שו"ת תורת חסד/אורח חיים/כו

א

לבאר בדין מי ששכח מלערב עירובי תבשילין מעיו"ט ביו"ט של גליות. דקיי"ל מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. וכתב המג"א בסי' תקכ"ז ס"ק כ"ה בשם הש"ג דמברך בתחלה ג"כ. ובאמת לא נמצא זאת בש"ג. רק בהגהות ד"ת שעל הרי"ף שנדפסו בס' ת"ד שם איתא זה בפ"ב דביצה. והאחרונים הביאו דבריו בסתימות במ"א ובא"ר ושאר אחרונים. אך ראיתי בהגהות הסמ"ק לרבינו פרץ שהיה פוסק קדמון (ומובא בפוסקים בשם סמ"ק כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ל"ב) ושם במצוה קצ"ד איתא להדיא בדין זה דמניח עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה דמערב בלא ברכה. ע"ש. והאחרונים לא ראו דבריו. ובעל הגהות הרי"ף הנ"ל אילו היה רואה דברי ה"ר פרץ אלו בודאי לא היה חולק עליו. ולכאורה היה י"ל שדין זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מהל' חנוכה הל' ה'. דהרמב"ם כתב שם וז"ל ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו עכ"ל. והראב"ד השיג עליו דזהו רק לאביי בשבת (דכ"ג ע"א) דאמר ודאי דדבריהם בעי ברוכי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי. ולדידיה אמרינן שם בגמ' דיו"ט שני דבעי ברוכי היינו כי היכי דלא ליזלזלו ביה. אבל לרבא דמשני התם בדמאי רוב ע"ה מעשרין הן. לדידיה י"ל דספק דבריהם שפיר בעי ברוכי ומה"ט מברכין ביו"ט שני. וא"צ לטעמא שלא יזלזלו בו. והה"מ ביאר בדעת הרמב"ם דס"ל דרבא לא פליג בזה אאביי דספק דבריהם לא בעי ברוכי רק בדמאי שגזרו עליו והוי כמו ודאי דבריהם בזה איצטריך רבא לטעמא דרוב ע"ה מעשרין הן ומש"ה עבדו היכרא כו' ע"ש. וכעין זה כתב הר"ן בפ"ב דשבת בשם הרמב"ן. ע"ש. (וכבר האריכו בזה הלח"מ שם. ובתשו' בני שמואל סי' מ"ב. ועיין בתשו' הריב"ש סי' רכ"א). ומעתה י"ל דלפ"ד הרמב"ם דהא דמברכין כל הברכות ביו"ט שני היינו רק משום שלא יזלזלו בו. ממילא בע"ת שמניח מיו"ט לחבירו ומתנה י"ל דמערב בלא ברכה. דבזה אין לומר שיברך משום שלא יהיה זלזול ליו"ט שני. דכיון דמערב ביו"ט ראשון ומתנה שאם היום קודש אין בדבריו כלום כו'. וא"כ אדרבה אם יברך על עירובו הוי זלזול ליו"ט ראשון דקאי ביה. דהברכה לא שייכא רק אם היום חול ולמחר קודש. ומאי חזית לחוש לזלזול יו"ט שני יותר מזלזול יו"ט ראשון שמערב בו. (ואף די"ל דיו"ט שני דקיל יותר יש לחוש בו לזלזול יותר מביו"ט ראשון. מ"מ לא מצינו שיאמרו לזלזל ביו"ט ראשון כדי שלא יבואו לזלזל ביו"ט שני כו'. וזה פשוט). אבל לפ"ד הראב"ד דס"ל דלמאי דקיי"ל כרבא בשבת הא דמברכין ביו"ט שני הוא משום דספק דבריהם בעי ברוכי בעצם ולא משום חשש זלזול. לפ"ז י"ל דבמערב מיו"ט לחבירו ומתנה ג"כ צריך לברך מספיקא כמו כל הברכות דיו"ט שני. ויש לבאר יותר לפמ"ש הרי"ף בפ"ד דסוכה דהא דאין מברכין בשמיני בסוכה משום דהוי תרתי דסתרי ליו"ט דשמיני. והרשב"א בחידושיו שם הקשה עליו דלמה ליה האי טעמא תי"ל דבלא"ה אין לברך מספק כמ"ש הרי"ף גופיה בשבת גבי מילת ערלה כבושה כו'. ותירץ הרשב"א דכל הברכות שמברכין ביו"ט שני חכמים תקנו כן לברך ביו"ט שני כדי שלא יזלזלו בקדושתו. משא"כ בברכת סוכה כיון שאם יברכו יזלזלו בקדושתו מש"ה אוקמוהו אדינא דשאר ספיקות שאין לברך כו'. וכמו כן י"ל להרי"ף והרמב"ם דה"נ במערב מיו"ט לחבירו ומתנה כיון שאם יברך יהיה זלזול ליו"ט ראשון דקאי ביה ג"כ אוקמוהו אדינא שלא לברך על הספיקות, משא"כ לפ"ד הראב"ד ודעימיה דס"ל דמדינא מברכין על הספיקות כו'. אך יש מקום לומר דאף להסוברים דמברך על הספיקות מ"מ הכא במערב מיו"ט לחבירו ומתנה בלא"ה אין לו לברך. דהרי דעת הרמב"ם בפ"ו מהל' יו"ט הל' ט"ו וכ"ד הסמ"ג דהא דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה זהו רק בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה. והיו בני הגליות עושין שני י"ט מחמת ספק שלא היו יודעין כו'. אבל עכשיו שסומכין על החשבון ומקדשין עליו. ויו"ט שני האידנא אינו אלא מנהג בעלמא אין לערב ולהתנות מיו"ט לחבירו כלל. והה"מ הסביר דעת הרמב"ם בזה דכיון שהדבר ברור לנו דיו"ט ראשון הוא קודש והשני הוא חול היאך יערב ביו"ט והיאך יתנה ויאמר אם היום חול והוא יודע איזה קודש ואיזה חול ואין לו ספק בזה כו' עכ"ד. והראב"ד וכמה פוסקים חולקים על הרמב"ם שם. ועיקר סברת החולקים הוא כמבואר בר"ן ובריטב"א דכיון דהשתא הא דעבדינן שני י"ט הוא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם לית לן לאחמורי טפי מינייהו וכיון דאינהו הוו מצו מתנו אנן נמי מתנינן עכ"ד. וכ"כ בתשו' הרדב"ז סי' תרס"ט. ומעתה י"ל דאף דקיי"ל כהחולקים על הרמב"ם דהאידנא נמי מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. מ"מ כיון דהאידנא אינו בתורת ספק ולא שייך להתנות ולומר אם היום חול ולמחר קודש כו'. רק שאין לנו להחמיר ולאסור יותר ממה שהיה מקודם בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה. אבל עכ"פ אין לנו לברך עכשיו על עירוב ותנאי זה שמתנה (דעיקר העירוב הוא באם היום חול ולמחר קודש) שהוא דבר שאינו ואין שייך ספק ותנאי כלל האידנא מצד עצמו וכנ"ל. (והתוס' בברכות די"ד ע"א ובסוכה דמ"ד ע"ב הוכיחו דמברכין על דבר שהוא מנהג מהא דמברכין ביו"ט שני דאינו רק מנהג בעלמא. ואף דהגמ' בשבת חשיב ליה ספק דבריהם כנ"ל. מ"מ התוס' נקטי דעכשיו אינו אלא מנהגא ומ"מ מברכין עליו. מ"מ י"ל דזהו רק לענין שאר ברכות. אבל במערב מיו"ט לחבירו ומתנה ואומר בפירוש שהעירוב הוא אם היום חול כו'. ע"ז אין לברך כלל מאחר שכל ענין התנאי הוא דבר שאינו וכנ"ל. ורק משום שמקודם הוה שרי לערב ולהתנות מיו"ט לחבירו מש"ה אין להחמיר האידנא יותר וכנ"ל). ומלבד זה בלא"ה י"ל דאין לברך במערב מיו"ט לחבירו. לפמ"ש התה"ד דהא דמקילינן לערב ולהתנות מיו"ט לחבירו האידנא כהחולקים על הרמב"ם היינו רק משום דבד"ס הלך אחר המיקל. וא"כ לענין ברכה י"ל דאין לברך מספק. וכעין זה כתב בתשו' ח"צ (סי' ק"ל) לענין עירובי תבשילין דבדיעבד או בשעת הדחק יש לסמוך על הכבוש או על המליח שלא בישלו וכדעת המתירים כיון דע"ת דרבנן. ומ"מ אע"ג דיוצא בהם משום ע"ת מ"מ אין לו לברך עליו רק לומר הנוסח בדין יהא שרי לנא כו' וה"נ י"ל במערב מיו"ט לחבירו ומתנה דיערב בלא ברכה מה"ט לפ"ד התה"ד הנ"ל. אלא שהב"י בס"ס תקכ"ז נראה שהכריע דלא כהרמב"ם ולא מחמת ספק בד"ס. ולקמן יבואר דהעיקר כהתה"ד הנ"ל. ואין לברך מכמה טעמים הנ"ל. וכל זה לרווחא דמילתא לאסבורי מילתא בטעמא דבפשיטות נראה לדינא (יהיה מאיזה טעם שיהיה) מאחר שרבינו פרץ בהגהות סמ"ק כתב בהדיא שלא יברך. וגם ראיתי בברכי יוסף שהביא בשם ס' משפטים ישרים דיערב בלא ברכה. וספר זה לא נמצא אצלנו לידע טעמו בזה. וכן ראיתי בס' לחם סתרים למהר"ש אלגאזי בסוף ספרו דמסיק לדינא ג"כ דכשמניח ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה דאין לו לברך וכיוונו מדעתם לדעת ה"ר פרץ הנ"ל. וע"כ נלע"ד דאף שהמג"א ושאר אחרונים כתבו שיברך בתחלה אין נראה כדבריהם. ולהלכה למעשה במערב מיו"ט לחבירו ומתנה יערב בלא ברכה וספק ברכות להקל:

ב

ונבא לבאר בדברי הרמב"ם וסמ"ג הנ"ל דס"ל דהא דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה זהו רק בזמן שהיו מקדשין על פי הראייה. משא"כ עכשיו שמקדשין עפ"י החשבון אין לערב מיו"ט לחבירו כלל. וכבר תמהו עליהם הר"ן והריטב"א והיש"ש בביצה. דהא רבא הוא דאמר מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. ובזמנו כבר היו מקדשין עפ"י החשבון ולא עפ"י הראייה. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' קה"ח ה"ג) דעד ימי אביי ורבא היו סומכין על קביעות א"י (שהיא עפ"י הראייה) ואח"כ התחילו לקדש עפ"י החשבון ואף דנראה דבאמצע ימיהם של אביי ורבא פסקו מלקדש עפ"י הראייה והתחילו לקדש עפ"י החשבון ובתחלת ימיהם עדיין היו מקדשין עפ"י הראייה. וכדמשמע בספ"ק דר"ה (דכ"א ע"א). מ"מ אין סברא לומר דהא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה זה היה בתחלת ימיו כשהיו מקדשין עפ"י הראייה עדיין. דזה אינו. חדא דתיקשי מגמ' דביצה (ד"ו ע"א) דפריך התם רבינא לרב אשי ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. והשתא הא בימי רב אשי (שנולד אחר שמת רבא כדאיתא בקידושין דע"ב ע"ב) בודאי כבר קידשו עפ"י חשבון. ומוכח מזה דמ"מ אכתי שרי להניח ע"ת מיו"ט לחבירו (ואף לפי הגירסא הישנה שבגמ' שלפנינו דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי בסמ"ך. מ"מ ע"כ הוא רב אסי בתראה שהיה אחר אביי ורבא מדיתיב קמיה רבינא ואמר ליה בשם רבא. וכמבואר במהרש"א בכתובות דכ"ג ע"א דרב אסי בתרא היה אחר אביי ורבא ע"ש. וא"כ אכתי מוכח כנ"ל). ותו דבביצה (ד"ו ע"א) דאמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל. וזה מיירי ע"כ בזמן שמקדשין עפ"י החשבון דידעינן בקביעא דירחא ויו"ט שני הוא רק משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו'. מש"ה הקילו בו לענין מת דכחול שויוהו רבנן. משא"כ בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה במקום שאין השלוחים מגיעין דעושין שני י"ט מספק ממש לא שייך אז להקל כלום ביו"ט שני יותר מביו"ט ראשון. והתם מייתי הגמ' ג"כ אידך מימרא דאמר רבא דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. ואין סברא לומר דמימרות דרבא אלו שנאמרו בסתמא דבזמן שדין זה נוהג אין דין זה נוהג כו' והגמ' מייתי להו בסתמא לשתי מימרות אלו. אלא משמע דהך מימרא דרבא דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ג"כ מיירי בזמן שהיו מקדשין עפ"י החשבון. (ובדברינו הנ"ל ניחא הא דאיתא בירושלמי רפ"ג דברכות והובא שם בתוס' רדי"ח. בברייתא דאונן פטור מנטילת לולב. דפריך התם דהא ביו"ט אינו טרוד לישא משאו. ומשני תיפתר בחוש"מ ופריך התם והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא ביו"ט בתמיה. ולכאורה קשה. אמאי לא משני דמיירי ביו"ט שני של ר"ה דקיי"ל דיתעסקו בו ישראל ומש"ה שפיר חלו עליו כל דיני אנינות. וכמו בחוש"מ. ולפי הנ"ל ניחא. דהברייתא פשיטא דנשנית בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה ואז יו"ט שני דינו כראשון דלא יתעסקו בו ישראל כלל). ולכאורה היה י"ל ד' הרמב"ם עפמ"ש הב"י בס"ס תקכ"ז בשם המרדכי שהר"ש מבונבורק הורה לעשות ע"ת ביו"ט שני. משום דלרבא ברפ"ב דביצה דאמר טעמא דע"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת. ופריך הגמ' דא"כ מאי איריא מעיו"ט אפי' ביו"ט נמי ומשני שמא יפשע. והלכך היכא ששכח דאין כאן פשיעה שרי להניח ע"ת ביו"ט עצמו. ואף דלטעמא דרב אשי אינו כן מ"מ בד"ס הלך אחר המיקל. עכ"ד. והקשה עליו בשעה"מ סוף הל' יו"ט מהא דקאמר רבא גופיה מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה דמשמע דביו"ט שני תו לא מצי לערב. וכן מהא דאמרינן אימור דאמר רבא בשני י"ט של גליות בשני י"ט של ר"ה מי אמר. דמשמע דביו"ט של ר"ה אסור לערב אף מיו"ט לחבירו לרבא. ומסיק בשעה"מ שם דלעולם לרבא ביו"ט שני נמי שרי לערב היכא דשכח מעיו"ט. והא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. היינו דכיון דיכול לעשותו ביו"ט ראשון על תנאי לא שרינן ליה להניחו ביו"ט שני. והא דאמרינן בשני י"ט של ר"ה מי אמר היינו דביו"ט של ר"ה לא שייך להתנות תנאי בעירוב כו'. עכ"ד השעה"מ. ולפ"ז י"ל בדברי הרמב"ם שהוא נמי מפרש כדברי הר"ש מבונבורק דאליבא דרבא בלא"ה שרי לערב אף ביו"ט וכנ"ל. רק דביו"ט א' דמצי לערב בו על תנאי טפי עדיף. ומש"ה לרבא ודאי שרי להניח ע"ת מיו"ט לחבירו אף האידנא שמקדשין עפ"י החשבון. כיון דבלא"ה אף ביו"ט גופיה שרי לערב בלא תנאי ג"כ לדידיה. רק דע"י תנאי עדיף טפי וחומרא היא ולא קולא. (ופשיטא דהתנאי אינו מגרע). אבל הרמב"ם פסק להדיא (ברפ"ו מהל' יו"ט) כרב אשי דטעמא דע"ת כדי שלא יבא לבשל מיו"ט לחול. ולדידיה ביו"ט לא מצי לערב כלל. רק דביו"ט של גליות הקילו לערב מיו"ט לחבירו ולהתנות. וקולא זו לא שייכא רק בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה משא"כ עכשיו כו'. רק דאכתי קשה מהא דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בשני י"ט של ר"ה חזייה דהוה עציב כו' אמר ליה ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. ובזה תיקשי מאי פריך רבינא לרב אשי. דהא לרב אשי לטעמיה אין לערב ולהתנות מיו"ט לחבירו עכשיו שמקדשין עפ"י החשבון לפ"ד הרמב"ם. ואטו לא ידע רבינא הא דא"ר אשי דטעמא דע"ת שלא יבשל מיו"ט לחול וכנ"ל. אמנם י"ל דהרמב"ם גריס כגירסא הישנה שבגמ' שלפנינו דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי בסמ"ך. ולא רב אשי בשי"ן. ולק"מ:

ג

אך עיקר דברי השעה"מ הנ"ל אינם נראים כלל. מ"ש לפרש לדברי הר"ש מבונבורק דלרבא מצי לערב ביו"ט גופיה והא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה היינו רק דכיון דיכול לערב ביו"ט הראשון על תנאי לא שרינן ליה להניחו ביו"ט שני. דלפי דבריו תיקשי בהא דאיתא בביצה (די"ז ע"א) דרב אמר מניח אדם עירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה ורבא אמר מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה. ומפרש התם הגמ' דמ"ד עירובי תבשילין אבל עירובי תחומין לא מ"ט דלמיקני שביתה בשבתא לא. והשתא למה ליה להגמ' למימר ה"ט תיפוק ליה דבלא"ה י"ל בפשיטות דדוקא בעירובי תבשילין אמר רבא דמערב מיו"ט לחבירו ומתנה. כיון דלדידיה בלא"ה ביו"ט גופיה נמי מצי לערב עירובי תבשילין אף בלא תנאי רק דהכי עדיף טפי כשמערב מיו"ט לחבירו ומתנה. משא"כ בעירובי תחומין דביו"ט גופיה לא מצי לערב מי יימר דמקילינן לערב מיום טוב לחבירו. (ודוחק להעמיס זה ולומר שנכלל בל' הגמ' במאי דקאמר למיקני שביתה בשבתא לא. דאין זה במשמע). א"ו מוכח דלא כדברי השעה"מ הנ"ל. ולפ"ז הדרא קושייתו לדוכתה על הר"ש מבונבורק מהא דאמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה. דמשמע שביו"ט שני לא מצי לערב וכנ"ל. ואף דלכאורה בלא"ה יש להקשות לדברי הר"ש מבונבורק הנ"ל מעובדא דההוא סמיא דחזייה שמואל דהוה עציב ולבסוף אמר ליה פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור. ואמאי לא א"ל שמואל תקנה זו שיערב ביו"ט גופיה. (ולפי פירש"י ברפ"ב דביצה בהא דאמר שמואל התם מקרא דזכור כו'. זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מוכח משם דשמואל גופיה ס"ל כטעמא דרבא כדי שיברור כו'. וכמ"ש המהרש"א שם רק דלפמ"ש הפי' דלטעמא דרבא אין לסמוך על עירובו של גדול העיר ע"ש. ולפ"ז מוכח מדשמואל דא"ל סמוך אדידי דס"ל כטעמא דר"א ולא כרבא. מיהו באמת ע"כ בהא רבא נמי מודה דיש לסמוך על עירוב של גדול העיר (דאף שעיקר תקנת ע"ת לדידיה הוא כדי שיברור כו' מ"מ כך התנו בתקנתם דבדיעבד יוכלו לסמוך על עירובו של גדול העיר ולא מיעקרא תקנתם לגמרי). ופשיטא שלא יחלוק רבא בזה על שמואל ואבוה דשמואל ור"י בר אידי ור' אמי ור' אסי דכולהו אמרי לסמוך על עירובו של גדול וליתא לדברי הפ"י הנ"ל). אך י"ל דהר"ש מבונבורק לא התיר לערב ביו"ט גופיה רק בשוכח מעיו"ט באופן דאין כאן פשיעה וכמבואר בדבריו. וא"כ בההוא סמיא דשמואל חשיב ליה פושע מש"ה לא מצי לערב ביו"ט. אלא דלפמ"ש הר"ן בהא דא"ל שמואל פושע את דהיינו דכיון דעציבת גלית אדעתך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי עכ"ל וא"כ הא דחשיב פושע היינו רק דהפשיעה מה שאינו רוצה לסמוך על עירובו דשמואל ומש"ה אף הוא אין דעתו עליו. אבל אין זה פשיעה בעיקר העירוב. ולמה לא יערב ביו"ט גופיה לפ"ד הר"ש מבונבורק. (רק די"ל דהר"ש מבונבורק אינו מפרש כאן כהר"ן. רק דהא דשמואל חשיב ליה פושע היינו דהוי פושע בעיקר העירוב ששכח מלהניח שנה אחר שנה. וכמו שפירש בבעה"מ שם. וכן מבואר ברא"ש שם, וע' בט"ז סי' תקכ"ז סק"ט). ועוד קשה דתיקשי להר"ש מבונבורק מהברייתא דמייתי הגמ' (שם (די"ז סע"א) מי שלא הניח ע"ת ה"ז לא יאפה ולא יבשל כו'. כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלין לו. ומשמע בהדיא דביו"ט גופיה לא מצי לערב עירובי תבשילין דאל"כ הל"ל תקנה זו שיערב ביו"ט. דהרי הגמ' שם (רע"ב) בעי לפשוט מהך ברייתא דעבר ואפה אסור. ופירש"י מכדי תנא אתקנתא קא מהדר ניתני נמי הך תקנתא בהדי הך דמקנה קמחו. עכ"ל. ומשני הגמ' תנא תקנתא דהיתרא קתני דאיסורא לא קתני. והשתא לפ"ד הר"ש מבונבורק קשה טובא למה לא תני בברייתא תקנתא דהיתרא שהיא תקנה טובה כזו שיכול לערב ע"ת ביו"ט גופיה. (אם לא נימא דהברייתא מיירי במי שלא הניח ע"ת במזיד או פושע דאז אסור לערב ביו"ט גופיה וכנ"ל ודוחק). ואין סברא לומר דהר"ש מבונבורק אינו מתיר לערב ע"ת רק ביו"ט שני ולא ביו"ט ראשון. (כגון שחל יו"ט ראשון בע"ש). דז"א. דכיון דטעמו משום דלרבא דאמר טעמא דע"ת כדי שיברור כו' לדידיה שרי לערב ביו"ט גופיה וכנ"ל. וממילא שרי אף ביו"ט א' כו'. אלא מחוורתא די"ל לפמ"ש רש"י שם (דט"ו ע"ב) בהא דפריך הגמ' לרבא דאמר כדי שיברור כו' מאי איריא בעיו"ט אפי' ביו"ט נמי ופירש"י יעשהו לפני סעודת יו"ט יש כאן זכירת שבת לברור מנות עכ"ל. ומבואר בהדיא דאחר סעודת יו"ט אף לרבא אין סברא כלל שיועיל ע"ת ביו"ט. כיון דאז שוב לא יוכל לברור מנה יפה לשבת. ולפי זה י"ל דמה שמתיר הר"ש מבונבורק לערב ע"ת ביו"ט היינו רק קודם סעודת יו"ט. ומעתה לק"מ עליו מעובדא דההוא סמיא. די"ל דהר"ש מפרש דעובדא הוה אחר שסעד סעודת יו"ט. וכן בברייתא הנ"ל דקתני כיצד הוא עושה כו' ג"כ תני תקנתא דמהני כל היום אף שנזכר אחר סעודת יו"ט. ובזה ניחא ג"כ דלא תיקשי להר"ש מבונבורק מהברייתא דרפ"ב דביצה בעובדא דר"א שהיה דורש כל היום כולו כו'. בשעת פטירתן א"ל לכו אכלו משמנים כו' ושלחו מנות לאין נכון לו. ומפרש התם דהיינו למי שלא הניח ע"ת וא"ד למי שלא היה לו להניח ע"ת. אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא (וע"ש בפ"י שהוכיח דהא דמפרשינן ושלחו מנות לאין נכון לו היינו מי שלא הניח ע"ת זה קאי רק אמאי דקאמר ר"א לתלמידיו כן. ולא קאי זה לפרש כן קרא דעזרא). והשתא תיקשי לדברי הר"ש מבונבורק למה ליה לר"א לומר לשלוח מנות למי שלא הניח ע"ת טפי הל"ל להם שיערבו הם בעצמם עכשיו ביו"ט לפ"ד הר"ש מבונבורק הנ"ל. וכאן דאמרינן בהדיא למי שלא היה לו להניח ע"ת דהוי אנוס ולא פושע א"כ מצי לערב ע"ת ביו"ט לפ"ד הר"ש הנ"ל. (ודוחק לומר דכשסיים ר"א דרשתו כבר היה סמוך לחשיכה ולא היה עוד שהות לבשל על שבת). ולהנ"ל י"ל ג"כ דהא דאמר להם לשלוח מנות למי שלא הניח ע"ת היינו למי שלא נזכר עד אחר שסעד סעודת יו"ט דאז תו לא מצי לערב ע"ת ביו"ט אף לפ"ד הר"ש הנ"ל וכנ"ל מיהו קושיית השעה"מ הנ"ל ע"ד הר"ש מבונבורק מהא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה דמשמע דביו"ט שני לא מצי לערב ע"ת. זהו לא יתיישב בהכי לומר דרבא מיירי התם ג"כ אחר סעודת יו"ט דתו לא מצי לערב ביו"ט שני בכה"ג. דמ"מ תיקשי דביו"ט ראשון גופיה יהא שרי לדידיה לערב ע"ת בלא תנאי. דאף שכבר סעד סעודת יו"ט ראשון. מ"מ עדיין יש שהות לברור מנה יפה לשבת כמו ביו"ט שני קודם הסעודה. הן אמת דלד' הר"ש מבונבורק בעצמו אין להקשות כלל מהא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. ורבא גופיה הוא דאמר ברפ"ב דביצה טעמא דע"ת כדי שיברור כו'. ולדידיה שרי לערב ביו"ט גופיה וכנ"ל. די"ל דגירסתו היה כגירסת הרא"ש והר"ן ברפ"ב דביצה שם דגרסי התם רבה ולא רבא ע"ש. וא"כ י"ל דרבא ס"ל כטעמא דרב אשי התם ולדידיה לא מצי לערב ע"ת ביו"ט כלל. ולק"מ. וראיתי בבעל המאור בפ"ג דפסחים בסוגיא דהואיל דהיה גירסתו ג"כ ברפ"ב דביצה דרבה אמר טעמא כדי שיברר כו'. ומפרש התם דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל וס"ל דבאופה מיו"ט לחול ליכא איסורא דאורייתא. (ומש"ה לא ניחא ליה לומר כטעמא דרב אשי דהצריכו ע"ת כדי שלא יבואו לאפות מיו"ט לחול. כיון דלדידיה אף אם יאפה מיו"ט לחול הוי רק איסורא דרבנן וליכא למיגזר כולי האי ומש"ה ס"ל לרבה טעמא דע"ת כדי שיברור כו'. והאחרונים לא ראו דברי בעה"מ אלו). ולפי זה יש מקום ליישב מה שהקשיתי לעיל לשיטת הר"ש מבונבורק מברייתא בעובדא דר"א דא"ל לתלמידיו שישלחו מנות למי שלא הניח ע"ת דאמאי לא אמר להם שיערבו ע"ת ביו"ט וכנ"ל. ולעיל כתבתי לתרץ דהיינו למי שלא הניח ע"ת עד אחר סעודת יו"ט. וזה קצת דוחק שלא נזכר זה בדברי ר"א. ומשמעות דבריו שישלחו מנות לכל מי שלא הניח ע"ת בין שסעד סעודת יו"ט או לא. וכעת י"ל בזה שהר"ש מבונבורק ס"ל כשיטת בעה"מ בזה דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל ומש"ה לדידיה ל"ל טעמא דע"ת שלא יבואו לאפות מיו"ט לחול דזהו איסורא דרבנן לדידיה. והנה בפסחים (דמ"ח ע"א) דחי הגמ' דר' אליעזר לית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה כו'. ולפ"ד הרשב"א בחידושיו לשבת (דל"ט ע"ב) דלב"ש דלית להו מתוך כש"כ דלית להו הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים כו'. (וכ"מ בתוס' שם ולא כדברי התוס' בפסחים דמ"ז ע"ב). וידוע שר' אליעזר שמותי הוא מתלמידי ב"ש. (והירושלמי רמי מדב"ש אר"א כמ"ש התוס' ביצה דל"ד רע"ב). וא"כ י"ל דר' אליעזר לטעמיה דכיון דלית ליה הך הואיל והאופה מיו"ט לחול לוקה לדידיה. א"כ לדידיה טעמא דע"ת הוא משום שלא יבא לאפות מיו"ט לחול וכרב אשי, (דרבה גופיה נמי הוה ס"ל האי טעמא אי לאו דאית ליה הואיל וכנ"ל). וממילא לא מצי לערב ע"ת ביו"ט גופיה. ומש"ה ר' אליעזר לטעמיה א"ל לתלמידיו ושלחו מנות לאין נכון לו. וא"ש. ונחזור לדברינו. דלהר"ש מבונבורק בעצמו לא קשיא קושיית השעה"מ הנ"ל די"ל דגירסתו היה ברפ"ב דביצה רבה ולא רבא. (ואף דבמרדכי שם מביא בדבריו רבא י"ל שהוא ט"ס המצוי וצ"ל רבה). אך ע"ד הרמב"ם הנ"ל קשה בממ"נ מהא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. דאם רבא ס"ל כטעמא דרב אשי שלא יבואו לאפות מיו"ט לחול א"כ מוכח מדרבא דאף עכשיו לדידן שמקדשין על פי החשבון מ"מ שרי לערב ולהתנות מיו"ט לחבירו כנ"ל. ואם נימא דס"ל לרבא כטעמא דרבה (או דגריס שם ברפ"ב דביצה ג"כ רבא וכנ"ל) ומש"ה לדידיה שרי לערב על תנאי, גם עכשיו כיון דבלא תנאי ג"כ שרי לערב ע"ת ביו"ט לדידיה. א"כ קשה קושיית השעה"מ מהא דמשמע מדרבא דבלא תנאי אסור לערב ביו"ט וכנ"ל. וצ"ל בדברי הרמב"ם דס"ל דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה מהני אף שהיה פושע במה שלא עירב בעיו"ט. משא"כ לערב ביו"ט בלא תנאי לא מהני רק בשוכח ולא בפושע. וכמ"ש בהדיא הר"ש מבונבורק כנ"ל. ומ"מ לרבא הוא דמערב ומתנה גם עכשיו. כיון דעיקר תקנת ע"ת לדידיה הוא כדי שיברור ואף במערב ביו"ט גופיה נתקיים שפיר עיקר תקנה זו שיברור מנה יפה לשבת. משא"כ לדידן דקיי"ל כרב אשי דעיקר הטעם דע"ת לדידיה ליתא רק בעיו"ט ולא כשמערב ביו"ט. י"ל דעכשיו שמקדשין עפ"י החשבון דאין לו ספק שיו"ט הראשון הוא ודאי קודש ממילא לא מצי לערב על תנאי בדבר שאינו וכנ"ל. ואין להאריך יותר:

ד

ובעיקר דברי הר"ש מבונבורק שהתיר לערב ע"ת ביו"ט שני. והב"י דחה דבריו מהלכה שאין כן דעת הפוסקים. מצאתי בספר הפרד"ס לרש"י (ס"ו סי' קמ"ו) דס"ל ג"כ כהר"ש מבונבורק בזה. ע"ש. ומ"מ לא משמע כן מד' רוב הפוסקים. אך יש להסתפק בטעם הפוסקים החולקים על הר"ש מבונבורק. אם נימא דהמה ס"ל דהלכה כרב אשי דאמר טעמא דע"ת כדי שלא יבא לאפות מיו"ט לחול. ולא כרבא דאמר כדי שיברור כו'. וכמו שמבואר ברמב"ם בהדיא טעמא דרב אשי. וממילא לא מהני כלל לערב ביו"ט גופיה. (דהר"ש מבונבורק גופיה כ' הך קולא רק לרבא דאליביה פריך הגמ' מאי איריא מעיו"ט אפי' ביו"ט נמי ומשני גזירה שמא יפשע. ודבר פלא ראיתי בתוס' רי"ד בביצה שם דגריס איפכא בגמ' בשלמא לרבא דאמר כדי שיברור כו' היינו דמעיו"ט אין ביו"ט לא. אלא לרב אשי מאי איריא מעיו"ט אפי' ביו"ט נמי. ומשני אה"נ וגזירה שמא יפשע. ע"ש פירושו. ול"מ כן מדברי כל הפוסקים). או י"ל דלעולם לא הכריעו הפוסקים אי הלכה כרבא או כרב אשי בטעמא דע"ת. ומה שחולקין על הר"ש מבונבורק הנ"ל טעמייהו משום דס"ל דאף לרבא נמי נהי דעיקר הטעם שמערבין מעיו"ט ולא ביו"ט הוא משום גזירה שמא יפשע מ"מ אחר שכבר תקנו כן לערב מעיו"ט שוב לא חילקו בתקנתם ואין מערבין ביו"ט כלל. אף היכא שלא היה פושע כלל. ויש בזה נ"מ לדינא לענין אם נאכל או נאבד העירוב אחר שכבר אכל סעודת יו"ט קודם שבישל לשבת. דזה ג"כ תליא בפלוגתא דרבא ורב אשי. דלטעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת א"כ אם נאבד העירוב אחר סעודת יו"ט הא כבר בירר מקודם מנה יפה גם לשבת ושרי. משא"כ לטעמא דרב אשי. וכ"כ הצל"ח בביצה. ומעתה דין זה בהא תלי' דאם נימא שלא הכריעו הפוסקים אי הלכה כרבא או כרב אשי א"כ בד"ס הלך אחר המיקל. (רק לפ"ד הרא"ש שכתב דיש נ"מ בין רבא לר"א דלרבא צריך לערב בעיו"ט דוקא ולר"א יכול לערב אף קודם עיו"ט. והוי קולא אליבא דר"א. וכיון דיש קולא לרבא בצד אחד ולרב אשי בצד אחד והוי תרי קולי דסתרי אהדדי. בכה"ג לא אמרינן בד"ס הלך אחר המיקל. וצריך להחמיר בשניהם. וכמ"ש התוס' בביצה די"ד ע"א. וע' בתוס' נדה ר"ד כ"ז. ובב"ק די"א ע"א. אבל להחולקים על הרא"ש וס"ל דאף לטעמא דר"א צריך לערב בעיו"ט דוקא. וכן הסכים ביש"ש שם. לפ"ז שפיר י"ל במה דהוי קולא אליבא דרבא דבד"ס הלך אחר המיקל) ומ"מ לדינא יש להחמיר בזה. כיון שהרמב"ם כ' בהדיא טעמא דרב אשי. והב"י נראה לו כן גם בדברי הרא"ש שפוסק כרב אשי ע"ש. והלכך אין להקל. (וגם לפמ"ש הש"א סי' ק"ב להפוסקים דר"ה אין בו איסור תענית דלדידהו צ"ל הכא גבי ע"ת דרבא ס"ל גם טעמא דר"א בזה. ע"ש. וא"כ אין להקל משום טעמא דרבא. וא"ל). ולענין דינא הנה ראיתי שהסמ"ג ור' ירוחם וכן בס' אגודה המה כולם הביאו דברי הרמב"ם בסתמא דהאידנא שמקדשין עפ"י החשבון אין לערב על תנאי. ולא הביאו שום חולק עליו. ונראה שהמה מסכימים לדעתו. ע"כ יש לחוש לדעתם ג"כ. ואף שבד"ס הלך אחר המיקל כמ"ש התה"ד. מ"מ נ"מ לדינא במה שנחלקו האחרונים איזה עדיף אם לערב ביו"ט ראשון על תנאי או לסמוך על עירובו של גדול. אפשר דיש לחוש לדברי הרמב"ם ודעימיה ולסמוך על עירובו של גדול. וגם לענין אם מערב ביו"ט ראשון על תנאי שלא לברך על עירובו. כיון דיש בזה פלוגתא וכמ"ש לעיל בשם הח"ץ לענין שסומכין לערב על המליח ועל הכבוש ומ"מ פסק שלא לברך מספק וה"נ הכא. וכבר כתבנו לעיל עוד טעמים בזה שלא לברך: ובענין זה יש להעיר בהא דאיתא בירושלמי ברפ"ד דדמאי בהא דאיתא התם בלוקח פירות מע"ה ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל על פיו. ואמר שם הירושלמי יו"ט הסמוך לשבת כו' וכן שני י"ט של גליות מ"ד קדושה אחת היא אוכל מ"ד ב' קדושות הן אינו אוכל והדר אמר אפי' למ"ד ב' קדושות הן אוכל עד שלא נראה לעשר בינתיים (שא"א היה לו לעשר בין זה לזה). ולפי המבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הט"ו) דעכשיו שמקדשין עפ"י חשבון אין לעשר את הטבל מיו"ט לחבירו על תנאי. אבל בזמן שהיו מקדשין על פי הראייה היה שרי לעשר מיו"ט לחבירו על תנאי. וא"כ בירושלמי דהמה היו אמוראים קדמונים קודם אביי ורבא שהיו אז מקדשין עפ"י הראייה וא"כ אפשר לעשר מיו"ט לחבירו על תנאי. ולמה התירו לו לסמוך על שאלת פיו כיון דיכול היה לעשר על תנאי ויש להאריך בזה. ואין כאן מקומו. ובמ"א יבואר אי"ה:

ה

והנה במ"ש לעיל סוף אות ג' דר' אליעזר לטעמיה דלית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה וכדדחי הגמ' בפסחים שם. יש לבאר דבזה יש ליישב מה שהקשה בח"ש (סי' י"ט) בגמ' דשבת דק"ו ע"א דאמרינן דר"ש יליף דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת. והקשה שם דהא ר"א ורבנן פליגי במכשירי מילה אי דוחין שבת. דר"א סבר דוביום אתא למכשירי מילה (ומילה גופה דוחה שבת מהילכתא) ורבנן סברי דקרא דוביום אתא למילה עצמה והילכתא ל"ל. והשתא מנליה לר"ש למילף מכאן דמקלקל בחבורה חייב דילמא באמת מקלקל בחבורה פטור וממילא א"צ קרא למילה גופא וקרא דביום אתא למכשירי מילה כמו לר"א, (דהא רבנן נמי לא הוו פליגי עליה דר"א רק משום דס"ל דקרא איצטריך למילה גופה). ומנליה לר"ש למילף מהכא דמקלקל בחבורה חייב ולהוציא חובל מכלל שאר אבות מלאכות עכ"ד הח"ש שם. וכבר עמדנו בזה במ"א ויישבנו שם. וכעת יש ליישב כך עפ"י דברינו הכא דר"א לטעמיה דלית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים כו'. וי"ל דלדידיה יש הוכחה דלא אמרינן הואיל כה"ג. דהנה התוס' בפסחים (דמ"ו סע"ב) הקשו לרבה דאית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים א"כ ביטלת כל מלאכות שבת די"ל הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. ותירצו דכיון דחולה מסוכן לא שכיח לא אמרינן בזה הואיל. עכ"ד התוס'. ואמנם לר"א דס"ל דמכשירי מילה ג"כ דוחין את השבת א"כ אכתי תיקשי דביטלת כל מלאכות שבת דהואיל וראוי למכשירי מילה כיון דס"ל דכורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל כו'. וא"כ כל הני אבות מלאכות שיש כאן (ובכיוצא בזה) יותרו מחמת הואיל וראוי למכשירי מילה. ומילה שכיחא כדאיתא בזבחים (דצ"א ע"א. וע' בתשו' ח"ץ סי' קנ"ב מ"ש ע"ד התוס' דפסחים דס"ו סע"א). אלא דבאמת ר"א לטעמיה דלית ליה הואיל זה כנ"ל. ולדידן דקיי"ל הך הואיל הא לדידן קיי"ל כרבנן דמכשירי מילה אין דוחין שבת כלל ולק"מ. וממילא מיושב ג"כ קושיית הח"ש הנ"ל. דר"ש י"ל דס"ל כמו דקיי"ל דאמרינן הואיל וממילא מוכח דמכשירי מילה אין דוחין שבת וכמבואר. וע"כ לומר דמקלקל בחבורה חייב ואיצטריך קרא למילה גופה דדחיא שבת. ולק"מ. ואין להקשות דעדיין תיקשי לרב חסדא דס"ל דלא אמרינן הואיל והאופה מיו"ט לחול לוקה. א"כ לדידיה מנ"ל לר"ש דמקלקל בחבורה חייב. דכבר ביארתי במ"א דלרבא דדריש בשבת (דכ"ד ע"ב ודקל"ג ע"א) ובפסחים מקרא דהוא לבדו ולא מילה שלא בזמנה דלא דחיא יו"ט. א"כ בפשיטות י"ל דר"ש יליף מהכא דמקלקל בחבורה חייב דאל"כ אמאי מילה שלא בזמנה אסורה ביו"ט. והא דהגמ' בשבת שם אמר דר"ש יליף מקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת. היינו לשאר אמוראי דפליגי על רבא ולא דרשי זה מקרא דלבדו למעט משלב"ז ביו"ט. וא"כ לר"ח דלית ליה הואיל י"ל דאיהו ס"ל כרבא בדרשא דלבדו ור"ש יליף מהכא. וסתמא דגמ' דשבת קאי לפום הילכתא דקיי"ל כרבה דאמרינן הואיל כו'. ולק"מ:

ו

ומיהו היה אפשר לדחות דלא תיקשי כלל אליבא דר"א דמכשירי מילה דוחין שבת דא"כ אם נימא הואיל הרי ביטלת כל מלאכות שבת דנימא הואיל וראוי למכשירי מילה כנ"ל. די"ל דלא אמרינן הואיל רק דומיא דהואיל ואי מיקלעי ליה אורחים דחזי ליה והוי היתר גמור שהתירה התורה מלאכת יו"ט לצורך או"נ בזה אמרינן סברת הואיל לומר דאף השתא נמי חזי ליה. משא"כ מה שהותרה שבת אצל מילה דהוי רק דחויה כמו בעשה דוחה ל"ת, (וכמבואר בהדיא בתוס' בברכות ד"ך ע"א ד"ה שוא"ת ובשבת דק"ל רע"ב. ובכמה דוכתי). וכיון דהוי דחויה ולא הותרה ממילא אין היתר רק במקום הדיחוי דהיינו לצורך מילה ממש או במכשירי מילה לר"א. אבל לא אמרינן הואיל להתיר בכל ענין כיון דגם לצורך מילה נמי הוי רק דחויה דמילה דחיא לשבת וכנ"ל. רק דלפי זה א"כ לפ"ד הפוסקים הסוברים דבפ"נ שדוחה שבת ג"כ הוי רק דחויה ולא הותרה. (וכמ"ש בתשו' הרשב"א סי' תרפ"ט, ובר"ן בפ"ב דביצה ע"ש). ממילא ליתא ג"כ לקושיית התוס' שהקשו דביטלת כל מלאכות שבת הואיל וראוי לחולה שיב"ס דז"א דכיון דשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה הרי בזה ליתא לסברת הואיל לפי הנ"ל. והתוס' שהקשו כן יהיה מוכח מדבריהם דס"ל כהפוסקים דפ"נ הותרה בשבת ולא דחויה. ולפמ"ש הב"י באו"ח סי' שכ"ח דהך מילתא אי פ"נ הותרה בשבת או דחויה תליא בפלוגתא אם טומאה דחויה היא בצבור או הותרה כו'. י"ל דהתוס' שהקשו דנימא הואיל וחזי לחולה שיב"ס היינו אליבא דמ"ד טומאה הותרה בציבור הקשו כן. אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד ט"ד בציבור ממילא לק"מ הכא. ובזה אפשר ליישב קושיית בעל הפלאה והיא ג"כ קושיית העולם ע"ד התוס' בפסחים שתירצו משום דחולה לא שכיח מש"ה לא אמרינן הואיל. א"כ תיקשי בהא דאמרינן במנחות (דס"ד סע"א) חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה בנ"א כו' פטורין אפי' קדם והבריא בראשונה. והרי התוס' בחולין (דט"ו רע"ב) כ' שם דבחולה שהבריא רגילות הוא שיחזור לחליו. וא"כ בלא"ה יפטרו הכא על מלאכה שעשו שלא לצורך מטעם הואיל ואם יחזור החולה לחוליו חזי ליה השתא נמי חזי ליה. וכאן היא מילתא דשכיחא שיחזור לחוליו כנ"ל. ולפי דברינו הנ"ל ניחא. דלמאי דקיי"ל דט"ד בציבור וכמו כן פ"נ היא דחויה בשבת וממילא ל"ל כאן הואיל כלל כנ"ל, ומש"ה איצטריך שם לומר דפטורין משום דכולן למצוה נתכוונו כו'. וא"ש. אלא דבלא"ה י"ל על קושיית הפלאה הנ"ל. דהא דקיי"ל דאמרינן הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים חזי ליה כו'. היינו משום דהאורחים ישנם בעולם רק שעדיין לא באו אצלו. בזה אמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים דעכ"פ סיבת המתיר כבר ישנו בעולם כעת. וכן מ"ש התוס' דנימא הואיל וחזי לחולה היינו ג"כ דמסתמא יש בעולם כמה חולים. וע"ז תירצו דלא שכיח שיזדמן לו חולה. אבל התם בחולה שהבריא אף דשכיח שיחזור לחוליו מ"מ עכשיו הוא ככל אדם ואין לחלל שבת בשבילו ואם יחזור לחוליו אז יתחדש לנו סיבת המתיר בעצם ולא אמרינן כעת הואיל במה שהמתיר לא בא לעולם כלל. וזה חילוק נכון. אך בדברי הב"י הנ"ל שכ' דדין פ"נ בשבת אי הותרה או דחויה תלי' בפלוגתא אי ט"ד בציבור או הותרה. לכאורה יש לתמוה. דהיאך תלי' זה בזה. הא להדיא אמרינן ביומא (דמ"ו רע"ב) דאף אי ט"ד היא בציבור מ"מ שבת הותרה היא בציבור. וא"כ י"ל דלענין פ"נ נמי שבת הותרה היא לכ"ע. רק י"ל דזה תלי' בפלוגתא אחריתי אי פ"נ הותרה בשבת או דחויה. במה דפליגי תנאי בעיקר הלימוד מקראי דפ"נ דוחה שבת. דלר"ע ביומא (דפ"ה סע"א) דיליף דפ"נ דוחה שבת בק"ו מעבודה שדוחה שבת א"כ כמו דשבת הותרה בציבור אצל עבודה ה"נ הותרה היא בפ"נ מק"ו. משא"כ לראב"ע שם דיליף דפ"נ דוחה שבת מק"ו ממילה שדוחה שבת א"כ ליכא למיגמר רק דשבת דחויה היא אצל פ"נ כמו אצל מילה ודיו לבא מן הדין כו. ולאינך תנאי דסברי שם ילפותי אחריני, יש לצדד בזה. ע"ש). והנה בעיקר הסברא שכתבנו לעיל דהואיל ואי מיקלעי אורחים אמרינן משום דהוא היתר גמור לצורך אורחים מש"ה שרינן בכל ענין מכח הואיל. משא"כ היכא שההיתר הוא רק בתורת דיחוי בזה לא אמרינן הואיל. י"ל דזה תלי' בסתירת ד' התוס'. דבפסחים (דמ"ז רע"ב) דפריך הגמ' ממתני' דיש חורש תלם אחד כו' ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור. ופי' התוס' שם (בד"ה כתישה) בשם רשב"ם דהואיל וחזי לאו משום דחייה קאמר כו'. ולפ"ז שפיר י"ל כסברתנו הנ"ל ואין סתירה מכאן. אבל לפמ"ש התוס' סוף חולין (דקמ"א ע"א) בשם ריב"א דקושיית הגמ' כאן משום דיחוי דעשה דוחה ל"ת ואע"ג דיו"ט הוי עשה ול"ת מ"מ נדחה הלאו וליכא מלקות. ע"ש. לפ"ז מוכח מהכא דאף היכא שההיתר רק בתורת דיחוי מ"מ אף בכה"ג אמרינן הואיל לפטור בכל ענין, דאל"כ לא פריך הגמ' מידי הכא לרבה דאית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים מהך דהכא דהואיל וחזי לכיסוי דם צפור כנ"ל דהוא בתורת דיחוי וכנ"ל. וע"כ דאין חולק בזה. ואכמ"ל פה יותר: