שו"ת תורת חסד/אורח חיים/כז

א

ע"ד השאלה. בע"פ שחל בשבת ושכח למכור חמצו לעכו"ם עד ליל ש"ק. הנה בח"י סי' תמ"ד סק"ח כתב דצריך ליתנו בשבת במתנה לעכו"ם ואפשר דאפי' מכירה ג"כ שרי ולא הוי כמו"מ דאסור בשבת כיון שאינו עושה רק להנצל מאיסור חמץ וכמ"ש כה"ג בתוס' בעירובין דס"ו ע"א דמותר לשכור רשות מעכו"ם בשבת כיון שאינו עושה רק להיתר טילטול אך מ"מ היכא דאפשר במתנה עבדינן. עכ"ד הח"י. וכ"ד הפמ"ג. (ואך בש"ע הרב אמו"ר ז"ל כ' רק תקנתא דמתנה לעכו"ם ולא ס"ל היתר דמכירה לעכו"ם). ולכאורה אין ראיה כלל מדברי התוס' דעירובין הנ"ל להתיר מכירת חמץ לעכו"ם בשבת. וז"ל התוס' שם ול"ד למו"מ דאסור בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר טילטול. עכ"ל. וי"ל דדוקא שכירות רשות מעכו"ם בשבת לא הוי כמו"מ גמור וחשיב רק כמתנה בעלמא דשרי בשבת לצורך מצוה. (וכדקיי"ל כן בסי' ש"ו וסי' שכ"ג וסי' תקכ"ז. ובכ"ד. וע' במ"ש לעיל סי' י"ג אות ב'. ולחד סברא שכתב שם דבמתנה בשבת ויו"ט האיסור על הקונה ולא על המקנה. ע"ש. א"כ י"ל דליתן מתנה לעכו"ם שרי טפי מלישראל כו'). משא"כ מו"מ בשבת אסור אף לצורך מצוה. וכמבואר במג"א (סי' ש"פ סק"ו) דהא דשרי לשכור רשות מעכו"ם בשבת עיקר הטעם כיון דמדינא אין דירתן דירה לאסור כלל רק דחכמים גזרו שמא ילמד ממעשיו כו' ולא מיקרי קנין משא"כ בישראל דאוסר עליו מדינא אסור לשכור ממנו בשבת. ע"ש. וכ"כ הט"ז ר"ס שפ"ג דטעמא דשרי לשכור מעכו"ם בשבת דאין זה אלא משום היכר להתיר הטילטול. עכ"ל. וגם הא קיי"ל בשכירות רשות מעכו"ם דאפי' שכירות רעועה נמי מהני כדאיתא בעירובין (דס"ב ע"א). וע"ש בפירש"י ותוס'. וכיון דהשכירות אינו רק משום היכר ולא שישתמש בחצירו כלל מש"ה לא דמי למו"מ והוי רק כמו מתנה בעלמא כו' אבל במכירת חמץ לעכו"ם דצ"ל מכירה גמורה וחלוטה והוי מו"מ ממש מי יימר שהתירו לצורך מצוה. (וראיתי בתשו' עה"ג (סי' כ"ה) לענין פרה שלא ביכרה והגיע זמנה לילד בשבת שכתב להתיר ליתנה לעכו"ם במתנה בשבת ומדמי לה ג"כ לדברי התוס' דעירובין הנ"ל. אבל למוכרה לעכו"ם בשבת פשיטא ליה דאסור אף שאינו עושה אלא להפקיע קדושת בכורה. ע"ש). ובהא דאמרינן בגיטין (ד"ח ע"ב) ובב"ק (ד"פ ע"ב) בלוקח בית בא"י דהתירו שבות דאמירה לעכו"ם לכתוב משום יישוב א"י. מ"מ במג"א (סי' ש"ו סקי"ט) הביא ד' הפוסקים דכ"ז כשקנה מע"ש אבל אסור לקנות בשבת ולא התירו שבות דאיסור קנין אף משום יישוב א"י. והתם כבר כתבו הפוסקים דמשום יישוב א"י התירו יותר מבשאר מצות. (וכ"מ מגמ' דשילהי כתובות דק"י ע"ב בעבד שברח מח"ל לארץ דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישיבת א"י. ופיר"ת בתוס' שם דלאו מכירה ממש הוא רק לעצמו שיכתוב שטר על דמיו וישחררנו. וכ"פ ברמב"ם ובש"ע. אף דהמשחרר עבדו עובר בעשה. ושיטת התוס' בכ"ד דהוא עשה גמור מדאורייתא ולא אסמכתא. וכדברי הרמב"ם ג"כ. ואף דהר"ן בגיטין ס"ל דאיסור שיחרור עבדים כעין לא תחנם וכשעושה לצורך מצוה שרי כו'. מ"ע אין כן דברי התוס' בברכות דמ"ז ע"ב וגיטין דמ"א ע"ב וב"ב די"ג ע"א. וש"ד. ובשאר מצוה לא התירו לשחרר עבדו כ"א במצוה רבה או מצוה דרבים כו'). ומהא דאיתא בגיטין (דע"ז ע"ב) בשכ"מ דתקף ליה עלמא בשבת ואמר רבא ליקנייה ניהלה לההוא דוכתא דביה גיטא ותיזיל ותיחוד ותפתח. והתירו שבות דגירושין ושבות דקנין בשבת משום שלא תפול קמי יבם. התם הוי עיקר טעמא שהתירו הוא כדי שלא תטרף דעתו של השכ"מ שהוא רוצה לפוטרה מייבום וחיישינן לטירוף דעתו. וכמ"ש כן להדיא בתוס' ביצה די"ז ע"א) ועירובין (דע"א ע"א) וב"מ (דס"ו ע"א) וב"ב דקנ"ו ע"ב). ובגיטין שם קיצרו התוס' דבריהם וכ"כ הר"ן בגיטין והרא"ש בב"ב שם והנ"י דמה שהתירו בגט שכ"מ הוא כדי שלא תטרף דעתו של חולה. ומוכח דאי לאו ה"ט לא היו מתירים זה משום עיגון של האשה בעצם ונפילתה לפני יבם. ולפ"ד הרמב"ם בפ"ח מהל' זכייה ומתנה ה"ג. בהא דקונין משכ"מ ואפי' בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו, דהיינו רק היכא שא"צ קנין וקונין רק להפיס דעתו אבל היכא שצריך קנין אין קונין משכ"מ בשבת והרא"ש בב"ב שם הקשה להך דעה מגמ' דגיטין הנ"ל דאמר רבא תיזיל ותיחוד ותפתח כו'. והלח"מ תירץ משום דהתם לא מינכרא מילתא דקנין כמ"ש הר"ן בגיטין שם דתיחוד ותפתח אינו נראה כקנין שהרי דרך הוא לפתוח ולסגור ביתו ולא ידעו הרואים שהוא כדי לקנות כו'. אבל קנין הניכר לא התירו בשבת אף גבי שכ"מ. (ואף דלכאורה היה י"ל קצת בע"א לפ"ד רש"י בגיטין שם בהך דתיזיל ותיחוד ותפתח שתקנה הגט שבתוכו משום דנכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כו' והיינו בתורת קנין אגב קרקע כמ"ש שם הר"ן בדברי רש"י (וע' בקצוה"ח מ"ש על קושיית הר"ן בזה). ואם נימא כדברי התוס' והרא"ש בב"ק (די"ב ע"א) דקנין אגב קרקע הוא מדרבנן. א"כ צ"ל דהא דמהני הכא קנין אג"ק שתהיה מגורשת בו מדאורייתא היינו כעין מ"ש הר"ן בגיטין בפ' הזורק גבי הא דמהני קנין ד"א בגט אף דהוי קנין דרבנן היינו משום דהפקר ב"ד הפקר כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל דהכא כשתיחוד ותפתח ה"ל רק כזוכה מהפקר ולא כקונה מיד חבירו לגמרי דכאן אין הקנין פועל רק ההפקר ב"ד כו' וביותר י"ל לפמ"ש ביש"ש בפ"ט דיבמות סי' י"ט דזה תליא בפלוגתא דאמוראי בגיטין (דל"ו ע"ב) דלמאן דיליף דהפקר ב"ד הפקר מקרא דיחרם כל רכושו ליכא למילף מהכא רק שיכולין להפקיר ולא להקנות לחבירו. משא"כ למ"ד דיליף מקרא דראשי האבות מה אבות מנחילין לכל מי שירצו כו', לפי"ז יש למילף מהכא דיכולין להפקיע ממון של זה ולהחליט לחבירו כו'. (וכ"מ בתשו' הריב"ש סי' שצ"ט). ולפ"ז י"ל דהתם בגיטין דאמר רבא תיזיל ותיחוד ותפתח כו' רבא לטעמיה, דשם (דל"ו ע"ב) משמע דרבא ס"ל כר' יצחק דהפקר ב"ד הפקר מקרא דיחרם כל רכושו א"כ קנין דרבנן דמועיל בגט אינו רק מטעם הפקר אבל לא משום קנין מדאורייתא כנ"ל. אבל באמת כל זה אינו. דודאי משמע בגיטין שם דצריך להקנות לה הגט ולא בתורת הפקר וי"ל כמ"ש בתשו' רע"א סי' קע"ד דהקנאה מהני דהוי כנותן לה הגט משא"כ בהפקר הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני. ע"ש. וא"כ ל"ל כנ"ל ודברי רש"י י"ל דס"ל דקנין אגב קרקע הוא מדאורייתא. ומבואר במ"א):

ב

באופן שנתבאר לנו דאין שום ראיה מהגמ' והתוס' להתיר למכור חמץ לעכו"ם בע"פ שחל להיות בשבת. אלא שמצד הסברא לחוד נבוא להתיר איסור מו"מ דרבנן כדי שלא יעבור אח"כ במ"ע דתשביתו ול"ת דב"י. וזה ודאי דהיכא שאפשר ליתנו במתנה לעכו"ם דמתנה בשבת לצורך מצוה שרי כנ"ל. ולמה נתיר בחנם איסור שבות דמו"מ בשבת שלא התירו אף במקום מצוה כנ"ל. אלא דאפי' היכא שא"א להקנות במתנה מ"מ אין ראיה להתיר כאן איסור מו"מ. לא מיבעיא להפוסקים הסוברים דחמץ שלא ביטלו שמצא בביתו ביו"ט דאסור לבערו משום איסור מוקצה והעמידו דבריהם בשוא"ת או משום דלא הוי בעידנא דמיעקר כו' כמ"ש המג"א (סי' תמ"ו סק"ב). ואף להפוסקים הסוברים דחמץ שלא ביטלו שרי לבערו ביו"ט. מ"מ התם שאני דיו"ט הוא אחר זמן איסורו ולא מצי מבטל ליה משא"כ בע"פ שחל בשבת דקודם זמן איסורו יכול לבטלו דסגי ליה מדאורייתא. ובלא"ה הא צריך לבטל כל חמצו בזמנו בשבת וכמ"ש בסי' תמ"ד ס"ו) ומכש"כ אם הוא בעצם חמץ דרבנן בלא"ה שאינו ע"ע בב"י מה"ת כלל. ומשום שלא יעבור עליו אח"כ בחיוב הביעור מדרבנן אין להתיר משום זה לעבור בקום ועשה באיסור דרבנן דמו"מ בשבת. (ואף שי"ל דמוטב לעבור איסור שבות בפ"א ולא יעבור על חיוב הביעור דרבנן כל שעה, וכעין מ"ש הר"ן ביומא גבי חולה ביוהכ"פ דשוחטין בשבילו ולא להאכילו נבילה שיעבור על כל זית וזית כו'. מ"מ ל"ד לדהכא וכמובן). ועוד דכבר כתבנו לעיל מהא דהתירו איסור שבות דאמירה לעכו"ם יותר משבות דאיסור קנין בשבת כנ"ל. וא"כ הכא בע"פ שחל בשבת הא מצי לבערו ע"י עכו"ם ולמה נתיר לו איסור מו"מ בשבת. (או ימתין עד מוצאי יו"ט הראשון ויבערנו בעצמו וכמו במוצא חמץ בביתו ביו"ט כו'). דמשום הפסד ממון אין להתיר שבות דמו"מ בשבת. (וע' במג"א סי' של"ט סקי"ג דאף היכא דברי היזקא ויש לו חוב גדול שיהיה נאבד מ"מ לא התירו לו רק טילטול ולא התירו לעבור בספינה כיון דאפי' לדבר מצוה אסור. וא"כ ה"נ באיסור מו"מ דג"כ אסור אף לדבר מצוה כנ"ל). וגם לפמ"ש בתשובה (סי' כ"ב אות ח' ואות ט') בביאור מחלוקת הפוסקים בהפקיר חמצו בפני ג' דיש דעות להתיר אף מדרבנן למי שהיה חמצו בספינה ופגע בו הפסח כו'. וכאן יכול להפקיר חמצו בפני ג' בשבת. דלרוב הפוסקים מותר להפקיר בשבת וכמ"ש המג"א ס"ס י"ג. ואף לפ"ד הריטב"א שהביא השעה"מ בפ"ח מהל' לולב דס"ל דאסור להפקיר בשבת והא דאמרינן בשבת (דק"ך ע"א) ואומר לאחרים בואו והצילו לכם התם שאני דהוי כמופקר מאליו והולך לאיבוד כו'. מ"מ י"ל דמודה הריטב"א דמותר להפקיר בשבת לצורך מצוה וכמ"ש הפוסקים במתנה בשבת דלצורך מצוה שרי. ובזה ניחא מה שהקשו על הריטב"א מכמה דוכתי דמשמע דמותר להפקיר לצורך מצוה ע"ש. (מיהו בליקוטי הרמב"ן ריש פסחים משמע דס"ל דאסור להפקיר בשבת אף לצורך מצוה כו'). אלא דלא קיי"ל כדעות הנ"ל לסמוך לכתחלה להפקיר בפני ג'. מ"מ כבר ביארנו דבנ"ד בלא"ה אין להתיר למכור חמצו בשבת לעכו"ם וכנ"ל. ואין לומר דמש"ה יש להתיר כאן למכור חמצו בשבת. ולדמות זה לשכירת רשות מעכו"ם בשבת דשרי כיון שעושה כן רק מתקנת חכמים כנ"ל. משום דהכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי לחמץ ורק מדרבנן צריך למוכרו לעכו"ם. זה אינו. חדא דפשיטא דאף אם צורך המכירה מדרבנן מ"מ צ"ל כאן מכירה גמורה וחלוטה להעכו"ם כידוע. ועוד דבאמת כבר כ' הפוסקים דחמץ הנמכר אינו בכלל הביטול וכל שהמכירה אינה גמורה עובר עליו בב"י מה"ת. ואף אם יהיה המכירה אחר הביטול מ"מ כשמוכרו לעכו"ם אח"כ גלי אדעתיה שרוצה לזכות בו מהפקרו. ואין זה ענין כלל למה שאמרו בקידושין (דנ"ט רע"ב) בענין אין מחשבה מוציאה מידי מחשבה שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי כו'. וה"נ נימא לענין מחשבה דביטול. דז"א. (דהכא מלבד די"ל דהמכירה נחשבת למעשה אף שאינה גמורה כדין מ"מ מפקיע את הביטול). דלא דמי כלל. דהתם הכל לענין חלות המחשבה על גוף הדבר ואיכותו. משא"כ לענין הוצאת הדבר מרשותו לבד. דאם מתחלה גילה דעתו להפקירו אטו משום זה לא יוכל אח"כ לגלות דעתו לשוב ולזכות בו. ולא היה מן הצורך לכתוב ד"ז לרוב פשיטותו רק שלא יהיה מקום לבע"ד לחלוק ולפטפט בדבר זה. וע"כ להלכה בע"פ שחל בשבת יש ליתנו לעכו"ם במתנה דוקא ולא במכירה וכנ"ל: