שו"ת תורת חסד/אורח חיים/כה

א

יש לבאר במ"ש הר"ן סוף פסחים במתני' דר"ג היה אומר כו' מצה ע"ש שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק כו' ולא יכלו להתמהמה. ופירש הר"ן דאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין עיסותיהם לצורך מחר דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום. ולמחר היינו ביום ט"ז בניסן) היו מותרין בחמץ ובעשיית מלאכה ובבל יראה לא הוזהרו כלל (אף ביום א') אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוה מצה כו'. עכ"ד הר"ן. ולכאורה קשה דכיון דביום הראשון של פסח הוזהרו ג"כ על איסור עשיית מלאכה וכמבואר מדבריו. א"כ היאך היו יכולים להחמיץ עיסותיהם והיאך יכלו ללוש או לאפות אז לצורך מחר (אילו היה להם פנאי) הא הוי אופה מיו"ט לחול דלוקה. דאף לרבה דאמר באופה מיו"ט לחול דאינו לוקה משום הואיל דאי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה מ"מ הא בחמץ דבאותו יום הוא אסור לכל ישראל ולא חזי לאורחים כלל בודאי לוקה לכ"ע. ואף אם נדחוק בכוונת הר"ן דאילו היה להם פנאי היו מחמיצין עיסותיהם להוליך בדרך ולא לאפות עד ליל שני שאחריו. מ"מ הא היו אסורים ג"כ ללוש ביו"ט אם לא היו נזהרים מחימוץ דהוי ל"ש מיו"ט לחול כנ"ל. ודוחק לומר דמ"מ היו מניחין להחמיץ אחר הלישה). ועוד דהר"א מזרחי בפ' בא פירש כן בהדיא דאילו היה להם פנאי היו אופין אותו חמץ במצרים ביום ט"ו כדי לאוכלו ביום ט"ז. וכ"כ הרח"ו ז"ל (הובא בס' ש"ה). וכן משמע מדברי הר"ן ג"כ. (וע' במ"ר פ' בא ס"פ י"ח ובפי' הידי משה שם דפי' הקרא דויאפו את הבצק כו' היינו שכבר אפו אותו ברעמסס קודם נסיעתם משם. יעו"ש). ומיהו אליבא דרב חסדא בפסחים (דמ"ו ע"ב) דלית ליה הואיל. והא דמהני ע"ת היינו משום דמדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט. לפ"ז אם נימא כמ"ד דס"ל בשבת (ר"ד פ"ח) דאותו היום שיצאו ממצרים ע"ש היה. א"כ היה מותר להם לאפות חמץ ביו"ט א' לצורך שבת שאחריו. אבל באמת הא לא קיי"ל כר"ח וכמ"ש ג"כ הר"ן גופיה בפסחים דנקטינן להלכה דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט וא"ל:

ב

מיהו אליבא דר"ע דס"ל בביצה (דכ"א רע"ב) דאשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע י"ל שהיו מותרים אז לאפות חמץ ביו"ט כיון דחזי להאכיל לבהמה. דעדיין לא נאסר אז חמץ בהנאה. בין לחזקיה דיליף איסור הנאה לחב"פ מקרא דלא יאכל והך קרא נאמר אחר יצ"מ ומתחלה לא נאמר רק לא תאכלו דלא משמע מיניה איסור הנאה לחזקיה. (ואף דקרא דזכור את היום הזה אשר יצאתם נאמר בעיצומו של יום כדאיתא בשבת (דפ"ו ע"ב) מ"מ משמע שזה נאמר אחר שכבר יצאו ממצרים). ובין לר' אבהו דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל כו' איסור הנאה במשמע ויליף זה מדפרש לך הכתוב היתר הנאה בנבלה או מקרא דטריפה דאותו אתה משליך לכלב כו' והנך קראי נאמרו אחר מתן תורה. משא"כ מקודם לא היה עדיין שום לימוד לאוסרו בהנאה. וביותר מבואר כן לפי שיטת הירושלמי בפ"ב דפסחים דפריך שם לר' אבהו דהרי חדש דכתב לא תאכלו ומותר בהנאה. (ובגמ' דידן משני דכתיב קצירכם שלכם יהא). ומשני הירושלמי שנייא היא שקבע הכתוב זמן. (שאין איסורו איסור עולם ומש"ה גם בזמן איסורו אינו אסור רק באכילה ולא בהנאה). וע"כ צ"ל דהא דחב"פ אסור בהנאה לר' אבהו מקרא דלא תאכלו ג"כ. אף דחמץ ג"כ קבע הכתוב זמן ואחר הפסח מותר דקיי"ל כר"ש דחמץ אחר זמנו מותר מדאורייתא. מ"מ כיון דצריך לבערו ועובר עליו בב"י וממילא א"א לו לבא לכלל היתר כו'. ולא דמי לחדש שיכול להשהותו עד אחר זמן איסורו. וכמ"ש המפרשים שם ולפי זה זהו לדידן דעוברין על חב"פ בב"י ואסור להשהותו. משא"כ בפסח מצרים כיון שלא הוזהרו כלל בב"י כמ"ש הר"ן והיו מותרין להשהותו עד אחר הפסח ממילא הוי אז חמץ לדידהו כמו חדש לדידן דשרי בהנאה אע"ג דכתב לא תאכלו וכנ"ל. ומש"ה היו מותרים אז לאפות חמץ ביום הראשון של פסח לצורך מחר כיון דחזי להאכילו לבהמה אליבא דר"ע דס"ל נפש אפי' נפש בהמה במשמע. אבל מ"מ לדידן דקיי"ל כריה"ג ולא כר"ע בזה (וכמ"ש כל הפוסקים מלבד הרז"ה ואבי העזרי). א"כ הדק"ל הכא. ונהי דמגופיה דקרא דויאפו את הבצק לא קשיא כ"כ דיש לדחות ולפרש בקרא כמ"ש הרמב"ן בפי' התורה דמ"ש בקרא כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה היינו דמטעם זה לא יכלו לאפות אותו שם מצות ולהוליך בדרך כו'. אבל מ"מ הא לדידן קיי"ל כר"ג הכא במתני' דמצה ע"ש שנגאלו ומייתי מהך קרא דויאפו כו' (וכן נתקן ג"כ בנוסח ההגדה) והתם קיי"ל דלא כר"ע. וא"כ קשיא:

ג

אך י"ל דהא ר"י ור"ל פליגי אי ח"ש אסור מה"ת. דר"י ס"ל דכל חלב לרבות ח"ש. ואף דר' יוחנן קאמר הסברא דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי מ"מ איצטריך קרא ע"ז. רק משום סברא דחזי לאיצטרופי אמרינן מה"ט דקרא דרשא גמורה הוא לח"ש. וכמ"ש התוס' ביומא (דע"ד ע"א ד"ה כיון). וא"כ בפסח מצרים לכ"ע היו מותרים לאכול חמץ פחות מכשיעור. דאכתי לא נאמר קרא דכל חלב לרבות ח"ש. (ולהרמב"ם בפ"א מהל' חו"מ ה"ז דיליף איסור חמץ בפחות מכשיעור מקרא דלא יאכל חמץ. מ"מ הא גם קרא זה לא נאמר אז עדיין כנ"ל). וא"כ היו מותרים לאפות חמץ ביו"ט לצורך מחר משום הואיל דביו"ט נמי חזי למיכל מיניה פחות פחות מכשיעור. אלא די"ל דבקרא דאשר יאכל לכל נפש ג"כ כיון דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה בכזית א"כ לא הותר ביו"ט לצורך או"נ רק באכילת כזית ומשום אכילת ח"ש לא הותר כלל מלאכת יו"ט. וא"כ הדק"ל. (וכן משמע מלישנא דמתני' בביצה (דכ"ה ע"א) בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות ביום לאכול כזית כו'. משמע דבשביל פחות מכזית לא שרינן לשחוט ביו"ט. מיהו י"ל דכיון דיכול לאכול כזית בפחות פחות מכשיעור שפיר שרי ביו"ט בכה"ג). ובלאה"נ י"ל קצת. אך ראיתי בטורי אבן סוף מגילה באבני מלואים שכתב שם בפשיטות דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת, אפי' במבשל דבר איסור ביו"ט אינו לוקה דהא חזי לישראל למיכל מיניה ביו"ט פחות פחות מכשיעור. ולפ"ז שפיר י"ל כאן דכיון דקודם מ"ת היו אז מותרים לאכול חמץ פחות מכשיעור אף לר' יוחנן ממילא היו מותרים אז לאפות חמץ ביו"ט לצורך מחר משום הואיל דחזי לאכול ביו"ט פחות פחות מכשיעור. אמנם לכאורה אשתמיטתיה לבעל ט"א הנ"ל הא דאיתא בירושלמי פ"ז דשבת ה"ב ובפ"ק דביצה ה"ג דרשב"ל גופיה אמר שם המבשל נבילה ביו"ט לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. והרי ר"ל גופיה ס"ל דח"ש מותר מה"ת. ומוכח מזה דאין היתר לבשל ביו"ט דבר איסור אע"ג דחזי ליה לאכול פחות מכשיעור ודלא כהט"א הנ"ל. ולכאורה היה י"ל בזה ע"פ מ"ש המל"מ בפ"א מהל' חו"מ ורפ"ד מהל' שבועות בשם הרא"ם דס"ל דסתם אכילה משמע בכל שהו ורק הלכתא אפיקתיה ממשמעותיה ואין לוקין באכילת איסורין אלא בכזית כו'. והמל"מ מסיק שם שזהו רק לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת אבל לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת הוא ס"ל דסתם אכילה אינה אלא בכזית וכדמשמע ג"כ מהא דאמר ר"ל ביומא (דפ"א ע"א) מפני מה לא נאמר אזהרה בעינוי כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל כאן דודאי לר"י דסתם אכילה משמע בכ"ש מש"ה גבי או"נ שהותרה מלאכת יו"ט הותר נמי אפיה בשביל אכילת פחות מכשיעור כיון דכל שהו נמי מיקרי אכילה. (וההלכתא ליתא רק לענין אכילת איסורין ולא לענין היתר אוכל נפש ביו"ט). אבל לר"ל דס"ל דסתם אכילה בכזית לדידיה גבי מלאכת יו"ט נמי לא הותר רק בשביל אכילת כזית כיון דכתיב בקרא אשר יאכל לכל נפש ואכילה אינה אלא בכזית. ומש"ה שפיר סובר ר"ל בירושלמי דהמבשל נבילה ביו"ט לוקה אף דלדידיה ח"ש מותר מה"ת וחזי ליה לאכול פחות מכשיעור מ"מ הא לר"ל גופיה לא הותר ביו"ט משום או"נ רק בשביל אכילת כזית דוקא וכנ"ל. ולפ"ז שפיר י"ל כדברינו הנ"ל. דבפסח מצרים דאז היה מותר לאכול ח"ש מחמץ אף לרבי יוחנן משו"ה היה מותר להם לאפות חמץ ביו"ט כיון דחזי ליה לאכול פחות מכשיעור. ולענין היתר מלאכת או"נ ביו"ט שרי אף משום אכילת פחות מכשיעור לר"י כנ"ל. (ולר"ל לא קשיא. דלדידיה י"ל דהך דר"ג במתני' מיתוקמא כר"ע דאפי' נפש בהמה במשמע וכנ"ל. או דר"ל ס"ל כר"ח דצרכי שבת נעשין ביו"ט והוא יפרש דר"ג ס"ל כמ"ד בע"ש יצאו ממצרים וכנ"ל):

ד

ועוד י"ל באופן אחר ברווחא יותר. דידוע מה שחקרו האחרונים בדין אופה ומבשל מיו"ט לחול דאמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה כו'. מה דינו בדבר שאסור באכילה מדרבנן אם נימא דמ"מ הא מדאורייתא חזי לאורחים ואין כאן רק איסור דרבנן. או דמ"מ כיון שאסור מדרבנן והאורחים לא יעברו על איסור דרבנן וממילא הוי כמידי דלא חזי ליה כלל ועושה מלאכה ביו"ט שלא לצורך כלל ולוקה מה"ת. (ואין ראיה מהא דבביצה (ד"ד ע"א) באושפיזכניה דראב"א דהוו ליה ביצים מיו"ט לשבת א"ל מהו לאטוויינהו האידנא וניכלינהו למחר כו' והתניא כו' אין מטלטלין אותה כו'. והשתא ת"ל דאסור לצלותם מיו"ט לשבת מחמת דלא מהני בזה ע"ת כיון דמדאורייתא ליכא הואיל כיון דביו"ט גופיה אסור מדרבנן. דז"א ראיה. דנקט בפשיטות טעם לאסור כאן אף לר"ח דס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט ולא מטעם הואיל כלל מ"מ אסור כאן משום מוקצה דאסור בטלטול). ואף דלכאורה יש להביא ראיה דבאיסור דרבנן לא אמרינן שעי"ז יחשב שלא לצורך מדאורייתא ולוקה עליו. מהא דאמרינן בפסחים (דמ"ז רע"ב) אמתני' דיש חורש תלם אחד כו' דפריך לרבה דאית ליה הואיל א"כ אחרישה לא ליחייב הואיל וראוי לכיסוי דם צפור. ומשני באבנים מקורזלות כו'. ופריך והא ראויות לכותשן כלאחר יד ופירש"י ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות עכ"ל. ומוכח דאף דמדרבנן אסור מ"מ מדאורייתא חשיב זה שפיר הואיל וחזי לכותשן ולכסות כו' מ"מ יש לחלק בזה דהתם האיסור דרבנן הוי מניעה מבחוץ והאיסור רביע רק על מעשה הכתישה שעי"ז יוכל לכסות בו וכיון דמדאורייתא אין מניעה מהמעשה הזה שהוא דבר המביא לידי צרכו שהוא הכיסוי מש"ה אינו לוקה. משא"כ אם האיסור דרבנן בעצם וגוף הדבר של הצורך התכליתי כגון שמבשל לצורך אכילה ומדרבנן אסרו האכילה והוי כמו דבר שאינו ראוי לאכילה ושוב אין בו צורך כלל ובכה"ג י"ל דלוקה שפיר. ובעיקר ד"ז במה שאינו ראוי מדרבנן אם חשוב ראוי מה"ת. כבר ידוע שיש בזה סתירות רבות בכ"ד בגמ'. (ואפס קצהו תראה בסוכה דכ"ג ע"א ובשבועות דל"א ע"א ובכתובות דל"ד ע"א ובמהרש"ל שם ושם ר"ד ל"ו ובחולין ר"ד כ"ח ובסוטה ר"ד כ"ד בפירש"י ובתוס' פסחים דל"ח ע"א ד"ה אבל ובב"ק דע"ז ע"ב ד"ה אומר. ובמל"מ רפ"ז מהל' תרומות ובפ"א מהל' נערה בתולה. ועוד יש כהנה וכהנה ואכמ"ל). והנה אם ננקוט כאן כדברי הסוברים לענין או"נ ביו"ט בדבר שאסור באכילה מדרבנן דחשיב עושה מלאכה ביו"ט שלא לצורך ולוקה עליו. לפ"ז י"ל בפשיטות דהא דאמר ר"ל בירושלמי דהמבשל נבלה ביו"ט לוקה אף דר"ל גופיה ס"ל דח"ש מותר מה"ת מ"מ הא מודה ר"ל שאסור מדרבנן (כדאיתא ביומא דע"ד רע"א) וכיון שאסור מדרבנן חשיב לא חזי לאכילה ולוקה עליו מה"ת וכנ"ל. והשתא א"ש ברווחא דבפסח מצרים כיון שאז היו מותרים לאכול ח"ש חמץ (ועדיין לא היה כלל שום איסור דרבנן ג"כ). ממילא שפיר היו מותרים לאפות חמץ ביו"ט לצורך מחר דהא חזי ליה לאכול פחות פחות מכשיעור וכנ"ל. ולכאורה היה מקום בזה ליישב ג"כ ד' הט"א הנ"ל במ"ש שם דלר"ל דח"ש מותר מה"ת המבשל דבר איסור ביו"ט אינו לוקה. ובירושלמי מפורש להדיא בהיפך דר"ל גופיה אמר דהמבשל נבלה ביו"ט לוקה. ולהנ"ל י"ל דהא דאמר ר"ל בירושלמי דלוקה הוא מטעם דח"ש אסור מדרבנן וכנ"ל. אבל הט"א שם קאי על הקרא גופיה אי מצינן למידרש לכם ולא לעכו"ם ע"ש בדבריו. ושפיר כתב דלר"ל דקודם שאסרו חכמים ח"ש והרי מדאורייתא ח"ש שרי לדידיה וא"כ הוי לצורך או"נ לאוכלו פחות פחות מכשיעור וכנ"ל. אך בעל ט"א מדויל ידיה משתלים דמדבריו בס' ש"א סי' ס"ד מבואר דבאיסור דרבנן לא אמרינן שעי"ז ילקה מה"ת משום מלאכת יו"ט שלא לצורך וגם מדבריו שם בט"א במקומו נמי מוכח כן. ממ"ש שם בברייתא במבשל ג"ה בחלב ביו"ט דיש בו צורך יו"ט מה"ת כיון שיכול לאכלו שלא כדרך אכילתן והנאתן. והשתא הא שלא כדרך הנאתן נמי אסור מדרבנן עכ"פ. (ויש בזה סתירות בדברי התוס' כמ"ש במ"א). ומוכח דס"ל דמשום האיסור דרבנן לא אמרינן בזה שיתחייב מלקות מה"ת. ולפ"ז נסתרו דברי הט"א מהירושלמי הנ"ל. וא"ל:

ה

וכעין זה היה י"ל באופן אחר. דקיי"ל לדידן דאסור למיספי בידים איסור לקטן כדיליף מקראי בגמ' ביבמות דקי"ד סע"א להזהיר הגדולים על הקטנים. אבל קודם מ"ת בפסח מצרים שהוזהרו שלא לאכול חמץ ביום הראשון של פסח מ"מ הא היו מותרים להאכיל חמץ לקטנים. כיון דאכתי לא נאמר שום קרא להזהיר גדולים על הקטנים בעת ההיא. (ובירושלמי בפ"ב דפסחים וכן במכילתא פ' בא פליגי בה ר' יאשיה ור' יצחק. דר' יצחק מייתי לה בק"ו משרצים שעשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ החמור לא כש"כ. ור' יאשיה מייתי לה מקרא דלא יאכל חמץ כו'. והך קרא ג"כ אכתי לא נאמר בפסח מצרים כנ"ל). ומשו"ה היו מותרים לאפות חמץ ביו"ט משום הואיל וחזי להאכיל לקטנים דג"כ חשיב נפש והוי לצורך או"נ. ולפמ"ש בנו"ב מ"ת (ריש חא"ח) דלפ"ד הב"י בסי' שמ"ג דלמסקנא ליתא להצריכותא דאמר הגמ' ביבמות שם וה"ל ג' כתובים הבאים כאחד דלפ"ז י"ל דגם למיספי לקטן בידים בשאר איסורין אינו אסור מה"ת אלא בטומאת כהנים ודם ושרצים כו' ולפ"ז א"כ לדברינו תיקשי בהך דירושלמי בביצה הנ"ל דאמר רשב"ל דהמבשל נבלה ביו"ט לוקה אמאי לוקה והא חזי להאכיל לקטן מה"ת דלא אסור רק מדרבנן למיספי בידים נבלה לקטן לפ"ד הנו"ב הנ"ל ויהיה מזה מוכח ג"כ כדעת הסוברים דכיון דמדרבנן לא חזי לאכילה ממילא חשיב מבשל שלא לצורך ולוקה מה"ת כנ"ל. רק הנו"ב שם אח"כ כתב בדעת הב"י דס"ל דלענין למיספי לקטן איסורא בידים א"צ קרא למסקנא רק ידענו זאת מצד הסברא. ולפ"ז יש לסתור דברינו הנ"ל דגם בפסח מצרים היה אסור להאכיל חמץ לקטן מפאת הסברא כמו עכשיו. אמנם מהירושלמי דפסחים ומכילתא הנ"ל מוכח דאיסור להאכיל חמץ בפסח ג"כ ילפינן מקראי ולא מצד הסברא. וגם הנו"ב גופיה שם הביא בשם הרא"ם ג"כ דילפינן מקרא ולא ידענו זה מסברא. ושפיר י"ל כנ"ל:

ו

וכל זה לפי מה דמשמע מדברי הר"ן דבפסח מצרים היו מוזהרים על איסור מלאכה ג"כ ביו"ט א'. אבל לפמ"ש בתשו' יד אלי' (סי' נ"א) בשם המהרי"ט דלא היו אז אסורים במלאכה כלל, ניחא כאן בפשיטות. וא"צ לכל הנ"ל. ולכאורה דבריו מוכרחים מהמדרש שהביא שם שבפסח מצרים מלו אז בלילה שזה היה ביו"ט. והוא הביא שם ראיה מזה דמותר למול ע"י שני מוהלים בשבת ויו"ט דהא אמרו שם משה מל ואהרן פורע כו'. אמנם לכאורה דבריו תמוהין. דהא מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט. וכאן היה מילה שלא בזמנה כמו שמבואר שם במדרש שמתחלה לא היו מקבלים עליהם למול כו' והא לא היה אז בע"פ אזהרה מיוחדת למול רק שמלו כדי לאכול את הפסח. וא"כ היאך דחו יו"ט משום מילה שלא בזמנה. וע"כ כדעת המהרי"ט שלא היו אסורים כלל במלאכה. וא"כ אין ראיה מכאן שיהיה מותר למול בשבת ויו"ט ע"י ב' מוהלים. (ומיהו יש לדחות, דלעולם כבר נאסרו במלאכה מקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם שנאמר בפרשת החדש. אך מ"ע דיו"ט מקרא דשבתון שבפ' אמור עדיין לא נאמרה אז. ולרב אשי דאמר בשבת (דקל"ג ע"א) דהא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט הוא משום דשבתון הוי עשה והוי יו"ט ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וא"כ בפסח מצרים דעדיין לא נאמר העשה דיו"ט והיה אז יו"ט ל"ת גרידא וא"כ מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט דעשה דוחה לל"ת. וכן לאביי ורבא שם דילפי מקראי דאין מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט. ועדיין לא נאמרו הני קראי אז. רק דיש להשיב ע"ז דהא דעשה דוחה ל"ת הא גמרינן לה מכלאים בציצית וכה"ג. וקראי אלו ג"כ לא נאמרו עדיין אז ומהיכ"ת לומר שעשה דוחה ל"ת גרידא באותה שעה) ובמה שהוקשה שם דהיאך מלו בלילה ותי' משום שהיה אז לילה כיום יאיר וה"ל כמו יום לכל הדינים שבתורה. וגם בעל ברכי יוסף נמשך אחר תירוץ זה משום דשימשא הוה נהיר כתקופת תמוז כמ"ש בזוהר. והוא דוחק. דכיון שקיימו בלילה זו ג"כ מצות התלויות בלילה כמו אכילת הפסח ואכילת מצה מבערב ואין סברא שהיה אז תרתי דסתרי שנידון כלילה לענין מצות התלויות בלילה וכיום לענין מצות התלויות ביום. ויותר י"ל דבעל המימרא זו במדרש שם ס"ל כראב"ש ביבמות (דע"ב רע"ב) דמילה שלא בזמנה נימולין בלילה. ע"ש. ובעיקר דברי היד אלי' מה שהוכיח ממדרש הנ"ל. בלא"ה אין דבריו מוכרחים. די"ל פירוש המדרש שם שמלו ביום בע"פ קודם חשיכה דאינו מבואר שם כלל במדרש שמלו בלילה רק שמלו אחר עשיית הפסח ולעולם י"ל שהיה ביום בערב הפסח. ואזדו להו כל הפלפולים בזה. שוב בא לידי ס' יפה תואר וראיתי שם בס"פ בא שכתב כן להדיא בפי' המדרש שמלו קודם חשיכה. והוכיח כן ג"כ דביו"ט אסור למול מילה שלא בזמנה וגם אין מלין בלילה. ובזה נסתרו לגמרי דברי היד אלי' הנ"ל. אך היפ"ת הקשה שם קושיא עצומה דכיון שהיה זה אחר שחיטה וצלייה והיאך היה משה יכול להאכילם ממנו כשנימולו מאחר שלא נמנו עליו קודם שחיטה. ותירץ דהוראת שעה היתה וזה דוחק גדול דאף שהיו אז איזה דברים להוראת שעה. מ"מ אין סברא לומר דגוף אכילת הפסח הראשון לא היה ככל חוקותיו ומשפטיו בעיקר הכשרו ושהיו אסורים לאוכלו כ"א הותר להוראת שעה ויותר היה נראה לומר דלא היה אז שום אחד מישראל שלא נמנה על הפסח. דהא מבואר שם במדרש רק שהיו הרבה שלא היו מקבלים עליהם למול. אבל לא היו מסרבים ממצות הפסח. (וכמ"ש שם אח"כ שאמר להם משה אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלין כו'). אלא דאכתי אף שנמנו על הפסח קודם שחיטה מ"מ הא הוי פסח ששחטו לערלים דפסול. ובזה י"ל שהיו ג"כ כמה נימולים על כל אחד מהפסחים דרוב ישראל נימולו מקודם כמבואר שם. ויותר מבואר במ"ר בשה"ש ע"פ הנה מטתו שלשלמה כו'. ופסח ששחטו לערלים ולמולים כשר. (כדתנן בפסחים (דס"א ע"א). אלא דלפי מה דאמר שם הגמ' (שם ע"ב) ור"ח אדרבה לאידך גיסא ת"ל וכל ערל לא יאכל בו כו' אבל זריקה אפי' מקצתה נמי פסלה א"כ אכתי קשה הכא דמ"מ יפסל הפסח משום דהזריקה היה למולים ולערלים דפסול. ואף דמתקיף לה ר"א שם ממאי דהאי וכל ערל כולה משמע כו'. ל"ש בשחיטה ול"ש בזריקה. מ"מ ד"ז תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. דהרמב"ם פסק בפ"ב מהל' ק"פ ה"י דזרק לשם מולים וערלים פסול. והראב"ד חולק עליו וס"ל דכשר דהלכה כר"א דל"ש בשחיטה ול"ש בזריקה. וע"ש בלח"מ שיישב דעת הרמב"ם דתליא בפלוגתא דתנאי בסנהדרין. ולפ"ז י"ל דבעל המדרש הכא ס"ל כהך תנא דלדידיה כשר ג"כ בזריקה למולים ולערלים כו'). או י"ל דבעל המימרא זו במדרש ס"ל כמ"ד דשחטו לערלים לחוד ג"כ כשר. וכמ"ש התוס' בזבחים (דכ"ג ע"א ד"ה זקני) דאיכא תנאי דפליגי אמתני' דפסחים דתנן דשחטו לערלים פסול. ע"ש. ועוי"ל באופן אחר ואין להאריך:

ז

שוב ראיתי בתוי"ט פ"י דפסחים מ"ה שהביא דברי הר"ן הנ"ל. ופי' בדבריו שלא נצטוו במצרים על שביתת יו"ט כלל והיו מותרין במלאכה אף ביום א' (כ"מ מדבריו) וזהו כדעת היד אלי' הנ"ל. אבל באמת מדברי הר"ן מבואר להיפך שכתב דלמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ומשמע דבאותו יום היו אסורין במלאכה ג"כ. ודברי התוי"ט שם מגומגמין ואין פירושו עולה יפה בדעת הר"ן. ע"ש. )ובנימוקי הגרי"ב הנדפסים מחדש רוצה להגיה בדברי הר"ן ודבריו ל"נ ג"כ). ובעיקר הדבר נראה כמו דמשמע מדברי הר"ן כאן שהיו אסורים אז במלאכה ביום הא' של פסח ולא כדעת היד אלי' הנ"ל. וכן נראה ממה שאמרו בפסחים (דצ"ה ע"ב) דפסח שני אין טעון הלל באכילתו משום דא"ק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון הלל כו'. וכן אמרו בערכין (ד"י ע"ב) ר"ח דאיקרי מועד לימא ומשני, לא הוקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהיה לכם כו' לילה המקודש לחג כו'. הרי דהא דליל פסח טעון שירה והלל הוא משום שמקודש בעשיית מלאכה. וא"כ בפסח מצרים נמי שאמרו שירה והלל כמבואר במדרשים מסתמא היה הלילה ג"כ מקודש לחג שלא לעשות מלאכה. (ודוחק לומר דאז בשעת הנס ממש אמרו שירה אע"פ שלא היה הלילה מקודש לחג באיסור מלאכה). ועוד ראיה דהא חזינן דאיצטריך קרא על איסור מלאכה ביו"ט של פסח שנוהג לדורות ושלא תאמר דאזהרת איסור מלאכה בו לא נאמר אלא לאותו הדור בלבד. וכמבואר במכילתא פ' בא והובא בפירש"י בחומש שם (פ' י"ב פסוק י"ז) ע"ש. והיאך נאמר דאז בשעת מעשה שנאמר דבור זה לא היו אסורים במלאכה כלל. ועוד ראיה. דהא דיני הפסח האמורים בפ' החדש פשיטא דהמה נוהגים גם אז בשעת מעשה בפסח מצרים ג"כ. ושם כתב בקרא ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. ודרשו מזה בשבת (דכ"ד ע"ב ודקל"ג ע"א) ובפסחים (דפ"ג ע"ב) שבא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפתו. והיינו מחמת איסור מלאכה דיו"ט. והיאך נפסקיה לקרא בסכינא חריפא לומר דעיקר דין שריפת הנותר נאמר ג"כ לענין פסח מצרים אז. והך דרשא דקרא זה דבא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו לא היה שייך אז שלא נאסרו עדיין במלאכת יו"ט. א"ו דהעיקר שגם אז היו אסורים אאא ביו"ט הראשון וכדעת הר"ן הנ"ל:

ח

והנה ראיתי בצל"ח סוף פסחים שרוצה לדחות דברי הר"ן במתני' הנ"ל. אלא מפרש דפסח מצרים דחימוצו נוהג יום אחד מוזהרים בב"י ג"כ באותו היום בלבד. והא דמוכח מקרא דאילו יכלו להתמהמה היו אופין אותו חמץ היינו משום דאז היה הלילה הולך אחר היום ושייך ליל ט"ו ליום של י"ד והיו מוזהרים על חמץ רק בע"פ מזמן שחיטת הפסח והלילה שאחריו אבל למחר בבוקר ביום הא' של פסח היה מותר להם אף לאכול חמץ וק"ו להשהותו. ומשו"ה אילו יכלו להתמהמה היו אופין אותו חמץ כו'. עכ"ד הצל"ח. אמנם אנן בדידן בפי' דברי הר"ן א"א לומר כן. דמדהוצרך הר"ן לומר דלא הוזהרו כלל בב"י ע"כ דסרירא ליה דהיו מוזהרים באכילת חמץ ביום הראשון של פסח ג"כ. וכן מבואר בלשון הר"ן דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום עכ"ל. ומשמע דהיינו הלילה ויום שאחריו. ובאמת נראה כן דהיו מוזהרים בחמץ בלילה וביום שאחריו. דלדעת הצל"ח דביום א' של פסח בבוקר היו מותרים לאכול חמץ והא דאמר ריה"ג דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום א' היינו רק בע"פ אחר חצות והלילה שאחריו ותו לא. לפ"ז תיקשי מהא דפריך הגמ' בפסחים (דצ"ו רע"ב) מכלל דפסח מצרים לילה אחד ותו לא והתניא ריה"ג אומר מניין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד כו'. והשתא מאי פריך הא קושטא הוא דלא נאסרו בחמץ רק בלילה הראשון של פסח ולמחר בבוקר היו מותרים לפי פי' הצל"ח במילתיה דריה"ג כנ"ל. א"ו דמילתיה דריה"ג מתפרש כפשוטו שהיו אסורים בחמץ גם למחר ביום ראשון של פסח ג"כ. וראיתי בס' המקנה בקידושין (דל"ז סע"ב) בהא דאמרינן התם מקרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. והקשו התוס' בשם ראב"ע אהא דמפרשינן ממחרת הפסח היינו ט"ז בניסן שהוא יום הקרבת העומר דהא אשכחן בקרא דכתיב ממחרת הפסח יצאו בנ"י והיינו בט"ו בניסן שהוא ממחרת שחיטת הפסח. ותירץ בס' המקנה משום דקודם מ"ת היה הלילה הולך אחר היום שלפניו ומש"ה בפסח מצרים נקרא יום ט"ו בניסן ממחרת של אכילת הפסח מאחר שהתחיל היום מבוקר. משא"כ אחר מ"ת שהיום הולך אחר הלילה שוב לא נקרא ממחרת הפסח עד יום ט"ז בניסן כו' עכ"ד. אמנם בירושלמי רפ"ב דחלה איתא להדיא כקושיית הראב"ע שבתוס' הנ"ל, דאיתא התם היתיב ר' בון ב"כ והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לא בט"ז התיב ר"א בר' יוסי קמי ר' יוסי והכתיב ממחרת הפסח יצאו בנ"י כו' לא בט"ו. והך ירושלמי הובא בתוס' בפ"ק דר"ה (די"ג ע"א סד"ה דאקריבו). וצ"ל דמה שפילפלו ר"ת ור"י בתוס' דקידושין ור"ה הנ"ל היינו הכל לשיטת גמרא דידן דמוכיח מהך קרא דמקודם לא אכלו משום חדש וע"כ דמפרש בקרא דממחרת הפסח היינו יום ט"ז. ופליג אהירושלמי דמפרש ממחרת הפסח היינו יום ט"ו וס"ל דבאמת אין הוכחה כלל מכאן שהיה נוהג איסור חדש אז. ועכ"פ מהך ירושלמי מוכח דלא כסברת המקנה הנ"ל. לומר דבפסח מצרים היה הלילה הולך אחר היום שלפניו משא"כ אחר מ"ת כנ"ל. דא"כ מאי פריך הירושלמי מהך ממחרת הפסח דכתיב בשעת יצ"מ אהך ממחרת הפסח דבימי יהושע. א"ו דס"ל דאין לחלק בזה בין קודם מ"ת לאחר מ"ת. וכן מוכח מדברי ר"ת והר"י בתוס' אליבא דגמ' דידן כנ"ל. וממילא מבואר מזה ג"כ דבפסח מצרים היה איסור חמץ נוהג גם ביום הא' של פסח ולא בלילה לבד. דהיה אז ג"כ היום הולך אחר הלילה כמו עכשיו. דאל"כ לא א"ש הקושיא בהך דממחרת הפסח כנ"ל:

ט

ומהך ירושלמי קשה ג"כ על הרמב"ם (בפ"ג מהל' חו"מ הי"א) שהוכיח לסתור דעת הצדוקים שהיו אומרים דממחרת השבת דכתיב בהקרבת העומר היינו ממחרת שבת בראשית. והוכיח הרמב"ם שם מקרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי כו'. ע"ש (ובאמת בגמ' במנחות דס"ה ע"ב ודס"ו ע"א שכמה תנאי אייתו מקראי לסתור דעת הצדוקים הנ"ל האומרים עצרת אחר השבת. ולא הביאו כלל הך קרא דויאכלו מעבור הארץ כו'). והשתא הא להך מאן דאמר בירושלמי דמפרש בהך קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו ביום ט"ו ולא הוי יום הקרבת עומר כלל. ומה מקום לסתור דרשת הצדוקים הנ"ל מהך קרא הא יוכלו לפרש בקרא כהך מ"ד. (וכן להך מ"ד בגמרא דידן דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע ג"כ לא מוכח כלל מהכא ויובא בסמוך). וקצת י"ל לפ"ד הירושלמי בהך קרא מאי קמ"ל קרא זה דאכלו מחדש יום ט"ו ולא מקודם ומאי נ"מ מזה. (וזהו עצמו הוכחת הר"י בתוס' קידושין הנ"ל דהך ממחרת הפסח היינו יום ט"ז כו'). אם לא נימא כמ"ש התוס' בר"ה שם דאתא קרא לספר שבחו של מן משל לתינוק כו' וקצת דוחק. אלא לכאורה זהו מוכרח ג"כ לפי גמ' דידן בקידושין דאמרינן למ"ד דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע הא דלא אכלו מעיקרא (קודם יום ט"ז) משום דלא הוו צריכי. וג"כ תיקשי מאי קמ"ל קרא אם לא כהתוס' דר"ה שם משל לתינוק כו' ואולי בזה י"ל דלגמ' דידן ניחא דשפיר קמ"ל קרא דלא אכלו מעיקרא חדש כלל אף לצורך אכילת כזית מצה בלילה הראשון וכמו שהביאו התוס' מהירושלמי דמקשה למה לא אכלו מצה מחדש כו'. וע"כ דהא דפשיטא ליה דלא אכלו מצה מחדש היינו מקרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דמוכח מזה דמעיקרא לא אכלו כלל אף לצורך כזית מצת חובה. ואף דלפי נוסחת הירושלמי שלפנינו י"ל שבודאי אכלו אז מצה בליל פסח ע"ש. מ"מ לנוסחת התוס' בירושלמי מוכח כנ"ל. (ובזה מיושב ג"כ הקושיא שהביא בנו"ב מ"ק (חח"מ סי' ט"ז) בשם האו"ח ע"ש). ואף דלהך מ"ד דס"ל לאחר ירושה וישיבה משמע לא היה אז איסור חדש כלל. וא"כ למה לא אכלו כזית מצה בלילה הא'. י"ל משום דהא דמוכיח הגמ' בר"ה שם שישראל קצרו עומר והקריבו היינו משום דאי לא הקריבו עומר היו אסורין כל היום בחדש וכמ"ש התוס' שם דלמ"ד אף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר לא מוכח זה כלל. ע"ש. ולהך מ"ד יש לומר שלא קצרו ישראל כלל אז שכבר מצאו כל התבואה קצורה. ומעתה י"ל דהא דמשמע בירושלמי שהיו יכולין לאכול כזית מצה ממה שתגרי אוה"ע מוכרים להם היינו משום דהירושלמי לטעמיה דס"ל דשימור דמצה היינו רק משעת לישה וכמו שהוכיח הפר"ח בסי' תנ"ג מהירושלמי ע"ש. משא"כ לשיטת גמ' דידן דשימור דמצה משעת קצירה בעינן. א"כ מאחר שישראל בעצמם לא קצרו אז כלל ממילא לא היה להם כזית מצה משומרת כדינה ולא יכלו לצאת יי"ח במצה זו. ומש"ה לא אכלו הכזית מצה. וא"כ חידוש גדול שמענו מהך קרא ועוי"ל באופן אחר. ואין להאריך יותר: