לאסור בדיעבד. ואטו בסברא כזו יחלקו מה שלא נזכר כלל בגמ' מזה. (וגם מהא דרבה אמר טעמא גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר כו' ופריך התינח בשבת ביו"ט מא"ל משני גזירה יו"ט אטו שבת. מזה מוכח דשאר אמוראי לא ס"ל כלל טעמא דשמא ישהה אף לענין יו"ט ג"כ. וי"ל). ומלבד זה בעיקר יסודו של הרלב"ח לומר דביו"ט ליכא איסור משום מתקן יבואר לפנינו סתירה לדבריו בזה. ויישוב ד' הרמב"ם בע"א בכל הדברים שעמדנו לעיל ג"כ, יבואר לקמן אי"ה. באופן שאין להקל כלל לדינא בהטביל כלים במזיד ביו"ט שלא מצינו בפוסקים מי שיתיר בהדיא בזה. אחר שהרשב"א גופיה בס' עה"ק פסק בזה לאיסור וכנ"ל:

ו

אך בעיקר הדין שאסור להגעיל כלים ביו"ט. לכאורה היינו דוקא כשהיה הכלי אסור מדאורייתא. אבל אם היה האיסור רק מדרבנן יש לדמותו לכלי שנטמא בולד הטומאה דשרי להטבילו ביו"ט. כדתניא בביצה (די"ח ע"א) דכיון דמדאורייתא אין ולד הטומאה מטמא כלי וצורך טבילתו רק מדרבנן לא חשיב מתקן ושרי ביו"ט. וסברא זו כ' בד"מ ובמג"א לענין שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו דשרי ללבנו ביו"ט (אפי' היה אפשר ללבנו מעיו"ט, כ"כ המג"א סי' תק"ט ס"ק י"ב) כיון שמדינא א"צ ליבון רק משום חומרא לא חשיב תיקון כמו כלי שנטמא בו"ה כנ"ל. ולכאורה אפי' היכא דצריך מדינא ליבון והגעלה כל שאינו איסור תורה דמי לכלי שנטמא בו"ה כו'. ואף כשהכלי בלוע מאיסור דאורייתא אם אינו ב"י כיון שמה"ת מותר להשתמש בו כך וכל התיקון להוציאו רק מאיסור דרבנן היה אפשר לומר דדמי לכלי שנטמא בו"ה כו', והה"נ לסתם כלי דהוי אינו ב"י. אך נראה להוכיח דכל שעצם האיסור מדאורייתא אע"פ שא"צ להכשיר הכלי רק מדרבנן חשיב תיקון ואסור ביו"ט. מהא דאיתא בגמ' דפסחים (דף ע' ע"א) דבעי הגמ' לאוקמי מתני' דשקלים דקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל דמיירי בי"ד שחל בשבת. והקשו התוס' דאי בשבת היכי שרי להטביל כלים ותירצו דשונה ומטביל לאחר יו"ט קאמר ע"ש. והרי הא דכלים הנמצאים טעונין טבילה הוא מדרבנן. כדאיתא בפ"ק דשבת (דט"ו ע"ב) דספק כלים הנמצאים הוא מששה ספיקות שהתקינו באושא. ומ"מ אסור להטבילם ביו"ט. וע"כ צ"ל דלא דמי לכלי שנטמא בו"ה כיון דכאן האיסור דרבנן הוא משום חשש איסור תורה חשיב מתקן ואסור ביו"ט. (ואף דלכאורה עדיין קשה ע"ד התוס' דפסחים דהא תניא בביצה שם דכלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט. ולרבא דס"ל איסור טבילת כלים משום מתקן צ"ל טעמא דברייתא בזה משום דהוי כמכשירי או"נ שא"א לעשותן מעיו"ט דשרו ביו"ט. וכ"כ בש"מ שם, וא"כ כלים הנמצאים בי"ד שחל בשבת למה לא יטבלום למחרתו ביו"ט הא א"א היה לעשותן מעיו"ט. והרי אפילו אם לא היה יודע מבע"י מצורך התיקון ג"כ חשיב מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט כמ"ש רש"י שם (דף כ"ח ע"ב). ואפילו אם לא היה לו שהות מבע"י כמו שכתבו הפוסקים וכש"כ בזה. וצ"ל דהתוס' דפסחים בעו לאוקמי מתני' דשקלים אף כרבנן דר"י דס"ל דמכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט נמי אסורין ביו"ט. א"נ התוס' כ"כ לאמוראי דפליגי ארבא בטעם איסור טבילת כלים. ולדידהו י"ל דרק כשנטמא ביו"ט התירו להטביל ביו"ט ולא באופן אחר). וכן יש להוכיח עוד מפירש"י בחגיגה (דכ"ו ע"א) במתני' עבר הרגל ביום ו' לא היו מעבירין ע"ט העזרה מפני כבוד השבת רי"א אף לא ביום ה' כו'. ופירש"י אין מטבילין אותו עד לאחר השבת. דמבואר מזה דבשבת אסור להטבילם והתם הטבילה מטומאת מגע ע"ה דהוי דרבנן. וא"כ קשה מ"ש מכלי שנטמא בו"ה דמטבילין אותו ביו"ט כנ"ל. וכן מצאתי לבעל טורי אבן שם שהניח זה בקושיא. (מיהו לפמ"ש לקמן אות ט' לחלק בין שבת ליו"ט בדין כלי שנטמא בו"ה כו' יתיישב הכא ג"כ. וכעת נבאר לפי מה דנקטו הט"ז והמג"א להלכה דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו בשבת ג"כ. וכן פשיטא ליה להט"א בקושייתו כאן). ולדברינו ניחא. דטומאת מגע ע"ה נמי הוי משום חששא דאורייתא כיון דשמירת טהרתן לא הוי שמירה לדידן וכמו דבגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש לכלים הנגמרים בטהרה דחשיב להו הגמ' במעלות דאית להו דררא דטומאה דאורייתא (שם בדף כ"א ע"ב) (וע"ש ברש"י ד"ה דררא. ובתוס' שם די"ט ע"ב ד"ה בגדי) ובכה"ג חשיב שפיר מתקן ואסור להטביל בשבת ויו"ט. (ובזה ניחא ג"כ לפמ"ש בתשובת מהר"י הלוי (הובא במג"א ר"ס שי"ג) שפירש בד' רש"י ותוס' והר"ן סוף שבת שכתב דמה שפקקו שם המאור בטפיח היה קודם שימות המת אבל אחר מיתתו אסור לסתמו משום דהוי כמתקן בשבת. ולפ"ד הש"ך ביו"ד ר"ס שע"ב וכ"ד החו"י סי' קצ"א דכל שאין המת באותו בית הוי טומאה דרבנן. ע"ש בדבריהם. וא"כ למה אסור בשבת משום מתקן כיון דהתיקון רק מטומאה דרבנן. וע"כ לחלק דלא דמי זה לכלי שנטמא בו"ה דכאן עיקר הטומאה היא טומאה דאורייתא. ומיהו לפמ"ש בתשובת שבו"י ח"א סי' פ"ה דמודה הש"ך בהמשכת טומאה מבית לבית דרך חורים הוי דאורייתא. לפ"ז ליתא לראיה הנ"ל. אך המג"א בסי' שמ"ג הבין בד' הש"ך להפך. וא"ל). ולפ"ז י"ל בנ"ד לענין כלי הבלוע מאיסור דאורייתא אע"ג דסתם כלי הוי אינו ב"י מספיקא מ"מ אסור להגעילם ביו"ט. וכן י"ל אפי' בודאי אינו ב"י דג"כ אסור להגעיל ביו"ט. ועכ"פ כלים הבלועים מאיסור דרבנן יש להתיר להגעיל וללבן ביו"ט. ושמא י"ל לפמ"ש הה"מ בפ"ד מהל' יו"ט לענין טבילת כלים חדשים הניקחים מעכו"ם דאפי' למאן דס"ל טבילת כלים חדשים דרבנן מ"מ אסור להטבילם ביו"ט ולא דמי לכלי שנטמא בו"ה דשם היה הכלי ראוי קודם טבילה להשתמש בו חולין טמאים משא"כ כלים חדשים דלא חזו למידי קודם טבילה והוי מתקן גמור אע"ג דהוי מדרבנן. ע"ש. ולפ"ז י"ל דה"ה לכלי הטעון ליבון והגעלה אפי' אם האיסור מדרבנן מ"מ חשיב מתקן. כיון דקודם הגעלה לא חזי למידי דאפי' בצונן אסור להשתמש בו כ"א באקראי כדקיי"ל ביו"ד (סי' קכ"א ס"ה, ובש"ך סי' צ"א סוף ס"ק ג'). וזה הפך מסברת הרדב"ז בתשובה סי' ת"ב הנ"ל דס"ל דבהגעלת כלים ביו"ט אין איסור משום מתקן כמו בטבילת כלים משום דכלים הבלועים מאיסור חזו להשתמש בהם ביבש ובצונן. עכ"ד. (והיה י"ל דהרדב"ז לשיטתו בתשובה (ח"א סי' רט"ז) שפסק שם להתיר להשתמש כדרכו בכלי איסור צונן יבש. משא"כ לדידן כנ"ל. מיהו אף לשיטתו לא ידענא מהו עדיפותא מכלים טמאים דג"כ חזו להשתמש בהן חולין טמאים. ואף כלי שנטמא בו"ה דא"צ טבילה כ"א לתרומה אבל שרי להשתמש בו חולין בטהרה מ"מ לא שרי להטבילו ביו"ט רק מחמת דצורך טבילתו מדרבנן. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה לפי שקודם הטבילה לא היו ראויין להשתמש בהם באותן דברים שמשתמשין בהם אחר טבילה נראה כמתקן עכ"ל). ומ"מ אף דכן משמע מד' רמ"א ומג"א שכתבו ההיתר רק היכא שצריך ליבון משום חומרא ולא מדינא כנ"ל. עכ"ז לא נראה להחמיר בהגעלת כלים יותר מבטבילת כלים דאם האיסור מדרבנן לא חשיב מתקן. דאף דקיי"ל דאסור להשתמש בקביעות צונן בכלי איסור זהו רק משום חומרא ולא עדיף משפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח דליבונו לא חשיב תיקון. (וע"ש בסי' קכ"א ובסי' ע"ו ס"ד). וגם לפי החומרא שרי להשתמש בקביעות צונן בכלי איסור אם אין לו כלי אחר. (ע' ש"ך סי' קכ"א ס"ק י"א). ובשגם בדין טבילת כלים חדשים גופייהו יש חולקים ע"ד הה"מ ומתירים משום דהוי דרבנן. (וסמכינן עלייהו להלכה לענין דיעבד אם הטבילם בשבת דשרי להשתמש בהם. כמבואר במג"א סי' שכ"ג). ע"כ מכל זה נלע"ד לצדד להתיר להגעיל ביו"ט כלים הבלועים מאיסור דרבנן:

ז

ובעיקר מחלוקת הפוסקים לענין טבילת כלים חדשים ביו"ט. דהה"מ ס"ל דאף למאן דס"ל דטבילת כ"ח דרבנן מ"מ אסור ביו"ט משום מתקן כיון דלא חזו למידי קודם טבילה כנ"ל. ויש חולקים ומתירין טכ"ח ביו"ט ולית להו סברת הה"מ בזה. הנה לכאורה מוכח כדעת הה"מ מהא דמבואר במתני' דספ"ב דשבת ובספ"ק דדמאי דבשבת אסור לעשר את הדמאי. אע"ג דבדמאי אינו מתקן רק מאיסור דרבנן. וע"כ לחלק דל"ד לכלי שנטמא בו"ה כיון דכאן מקודם לא הוה חזי למידי והוי מתקן גמור. רק די"ל דכיון דעיקר חיוב מעשר הוא מה"ת אלא שבדמאי מה"ת א"צ לחוש לספיקו א"כ דמי ממש לכלים הנמצאים דאע"ג דמה"ת א"צ לחוש לספיקן מ"מ חשיב שפיר מתקן בזה במה שחשו חכמים לאיסור תורה כנ"ל ואסור ביו"ט. ואין מכאן ראיה לד' הה"מ הנ"ל. מ"מ אכתי יש להוכיח כן מהא דאסור לתרום תרומת חו"ל דרבנן ביו"ט וכן חלת חו"ל כדאיתא בכ"ד. וכן מהא דאסור לעשר מעשר פירות בשבת ויו"ט אף דמעשר פירות מדרבנן לפ"ד רש"י ותוס' (בשבת דס"ח ע"א ושאר דוכתי) ורש"י גופיה פירש במתני' דשבת (דף ל"ד ע"א) עישרתם פירות האילן. הרי דאסור לעשר פירות האילן בשבת אף ע"ג דחיוב המעשר מדרבנן. וכ"מ בדוכתי טובא. (ומיהו לד' הרמב"ם הנ"ל באות ה' דס"ל דבהפרשת תרומות ומעשרות בשבת מלבד איסור שבות דמתקן יש עוד שבות מפני שנראה כמקדיש, יש לדחות קצת הכא). וכן יש להוכיח מגמ' דיומא (דף פ"ג ע"ב) דאמרינן שם ל"צ בשבת כו' הב"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן כו' ופירש"י דטבל שלו מדרבנן ושבות דהפרשת מעשרות בשבת דרבנן ואשמעינן שידחה השבות כו'. הרי בהדיא דאפי' טבל דרבנן בעציץ שאינו נקוב אסור להפריש מעשר שלו בשבת. וכ"מ נמי בגמ' רפי"ח דשבת (ר"ד קכ"ח) דטבל דרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב ג"כ הוי מוקצה דלא חזי למידי ומוכח מזה דאסור לתקנו בשבת. וכן משמע מהא דאסור לערב עירובי חצירות בשבת מטעם מתקן כמ"ש רש"י בשבת (דל"ד ע"א). ואין לחלק בכל זה בין תיקון אוכל לתיקון כלי. דאדרבה לפמ"ש לעיל בשם הש"מ והרלב"ח דטבילת כלים הוי כמכשירי או"נ א"כ טפי יש להתיר בתיקון אוכל מבתיקון כלי. רק דבאמת נראה דלתקן מידי איסור אין לזה בשריותא דמכשירי או"נ כלל. (ובש"מ שם נמי דייק בלשונו וכ' שעשאוהו כמכשירי או"נ כו'). דהרי לר"א דס"ל בשבת ר"פ תולין (דף קל"ח ע"ב) דאף מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט שרו ביו"ט. ואפ"ה מודה ר"א דאסור לעשר ולהטביל ביו"ט כדמוכח בהדיא בגמרא ספ"ד דביצה (סוף דל"ד) אליבא דר"א גופיה. ע"ש, ובפ"ה דביצה במתני' דולא מגביהין תרומות ומעשרות כו' אין בין שבת ליו"ט כו' ומוקי לה רב יוסף התם כר"א (שם דל"ז ע"א). ובלא"ה נמי פשיטא דר"א לא פליג על ב"ש וב"ה דאסרי טבילת כלים ביו"ט. ותו דלפ"ד הרא"ש בביצה דס"ל דכל שא"א בענין אחר הוי בכלל או"נ ולא בכלל מכשירין א"כ למה יאסר כלל להטביל ולעשר ביו"ט. ותו דבעישור פירות וכה"ג דהוי תיקון אוכל דהיינו או"נ עצמו ולכ"ע אין טעם לקרותו מכשירין, אע"כ דלתקן הדבר מידי איסורו גרע טפי. וטעמא דמילתא דלא מיקרי או"נ ולא מכשירי או"נ אלא בתיקוני המאכל בעצמותו שיהיה ראוי לאכלו. אבל להתירו מאיסור שבו אינו בכלל זה ולא הותר ביו"ט כיון שאין זה מונע את האכילה בעצם רק איסורא רביע עליה. ובמ"א הארכתי בזה. (ומזה מבואר דלא כמ"ש הרלב"ח הנ"ל (באות ה') דביו"ט אין איסור מטעם מתקן מצד היתר מכשירי או"נ כו'. אלא שהרלב"ח שם כ' סברא אחרת דאף לרבנן דר"י דכל תיקון מכשירין אסור ביו"ט מ"מ זהו דוקא כשעושה מעשה בגוף הכלי אבל באינו עושה מעשה בגוף הכלי כמו טבילת כלים ראוי להתיר ביו"ט. מ"מ מוכח בכ"ד דלא כדבריו. ובהדיא כתב הרמב"ם בפי' המשנה בביצה דאיסור טבילת כלים ביו"ט נמי מטעם מתקן. רק דלענין כלי שנטמא ביו"ט דמטבילין אותו ביו"ט לענין זה עשאוהו כמו מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט כמ"ש הש"מ הנ"ל. ומ"מ בכלי שנטמא מעיו"ט אף שלא היה לו שהות בעיו"ט להטבילו זה לא מהני ואסור להטבילו ביו"ט. אף דלענין מכשירין בלא היה לו שהות מעיו"ט מותר לעשותן בי"ט כמ"ש הפוסקים. מ"מ הכא אין היתר בזה כיון שאין זה חשוב בעצם מכשירי או"נ כלל וכנ"ל). ועכ"פ אין סברא להחמיר יותר בתיקון אוכל מבתיקון כלי. מכל הנ"ל מוכח כדברי הה"מ הנ"ל דהיכא דלא הוה חזי למידי מקודם חשיב מתקן אף שהיה אסור רק מדרבנן. (ואין לדחות קצת לפי מ"ש התוס' בחולין (ד"ז ע"א) ובבכורות (דנ"ט ע"א) דתחילת תקון חמיר טפי. ע"ש. דאין לחלק בזה כ"א לענין מה דמיירי התוס' שם ומבואר למעיין ואכמ"ל). ולכאורה הי' יש להקשות ע"ד הה"מ הנ"ל מגמ' דבכורות (דנ"ח ע"א) בהא דתנן ולמה אמרו בכ"ט באלול ולא בא' בתשרי מפני שהוא יו"ט וא"א לעשר ביו"ט. ומפרש שם בגמ' דא"א לעשר ביו"ט משום סקרתא והיינו משום איסור צביעה כדפירש"י במתני' שם. והשתא למה ליה להגמ' למימר טעמא משום סקרתא שזהו רק למצוה בעלמא לכתחילה ובדיעבד אם לא סקרו בסיקרא הוי שפיר מעשר כדתנן במתני' (שם ע"ב). (וגם לרב בשבת (דע"ה סע"א) דשוחט חייב משום צובע. לפ"ז כיון דשחיטה הותרה ביו"ט א"כ י"ל לענין צובע ג"כ מתוך שהותרה צביעה לצורך כו'). וטפי הל"ל טעמא דא"א לעשר ביו"ט משום מתקן שמתירם באכילה כיון שמעשר בהמה טובל מדרבנן כדתנן התם שמשהגיע הגורן אסור למכור ולשחוט. וכדאמר שם בגמ' (ריש ע"א) ואמאי קרי לה גורן דטבלא כי גורן. וא"כ בלא"ה יש לאסור לעשר בהמותיו כמו שאסור לעשר פירותיו משום מתקן. אע"כ משום דמעשר בהמה טבלא רק מדרבנן מש"ה לא חשיב מתקן כמו כלי שנטמא בו"ה ודלא כדברי הה"מ הנ"ל. ויש לדחות ולומר שמזה ראיה להרמב"ם שפסק שם בהא דמשהגיע הגורן אסור לשחוט. דמ"מ אם שחט הבהמה שריא באכילה ומש"ה לא חשיב מתקן כלל בכה"ג שוב נזכרתי שכ"כ התוס' בחגיגה (ד"ח ע"א סד"ה משום). אבל היכא שהיה אסור באכילה אפי' מדרבנן בכה"ג אסור לתקנו ביו"ט וכדברי הה"מ הנ"ל:

ח

ועוד נראה להוכיח כדברי הה"מ מד' הא"ז שהובא בתה"ד (בסוף סי' נ"ד) והובא במג"א ס"ס שכ"ג. דאסור לבטל איסור ביו"ט משום מתקן. ולמד זה מהא דאין מטבילים כלים ביו"ט. והא ע"כ הך דינא מיירי באיסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת, דאל"כ בלא"ה אף בחול אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה. וע"כ דס"ל כדברי הה"מ הנ"ל. וע' בהגהות או"ה (סי' כ"ד) שהקשה בממ"נ ע"ד הנ"ל. ולפמ"ש דבאיסור דרבנן מיירי לק"מ וכן מבואר להדיא בדברי הא"ז הנ"ל שם דבאיסור דרבנן קאי הך דינא כגון בשר עוף בחלב וחשיב ליה אין לו עיקר בדאורייתא ע"ש. ובאמת דין זה שכתב הא"ז דאסור לבטל איסור דרבנן בשבת ויו"ט. לכאורה מוכח כן להדיא בגמ' דשבת (דקמ"ב ע"א) והובא שם בתה"ד בתחלת התשובה שם. גבי הא דתנן דר"י אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. ופריך הגמ' ואמאי הא קמתקן ומשני כר"א כו'. והרי שם כבר נתערבה התרומה בק"א רק דמחוסר הרמה ומה שהרמה אוסרת את המדומע פשיטא דהוא מדרבנן בעלמא. (וע' תוס' בכורות דכ"ב ע"ב). ומ"מ אסור להרים בשבת מדין מתקן. וכש"כ שאסור לכתחלה לערב ברוב איסור דרבנן ביו"ט. והא דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כתב שם בתה"ד דאע"ג דמבטל איסור בידים ביו"ט ואסור משום מתקן התם כיון דמיקלא קלי איסורא לא חשיב תקון כלל. עכ"ד התה"ד. (ולכאורה זה א"ש לפ"ד הרא"ש בביצה שהובא בטור יו"ד סי' צ"ט דס"ל לדינא דאין מבטלין איסור לכתחלה אף בשום איסור דרבנן ולא התירו רק בעצים שנשרו מן הדקל דמיקלא קלי איסורא. וכמ"ש הב"י שם בדעתו דס"ל דכי מפליג הגמ' שם מעיקרא בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן אמסקנא סמיך לומר דדוקא בדקלי איסוריה שרי לבטל בדרבנן. אבל לפ"ד התוס' והרשב"א וכל הפוסקים דס"ל דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא שרי להוסיף ולבטל והוכיחו כן מגמ' דביצה שם דאמרו דבדרבנן מבטלין. וע"כ דהוכחתם היא מהא דהגמ' שם מעיקרא לא אסיק אדעתיה הך סברא דמיקלא קלי איסורא ומוכח מזה דבאיסור דרבנן מבטלין אף בדלא קלי איסורא א"כ ה"נ יש להוכיח מהכא דשרי לבטל איסור דרבנן ביו"ט. ולא חשיב מתקן ג"כ. וצ"ל דאף שזה חידש לו התרצן לבסוף דהיכא דקלי איסורא בטל אפי' בדשיל"מ לרב אשי והמקשן לא ידע סברא זו מ"מ זה היה פשוט לו מתחלה ג"כ דהיכא דקלי איסורא אין זה בגדר מתקן עכ"פ). ומ"מ איכא לעיוני בהך דינא דהתה"ד דאין מבטלין איסור דרבנן ביו"ט משום מתקן. דלכאורה הך דינא תליא באשלי רברבי פלוגתא דגאונים קדמונים. דבפ"ג דפסחים (דמ"ו סע"א) במתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט כו' כתב הרי"ף מיהו ה"מ בא"י אבל חלת ח"ל דמדרבנן היא כו' ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דלא תקרא לה שם עד שתאפה כו'. עכ"ל הרי"ף שם. וכ"ד רב האי גאון הובא במלחמות שם. אבל התוס' והרא"ש והג"מ כ' דאפי' כי ליכא כהן קטן שרי לאפותה דחזי ליה ע"י ביטול ברוב דקיי"ל חלת ח"ל מבטלה ברוב. וכבר הקשו שם הרמב"ן והר"ן ובתשו' הרשב"א (סי' של"ו) ע"ד הרי"ף אמאי לא שרי לאפותה כי ליכא כהן קטן מה"ט דביטול ברוב כו'. והרמב"ן סבר לתרץ דברי הרי"ף דס"ל דהא דחלת ח"ל מבטלה ברוב היינו היכא שכבר נתערב להיתר פחות מרוב מוסיף עליה עד שיבטל ברוב אבל כשהיא בעינה אסור לערבה בידים עם היתר. ומלבד שדבר זה רפיא בידיה דהרמב"ן (שכתב שם רק שסבר לומר כן ושלא ראה לאחד מהראשונים שיפרש כן. ע"ש). אף גם אם נימא כן יהיה סתירה בפסקי הש"ע. דביו"ד סי' שכ"ג פסק הש"ע הא דחלת ח"ל מבטלה ברוב היינו דאף כשהיא בעינה שרי לערבה בידים ברוב היתר. (וע"ש בב"י ובש"ך ס"ק ז'). ובאו"ח סי' תנ"ז פסק הש"ע כר"א דפסחים. ויהיה סתרי אהדדי. הילכך י"ל בפשוט שדעת רב האי גאון והרי"ף הוא דס"ל כמ"ש התה"ד דאסור לבטל ברוב איסור דרבנן ביו"ט מחמת דהוי מתקן. וא"כ לא חזי ליה חלת ח"ל ביו"ט דלא מצי לבטלו. ואף שהרי"ף בפ"ק דביצה פסק כאבוה דשמואל (בד"ט ע"א) דגילגל עיסה מעיו"ט אין מפרישין חלתה ביו"ט. וא"כ ע"כ מתני' דפסחים דכיצד מפרישין כו' מיירי בעיסה שנילושה ביו"ט. ולפי זה נהי דביטול ברוב חשיב מתקן מ"מ יהא שרי לתקונה דהוי כמכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט דמותרים ביו"ט. (וכנ"ל באריכות). זה אינו. דהא קיי"ל דבמכשירין לא אמרינן מתוך שהותרה לצורך כו', (ובאו"נ נמי לא אמרינן מתוך כו' רק היכא דאיכא צורך קצת). וא"כ למה נתיר כאן בחנם לתקנו ע"י ביטול ברוב. כיון דמצי למיעבד כר"א דלא תקרא לה שם עד שתאפה וא"צ כלל בתקון זה. הן אמת שבדין זה צ"ע בלשונות הפוסקים. דמלשון התוס' והרא"ש בפסחים משמע דא"צ בפועל לבטל ברוב החלה טמאה ביו"ט רק כיון דחזי ליה ע"י ביטול ברוב ממילא שרי ליה לאפותה כך בעינה. אבל מדברי הרמב"ן והר"ן מבואר דצריך באמת לבטל ברוב החלה טמאה קודם שתאפה. ע"ש. וכ"נ מד' שאר פוסקים. ולכאורה יש להוכיח כן. דא"א לומר שיותר לאפותה כשהיא בעינה כיון דחזי ליה ע"י ביטול ברוב. דא"כ קשיא דהא קיי"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה היינו רק מדרבנן אבל מן התורה שרי לבטל כל האיסורים ודלא כהראב"ד דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא. וע' ביו"ד סי' צ"ט. והשתא תקשי לן בברייתא דתניא בפסחים (דמ"ז ע"ב) וביצה (די"ב ע"ב) במבשל ג"ה בחלב ביו"ט ואכלו דלוקה חמש. וחשיב ג"כ משום מבשל ביו"ט ומשום הבערה. ואמאי חייב משום בישול והבערה הא מן התורה הוי זה בישול והבערה לצורך דחזי ליה ע"י ביטול ברוב. ולא ליחייב רק משום בב"ח וג"ה. אם לא נימא דאחר שאסרו חכמים לבטל איסור לכתחלה שוב ממילא עי"ז יהיה מלקות מן התורה במבשל איסור ביו"ט וכיוצא בזה העירו האחרונים בדין אופה מיו"ט לחול דקיי"ל דאמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים כו'. היכא דאסור באכילה מדרבנן אם נימא דעי"ז יתבטל ההואיל ושוב יתחייב מלקות מה"ת. דבעל ש"א בתשובתו (סי' ס"ד) וכן בספרו ט"א במגילה פשיטא ליה דאפי' היכא דאסור באכילה מדרבנן מ"מ אין כאן איסור דאורייתא משום מלאכת יו"ט דכיון דמדאורייתא חזיא ליה לאכול אמרינן הואיל כו'. וכ"מ מפירש"י בפסחים (דמ"ז ע"ב ד"ה כלאחר יד) ע"ש. וכבר ביארתי מזה במ"א ואכמ"ל. אך אף לפי מה שצידד בזה בתשו' ר"ע איגר סי' ה' די"ל דבאיסור אכילה דרבנן לא אמרינן הואיל כיון דלא שכיחי אורחים שירצו לאכול איסור דרבנן וכיון דליכא הואיל ממילא יש איסור דאורייתא במלאכת יו"ט. מ"מ אף לדעתו הכא שפיר י"ל דלא יתחייב כאן משום הבערה ובישול כיון דחזי ליה ע"י ביטול ברוב. דכאן ל"ש סברתו בזה לומר שלא ירצה לעבור על איסור דרבנן שלא לבטל איסור לכתחלה. דהרי הוא בישל ג"ה בחלב ע"מ לאכלו וחזינן שאכלו באיסור גמור ומכש"כ שלא היה מונע מלבטל איסור לכתחילה כו'. א"ו מוכח מכאן דכ"ז שלא ביטלו חשוב זה הבערה שלא לצורך ולא מהני מה שהיה יכול לבטלו ברוב היתר וכדברי הרמב"ן והר"ן הנ"ל. (ודוחק לחלק בזה בין שעכשיו הוא איסור מד"ת או לא). ושמא י"ל דמכאן ראיה להנו"ב (במ"ת חיו"ד סי' מ"ה) דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדרבנן היינו דומיא דזרוע בשילה דטעם הנבלע הוא מתבטל. אבל לבטל איסור בעין הוא אסור מה"ת. ולפ"ז לק"מ הכא. (או דיש לחלק בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה, דבאיסורי הנאה מדאורייתא אין מבטלין דזה גופיה חשיב הנאה. ואכמ"ל). ועכ"פ מבואר מדברינו שמדברי רב האי גאון והרי"ף מוכח דס"ל דאסור לבטל איסור דרבנן ביו"ט. אך מדברי כל הראשונים הנ"ל שכ' שם היתר זה לבטל ברוב החלה טמאה מוכח דס"ל דשרי לבטל איסור דרבנן ביו"ט. (ואולי יש לדחות עפ"י מש"ל כיון דהכא העיסה נילושה ביו"ט. וכנ"ל): ולפ"ד הרמב"ן בד' הרי"ף אף הרי"ף סובר דשרי לבטל איסור דרבנן ביו"ט. ומדברי הש"ע מוכח כהאוסרים. וכבר הראינו פנים דהמתירים מדמו לה לכלי שנטמא בולד הטומאה שמטבילים ביו"ט. והאוסרים ס"ל לחלק כסברת הה"מ בהל' יו"ט הנ"ל. ואכתי קשה טובא על הפוסקים החולקים ע"ד הה"מ שלדבריהם מותר לבטל איסור דרבנן ביו"ט. וקשה מגמ' דשבת הנ"ל שאסור להרים בשבת מדין מתקן. (ודוחק לחלק ולומר דהתם נהי דמה שהרמה אוסרת את המדומע הוא מדרבנן מ"מ עיקר החיוב להרים מפני גזל השבט י"ל דהוי מדאורייתא. דלענין ממונא ל"ש כלל ביטול ברוב כדאיתא בביצה (דל"ח ע"ב) מש"ה מיחזי כאן טפי כמתקן משאר מידי דרבנן. דזהו דוחק. וגם דמשמע בכ"ד דעיקר טעמא דמפני גזל השבט זהו ג"כ רק מדרבנן. ואכמ"ל). (ושוב מצאתי בתשו' ש"א (סי' נ"ו) שהביא ראיה לדברי הה"מ מגמ' דשבת הנ"ל). ולכאורה זהו קושיא גדולה על החולקים עליו. אך נלע"ד לבאר דיש חילוק בזה בין שבת ליו"ט בדין כלי שנטמא בו"ה דמטבילין אותו ביו"ט אבל לא בשבת. וממילא רווחא שמעתתא ליישב כמה קושיות. ולפי שד"ז נוגע לדינא טובא ההכרח להאריך קצת בביאור ד"ז:

ט

ונראה לבאר בזה. דאף שהט"ז (בסי' שכ"ג ס"ק ה') כתב בפשיטות בהא דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו ביו"ט דה"ה לשבת ג"כ. ומזה תמה על הרא"ש. ע"ש. וכ"ד המג"א שם ג"כ דמה"ט מיקל בדיעבד לענין כלים חדשים שהטבילם בשבת משום די"א דטבילת כלי חדש דרבנן (והובא בדברינו לעיל). מ"מ יש לתמוה שלא נזכר מזה בשום אחד מהראשונים לענין שבת. וההיפך מבואר בתוס' ביצה (די"ח ע"ב ד"ה ושוין). וז"ל התוס' וא"ת אמאי אין מטבילין אותו כו' ועוד דלא נטמא כ"א בו"ה וכ"ע מודו דמטבילין לכל הפירושים דלעיל ולמאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן ניחא. עכ"ל התוס'. הרי מפורש בדבריהם דבשבת אסור להטביל אף כלי שנטמא בו"ה ג"כ וכן מבואר ג"כ מדברי הרמב"ם שבפ"ד מהל יו"ט (בהלכה י"ח) בדין איסור טבילת כלים ביו"ט כתב הרמב"ם ד"ז דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו ביו"ט. ואילו בפכ"ג מהל' שבת ה"ח שכתב שם דין איסור טבילת כלים בשבת סתם דבריו וכ' אסור להטביל כלים טמאים בשבת. ולא חילק בין שנטמא באה"ט או בו"ה., ומ"ש הט"ז דטמאים משמע טמאים גמורים דהיינו שנטמאו באב הטומאה הוא דוחק. ועוד יש להוכיח כן מהא דאיתא בירושלמי ברפ"ב דתרומות ובפ"ב דביצה הל' ב' (ובספ"ב דשבת איתא שם בשינוי גירסא). מתני' בכלים גדולים כו' מערים עליהם כו' נפל דליו בתוך הבור נפלו כליו כו' מערים עליהן ומטבילן. תרין אמוראין ח"א בכלים שנטמאו באה"ט וח"א בכלים שנטמאו בו"ה מתיב מ"ד בו"ה למ"ד באה"ט ואפי' בחול טעון הערב שמש א"ל ברוצה להשתמש בהם חולין בטהרה. ופי' המפרש (הר"א פולדא בתרומות שם) דהא דמתיב מ"ד בוה"ט למ"ד באה"ט היינו דהיכי תנן במתני' דשוגג ישתמש בהם דהא כיון שנטמא באה"ט אפי' בחול טעון הערב שמש וא"א להשתמש בו באותו יום. ומשני ברוצה להשתמש בו חולין בטהרה דלחולין א"צ הערב שמש. אך בפי' הקה"ע בירושלמי דביצה שם פי' בע"א. דפלוגתא דהני אמוראי היינו בהיתר הערמה אי התירו רק בכלי שנטמא בו"ה או אפי' באה"ט. ומתיב מ"ד בוה"ט למ"ד באה"ט היינו דכיון שנטמאו באה"ט וצריך הערב שמש וא"כ הוי מטביל מיו"ט לחול ולמה יתירו לו הערמה זו. ומשני ברוצה להשתמש בו חולין בטהרה דא"צ הערב שמש ושפיר התירו הערמה לצורך יו"ט גופיה. ומהמשך דברי הירושלמי נראה כפי' הקה"ע בזה דפלוגתא דהנך אמוראי והא דמתיב מ"ד בו"ה כו' כל זה שייך לענין היתר הערמה דאיתמר שם בירושלמי מקודם. ע"ש. וגם מוכח כפירוש הק"ע בירושלמי הכא מדברי התוס' ברפ"ג דחגיגה (דכ"א ע"א) שהביאו שם הך ירושלמי ומוכח מדבריהם שפי' בירושלמי ג"כ כהק"ע הנ"ל. (וע' בתוס' בזבחים דצ"ח ע"ב שהביאו שם ג"כ הך ירושלמי. ע"ש). ולפי הך פירושא בירושלמי א"כ מוכח דעד כאן לא פליגי הני אמוראי התם אלא בהיתר הערמה אי התירו זה רק בכלי שנטמא בו"ה או אפי' בכלים שנטמאו באה"ט. אבל כ"ע מודו שאסור להטביל בשבת כלים שנטמאו בו"ה אא"כ ע"י הערמה כנ"ל. ולפי זה הרי מוכח מכאן דהא דתניא דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו ביו"ט היינו ביו"ט דוקא אבל לא בשבת. (והתוס' בחגיגה שם רצו לדחוק ולומר דהברייתא דכלי שנטמא בו"ה מטבילין כו' ג"כ מיירי ע"י הערמה. ולדברינו א"צ לזה ובפשוטו ניחא דיש חילוק בזה בין שבת ליו"ט וכנ"ל). ואחר שביארנו דבשבת אסור להטביל אף כלי שנטמא בו"ה כמו שהוכחנו מדברי התוס' דביצה די"ח ע"ב כנ"ל. ושכן מוכח מהירושלמי לפירוש הקה"ע הנ"ל שכפירושו מבואר בתוס' חגיגה הנ"ל. וכ"מ ג"כ מדברי הרמב"ם שבהל' יו"ט כ' ד"ז דשרי להטביל כלי שנטמא בו"ה משא"כ בהל' שבת לא כתב ד"ז כלל וסתם דבריו לאסור. והשתא לפי זה ממילא מיושב ד' כל הפוסקים הסוברים דמותר לבטל איסור דרבנן ביו"ט דמדמו לה לכלי שנטמא בו"ה. והוה קשיא לן מגמרא דשבת הנ"ל דפריך הגמרא בהעלאת המדומע והא קמתקן כו' אף דמה שהרמה אוסרת את המדומע הוא מדרבנן כנ"ל. ולדברינו ניחא היטב דהגמרא פריך שפיר התם דבשבת קאי ובשבת פשיטא דאסור וכמו כלי שנטמא בו"ה דאסור להטבילו בשבת וכנ"ל ובתה"ד כ' ד"ז דאסור לבטל איסור רק בשבת והמג"א העתיק משמו דאסור לבטל איסור בשבת ויו"ט. וזה שלא בדיוק. ומעתה נדחה ההוכחה שהוכחתי לעיל מד' התה"ד בשם הא"ז דס"ל כדברי הה"מ בדין טבילת כלים חדשים. ולפמ"ש השתא לחלק בזה בין שבת ליו"ט ליתא להוכחה הנ"ל וכמבואר:

י

ולפי הדברים האלה היה מקום עוד לחדש בזה לפום ריהטא ולבאר דברי הרמב"ם מה שכבר עמדנו עליו בזה לעיל (אות ה') בשנותו את טעמו. דבהל' שבת שם פכ"ג ה"ח בדין המטביל כליו במזיד לא ישתמש בהם כ' ד"ז רק בשבת ולא הזכיר כלל דין מטביל כליו ביו"ט. ואילו בדין המגביה תרומה ומעשרות (שם בהט"ו) כתב דבשבת או ביו"ט במזיד לא יאכל. וכ"כ הסמ"ג בלאוין ס"ה וז"ל המגביה תרומה ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל כו' המטביל כליו בשבת שוגג ישתמש בהם כו'. עכ"ל. באופן שנראה מדבריהם שכ"כ בדיוק ובכוונה. והדבר יפלא. דהני תרי דיני דהמטביל והמעשר נשנו במשנתנו בתרומות שם בחד מתני'. ומאין הרגלים לחלק ביניהם. ובממ"נ אם נימא שהם מפרשים בגמרא דביצה הנ"ל כפי' הרשב"א בתשו' הנ"ל (באות ב') דס"ל דשינויא דהגמ' דאיסורי שבת שאני קאי אכולהו אף על מתני' דהמעשר ומתני' דהמטביל כו'. א"כ תרווייהו מיירי רק בשבת ולא ביו"ט. ולשיטת המרדכי הנ"ל תרווייהו אף ביו"ט ג"כ. ומה ראו לחלק בין הפרקים בזה. (וכבר ביארנו לעיל באות ה' מה שהיה י"ל בזה עפ"י דברי הרלב"ח. וא"ל). ולפי דברינו הנ"ל דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו ביו"ט אבל לא בשבת כנ"ל. ואמוראי דפליגי בירושלמי היינו רק לענין היתר הערמה אי התירו רק בכלי שנטמא בו"ה או אף באה"ט כנ"ל. ולפי זה היה י"ל במתני' דתרומות דתנן דהמטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהם במזיד לא ישתמש בהם. לכ"ע מיירי רק לענין תרומה ובכלים שנטמאו בו"ה דא"צ הערב שמש וראוי להשתמש בהן לבו ביום. אבל בכלים שנטמאו באה"ט הא בלא"ה א"א להשתמש בהן תרומה באותו יום כיון שצריכין הערב שמש. ולענין אם רוצה להשתמש בהן חולין בטהרה. בזה יש לדון אם הוא בכלל הקנס שקנסו לאסור במטביל כליו במזיד דבדיעבד נמי לא ישתמש בהם. דהא עיקר הקנס הוא רק שלא יהיה מהני מעשיו להתיר איסורו וכל מה שהיה אסור לו מדינא להשתמש בו מתחלה בכלי טמא קודם שהטבילו יאסר לו אף עכשיו אחר שהטבילו. וזהו שייך רק בתרומה שהיה אסור מתחלה להניחה בכלי טמא ואיסור זה יהיה עכשיו ג"כ מחמת הקנס. אבל חולין טהורין שאין שום איסור כלל להשתמש בהם בכלי טמא ג"כ. וכמו שפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' ט"א ה"ט דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ומותר לו לטמא חולין מתוקנים לכתחלה. (וכהמסקנא בע"ז דנ"ו ע"א. וע' בתוי"ט בספ"ה דשביעית וע' בסוטה ד"ל ע"ב ובגיטין דנ"ג ע"א. וגם מבואר בתוס' ריש חולין ד"ב ע"ב דאף למ"ד דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י היינו רק בפירות דשייך בהו תרומה אבל בשר לא כו'). א"כ אף במי שרוצה לאכול חולין בטהרה מ"מ כיון שלא היה מעולם שום איסור מתחלה להשתמש חולין טהורים בכלים טמאים ג"כ ממילא אם הטביל כליו במזיד בשבת או ביו"ט לא שייך לאסור לו אח"כ להשתמש בהם משום קנס. ומהיכן יתחדש איסור בזה. וגם אין לומר דמשום קנס יגזרו עליו תורת טומאה בדיעבד לומר שהחולין שהניח בכליו אחר טבילתם בו ביום נטמאו. דזה אינו. דמשום קנס לא נחית ליה שם טומאה רק שם איסור בדבר שהיה איסור להשתמש בו מקודם. דהיינו בתרומה. ויותר מזה לא מצינו. ואם נימא כן יהיה א"ש טובא. ונכונים מאד דברי הרמב"ם והסמ"ג שכתבו הך דינא דמטביל כליו בשוגג ישתמש בהם במזיד לא ישתמש בהם רק לענין שבת לחוד ולא ביו"ט. משום דביו"ט לא משכחת לה להך דינא כלל. דכלי שנטמא בו"ה שרי להטבילו ביו"ט לכתחלה. וכלים שנטמאו באה"ט בלא"ה אף בחול א"א להשתמש בו תרומה בו ביום דהא מחוסר הערב שמש. ולענין להשתמש בו חולין בטהרה לא קנסו כלל לאסור להשתמש בהם בדיעבד אף אם הטבילם במזיד. והך דינא דמטביל כליו במזיד לא ישתמש בהם היינו רק בשבת דאסור להטביל בו אף כלי שנטמא בו"ה כנ"ל. ואם עבר והטבילו בשבת אסור להשתמש בו תרומה כנ"ל. אבל ביו"ט ליתא להך דינא כלל. כן היה י"ל לפום ריהטא. אבל באמת ל"נ כן. חדא. דמסתימת דברי הגמ' והפוסקים בד"ז דמטביל כליו במזיד לא ישתמש בהם. משמע דלא ישתמש בהם כלל אף חולין טהורים ג"כ. וליתא להנ"ל. (ואולי מ"מ היה י"ל דמש"ה לא הביא הרמב"ם בהדיא דין מטביל כליו ביו"ט במזיד. דידוע דרך הרמב"ם שאינו מביא דין שאינו מפורש כ"כ בגמרא). ועוד יש לסתור דברינו הנ"ל. דהא למעשר ג"כ א"צ הערב שמש וכדתנן בפי"ד דנגעים ומייתי לה הגמרא בפסחים (דל"ה ע"א) וביבמות (דע"ד ע"ב) טבל ועלה אוכל במעשר. וא"כ אכתי משכחת לה הך דינא דמטביל כליו במזיד לא ישתמש בהם אף ביו"ט ובכלים שנטמאו באה"ט ולענין מעשר דא"צ הערב שמש. ובמעשר בודאי שייך הך קנסא. דקודם טבילה היה אסור מדינא להשתמש מעשר בכלי טמא. (אף דהלאו דלא בערתי ממנו בטמא אינו עובר רק כשאכלו או שנהנה ממנו בטומאה כמבואר ברמב"ם רפ"ג מהל' מע"ש. מ"מ יש איסור ג"כ לגרום טומאה למעשר שני. וכדמוכח בסוכה (דל"ה ע"ב) באתרוג של מעשר שני בירושלים שלא יטול דאמרינן התם למ"ד מפני שמכשירה הרי מכשירה. ופירש"י דמע"ש בעי שימור דקודש איקרי כו'. ע"ש. ומיהו ראיתי בפ"י בפסחים דל"ח ע"א שכתב דלא אשכחן שאסור לגרום טומאה למעשר כו' וקצת משמע כן ברש"י שם (סד"ה או דילמא). ע"ש. וי"ל). וכבר כתבנו דלקושטא דמילתא בלא"ה משמע דאף חולין טהורים אסור להשתמש בכלים שהטבילם בשבת וכנ"ל: אלא י"ל בענין אחר בזה בדברי הרמב"ם. דהרמב"ם לטעמיה שבהל' שבת כתב טעם איסור טבילת כלים מפני שהוא כמתקן. ובהל' יו"ט כתב הרמב"ם טעם איסור טבילת כלים שמא ישהה כרב ביבי (דתניא כוותיה בגמ'). וכבר הבאתי לעיל מ"ש הרלב"ח בזה. ונראה די"ל באופן אחר הסברא בזה. דביו"ט לא שייך טעמא דמתקן. דרבא דאמר טעמא דאיסור טבילת כלים מפני שנראה כמתקן כלי. ופריך א"ה אדם נמי ומשני אדם נראה כמיקר. והיינו דאף שבאמת מתכוין לטבול וליטהר מטומאתו ואין דעתו להקר כלל. מ"מ הא כל איסור טבילת כלים הוא רק משום דמיחזי כמתקן ולא חשיב תקון מנא בעצם רק שהרואים יטעו לומר דתקוני מנא שרי ביו"ט (ועי"ז יבואו לתקן כלי ביו"ט במלאכה ממש). וכיון דבטבילת אדם יסברו הרואים שהוא יורד להקר עצמו ושוב לא יהיה מיחזי בעיניהם כמתקן מש"ה שרי. רק לכאורה א"כ גבי טבילת כלים נמי כיון דקיי"ל דכלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט. והשתא אף כשמטביל כלי שנטמא מעיו"ט מ"מ י"ל שהרואים לא ידעו זה והמה יסברו ויתלו לומר שהוא מטביל כלי שנטמא ביו"ט ואין כאן מראית העין ג"כ ולמה אסור. ומצאתי שהקשה כן בצל"ח. מיהו באמת הא לק"מ. דהא לעיל אמרינן דכלי שנטמא ביו"ט הוי מילתא דלא שכיחא. וכדפירש"י דהכל מיטהרין ברגל וכש"כ שזהירין אז מלהיטמא וכיון דטומאה ביו"ט הוי מילתא דלא שכיחא ממילא הרואים נמי לא יתלו בזה לומר שהכלי נטמא ביו"ט דמילתא דלא שכיחא כי האי לא מסקי אדעתייהו ושפיר יש בזה איסור דמיחזי כמתקן ביו"ט. אלא דאכתי קשה כיון דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו ביו"ט א"כ אף כלי שנטמא באה"ט יהיה שרי להטבילו ביו"ט דהרואים לא ידעו זה אם נטמא באה"ט או בו"ה ויתלו לומר שזהו כלי שנטמא בו"ה דהוי מילתא דשכיחא. ואף דיש לחלק דדוקא בטבילת אדם דנראה כמיקר שרי שיתלו לומר דאינו לשם טבילה כלל. משא"כ בטבילת כלי שרואים שמטבילו לשם טהרה שוב לא יתלו בהיתר יותר מבאיסור לומר שנטמא בו"ה כו'. מ"מ אין חילוק זה מוכרח שיודו בזה כולהו אמוראי. והילכך י"ל לדברי הרמב"ם דבהל' יו"ט פסק כרב ביבי דאיסור טבילת כלים הוא שמא ישהה דתניא כוותיה. ובהדיא איתמר בברייתא טעם זה על איסור טבילת כלים ביו"ט. (וכבר כתבו המחברים דטעמא דשמא ישהה שייך טפי גבי יו"ט. וכ"מ ברש"י ותוס' דלענין שבת י"ל דבזמן מועט ל"ח לתקלה כו'). וי"ל דרב ביבי גופיה נמי מודה דבשבת בלא"ה אסור להטביל כלים מטעם דמיחזי כמתקן (כמו במעשר פירותיו ובעירובי חצירות ובמיעוט ענבי הדס דאמרו שם טעם זה דמיחזי כמתקן. וכש"כ הכא בכלים דשייך יותר). רק לענין יו"ט ס"ל דלא מיחזי כלל כמתקן בטבילתו כלים דאמרינן דהרואים יתלו לומר שהוא כלי שנטמא בו"ה דשרי להטבילו ביו"ט וכנ"ל. משא"כ בשבת דאסור להטביל אף כלי שנטמא בו"ה כנ"ל שפיר י"ל טעם האיסור מטעם דמיחזי כמתקן ממש וכנ"ל. ומש"ה כתב הרמב"ם בהל' שבת הטעם משום מתקן ובהל' יו"ט כתב הטעם משום שמא ישהה כו'. והשתא א"ש נמי מ"ש הרמב"ם במטביל כליו במזיד לא ישתמש בהם רק בשבת ולא ביו"ט. דביו"ט דאיסור טבילת כלים רק שמא ישהה אין לאסור כלל בדיעבד מה"ט רק דסגי בהכי במה שאסרו לכתחלה להטביל כלים ביו"ט וממילא תו לא יבואו להשהותו על יו"ט ולהטבילו באיסור וכמש"ל. משא"כ בשבת דהאיסור משום דמיחזי כמתקן אף בדיעבד אסרו להשתמש בהם אם הטבילם במזיד וכמו בכל מילי דשייך מיחזי כמתקן שאסרו אף בדיעבד. ולפ"ז מבואר שדברי הרמב"ם דמטביל כליו במזיד ביו"ט מותר להשתמש בהם. מ"מ כ"ז לפלפולא. אבל לדינא אין להקל כלל בהטביל כליו במזיד ביום טוב, (ולא מפני שאנו מדמין כו') שלא מצינו בפוסקים שיתירו להדיא. וכמ"ש לעיל:

יא

והנה לפי דברינו לעיל שביארנו דכלי שנטמא בו"ה אסור להטבילו בשבת. בזה נסתר ד' המג"א בסי' שכ"ג שפסק להתיר בדיעבד כלים חדשים שהטבילום בשבת מטעם דיש מתירין לכתחלה די"א דטבילת כלים חדשים דרבנן ודמי לכלי שנטמא בו"ה כו'. ולפי דברינו לא שייך כלל היתר זה לענין שבת וכנ"ל. אך מ"מ לדינא מודינא דיש להתיר בדיעבד כלים חדשים שהטבילום בשבת ולא מטעמיה דהמג"א אלא מטעם אחר יש להתיר כאן והיינו לפמ"ש להלכה ברמ"א ביו"ד ס"ס ק"ך דבכלים חדשים אם עבר ונשתמש בהם בלא טבילה לא נאסר מה שנשתמש בו. (וע' בתוס' בע"ז דע"ה סע"ב. וברא"ש שם). וכיון דאין איסור רק לכתחלה שלא להשתמש בהם קודם טבילה ולא לאסור בדיעבד. ממילא י"ל דמש"ה טבילה דידהו לא חשיב תקון גמור ושרי ביו"ט. ויש לדמות הך מילתא לדין מעשר בהמה דלא חשיב תקון ולא אסרוהו ביו"ט מטעם זה דהוי כמתקן אע"ג דטבלא כי גורן שמשהגיע הגורן אסור לשחוט עד שיעשר. ולא אסרו לעשר מעשר בהמה ביו"ט רק משום סקרתא בגמ' דבכורות (דנ"ח ע"א) וכ"כ התוס' בהדיא בחגיגה ד"ח ע"א. (והובא לעיל בדברינו אות ז'). אלא דכיון שאם שחט הבהמה לא נאסרה באכילה (וכ"פ הרמב"ם) מש"ה לא חשיב המעשר תקון לאוסרו ביו"ט. וכמ"ש לעיל. וה"נ דכוותה. והיתר זה ברור לפ"ד הפוסקים הסוברים דטבילת כלים חדשים דרבנן. ויש לסמוך עליהם להלכה בדיעבד עכ"פ. וכדברי המג"א הנ"ל:

יב

העולה מדברינו להלכה בנ"ד. שאם היה הכלי בלוע מאיסור דרבנן יש לצדד להתיר אף לכתחלה להגעיל וללבן ביו"ט. ואם היה הכלי בלוע מאיסור דאורייתא אפי' אם הכלי אינו ב"י מ"מ יש לאסור אף בדיעבד אם הגעילו ביו"ט במזיד דאסור להשתמש בו עד מוצאי יו"ט. וכמו בעובדא דנ"ד שהגעילו במזיד כפי הנראה ממכתבו. ואף אם לא היה לו שהות בעיו"ט להגעילו אין היתר בזה. אף דלענין מכשירי או"נ בלא היה לו שהות לעשות בעיו"ט ג"כ שרו ביו"ט וכמבואר במג"א (סי' תק"ז ס"ק ז' ובסי' תק"ט ס"ק ב' יעו"ש). מ"מ בנ"ד אין להקל בזה וכמ"ש לעיל (אות ז') דלהתירו מאיסורו לא חשיב זה מכשירי או"נ כלל בעצם. רק דבכלי שנטמא מעיו"ט דמטבילין אותו ביו"ט היינו דלענין זה עשאוהו כמכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט כמ"ש בש"מ כנ"ל. (וכן לענין עיסה שנלושה ביו"ט דמפריש חלתה ביו"ט). אבל משום שלא היה לו שהות מבע"י לא התירו משום זה לעשר פירותיו ולהטביל כליו ביו"ט וה"נ אסור להגעיל כליו ביו"ט כיון שבליעת האיסור היה קודם יו"ט אף שלא היה לו שהות להגעיל בעיו"ט:

יג

ועתה נבאר מה דינו בנ"ד אם לא היה יודע הדין שאסור להכשיר כלים ביו"ט וכסבור שמותר להגעיל ביו"ט אם נידון כשוגג להתיר לו להשתמש ביו"ט. והנה המג"א בסי' שי"ח ס"ק ג' הביא בשם תשו' הרד"ך דאם עשה עפ"י הוראת חכם מיקרי שוגג. וע"ש בתשובת רד"ך דמבואר מדבריו דבלא הוראת חכם רק שמעצמו סבר שמותר תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' רפ"ז דשבת אי אומר מותר הוי כאנוס או קרוב למזיד (וע' בגמרא רפ"ב דמכות ד"ז ע"ב ובדף ט' ע"א. בהא דפליגי אמוראי התם באומר מותר. ע"ש). אך נלע"ד דלענין קנס שקנסו חכמים במזיד ולא בשוגג י"ל דלכ"ע לא קנסו רק במזיד גמור ולא באומר מותר. ואף התוס' מודים בזה. ובהדיא כתבו התוס' בבכורות (דכ"ג ע"א ד"ה סבר) לענין מבטל איסור לכתחלה למ"ד בשוגג יעלו במזיד לא יעלו דכשסבור שמותר לבטל דינו כשוגג. (והט"ז ביו"ד סי' צ"ט ס"ק ט' הביא ד' תוס' אלו. והבין הפשט בדברי התוס' דאפי' למ"ד דקניס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג זה דכסבור שמותר לבטל לא קנסו ושרי. וזה אינו. דהתוס' כ"כ רק למ"ד דס"ל דבשוגג לא קנסו ה"ה בכשסבור שמותר לבטל שדינו כשוגג. וכבר השיגו שם על הט"ז בזה בפר"ח ובכו"פ). ויש להביא לזה ראיה מוכחת. מהא דאיתא בירושלמי בפ"ב דתרומות גבי הא דאין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה כו' ר"פ בעא קומיה דר"י עד כדון כסבר שהן טהורין היה יודע שהן טמאין וסבר שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א"ל יאות רבי סבר כר' יודא ברם כר' יוסי היא הדא היא הדא. הרי בהדיא דבתורם מן הטמא על הטהור דבשוגג תרומתו תרומה ובמזיד לא עשה כלום. (ושנוי ג"כ במשנה דתרומות קודם הך דמטביל כליוכו'. ובחד לישנא). ופשיטא ליה להירושלמי הכא אליבא דת"ק דמתני' דאם סבר שמותר לתרום מן הטמא על הטהור נידון ג"כ כשוגג. ולא איבעיא ליה רק אליבא דר"י דס"ל בידע ושכח דלא עשה כלום אם לא היה שוגג מעיקרו ע"ש. וא"כ בנ"ד דאם שכח חשיב שוגג (וכמבואר במג"א שם ובמהר"י מינץ). בודאי י"ל דאומר מותר דינו כשוגג בזה. וראיתי ברמב"ם בפ"ה מהל' תרומות ה"ח שכ' אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה כו' בד"א שלא ידע בטומאה אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד. עכ"ל. והכ"מ פי' בדעתו שפסק כר"י במתני'. וכ"כ התויו"ט ולכאורה לפ"ז למה לא הביא הרמב"ם כאן דין זה כשידע בטומאה ושכח שדינו כמזיד לר"י. (וגם ל"ל שהיה מפרש כן במילתיה דר"י דאם היה יודע בתחלה כו' היינו בשוגג דאומר מותר. דא"כ למה נקיט ר"י היה יודע בתחלה כו'). ומצאתי בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם (ח"א סי' ה') שפי' בדברי הרמב"ם כאן שפסק דלא כר"י ושכח דינו כשוגג רק כששגג בדין הוי כמזיד דאיבעי ליה לשיולי לחכם. (אלא דלפ"ז קשה מהירושלמי הנ"ל דא"ל יאות רבי סבר כר"י כו' דמשמע דלת"ק בודאי אומר מותר כשוגג. אם לא נימא שהיה להרמב"ם גי' אחרת בירושלמי שם). ולפ"ז משמע דאומר מותר נידון כמזיד. מיהו לפמ"ש בס' חוו"ד ביו"ד סי' צ"ט דהך דתרומות שאני מכל איסורים שחילקו בשוגג גופיה מה שלא חילקו כן בשום דוכתא. וטעמא משום דתורם מן הטמא על הטהור במזיד דלא עשה כלום אינו מטעם קנס רק מתקנת חכמים והוכיח כן מגמרא דגיטין. ולפ"ז שפיר י"ל דהיכא דהוי מטעם קנס לכ"ע אומר מותר חשיב שוגג ולא קנסוהו. ונראה להוכיח כן מהא דאמר בירושלמי דתרומות אמתני' דהמעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ר"ש בשם ר' אבהו בשוגג באיסור ובמזיד באיסור. ופי' המפרש דבשוגג באיסור שלא ידע שאסור לעשר בשבת לא קנסו אותו. וה"נ י"ל בנ"ד. ועוד ראיה מהא דאמר בירושלמי בפ"ה דגיטין הל' ה' דתנן המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור כו' דר' יוחנן ס"ל דמזיד חייב משום קנס. ואמר התם. עד כדון כסבור שהוא חולין היה יודע בה שהיא תרומה וכסבור שמותר לטמאותה נשמעינה מן הדא כו'. ומסיק דאומר מותר דינו כשוגג ולא קנסו. ומלבד זה אף בשאר ענינים מצינו בכמה דוכתי דאומר מותר חשיב שוגג. כדאיתא בתמורה ר"ד י"ז דבכשסבור שמותר להמיר מיחשב שוגג. (וע' ברמב"ם ריש הל' תמורה ובפ"א מהל' איסורי מזבח ה"ג). וברמב"ם בספ"ג מהל' שבועות דכשדימה שמותר לעבור על שבועתו מפני הצער חשוב שוגג. וע' בתוס' בזבחים (דק"ח רע"ב) ועוד יש להביא ראיה דלענין קנס היכא שקנסו במזיד ולא בשוגג דה"נ אומר מותר חשיב שוגג ולא קנסוהו. מגמרא דב"ק (דצ"ה סע"א) דאיבעיא התם לר"מ אי קניס אפי' בשוגג או דבמזיד דוקא קניס. ופשיט הגמרא מברייתא דשבח פירות כו'. מאי לאו בע"ה דלא ידע אי קרקע נגזלת כו' וש"מ בשוגג נמי קניס. ואי נימא דאומר מותר לא דמי לשוגג א"כ מאי פשיט הגמרא הכא. א"ו דכל היכא דלא קנסו בשוגג הה"נ לאומר מותר. ושוב ראיתי בתה"ד סי' רט"ז שמחלק בזה דדוקא בע"ה דלא ידע כלל מעיקר האיסור מיחשב שוגג אבל אם יודע עיקר האיסור רק שטעה בטעם וסברא לומר דבכה"ג הוא מותר זה מיחשב מזיד וקנסוהו חכמים כמזיד גמור. והביא ראיה מגמרא דיבמות דל"ו ע"א. ע"ש. והובא דעתו ברמ"א באה"ע סי' י"ג סעיף י'. ובח"מ שם העתיק ד' התה"ד בזה. ולפ"ז בנ"ד ג"כ י"ל ולחלק בזה כן. ונתבארו כל פרטי דינים אלו בס"ד: