שו"ת תורת חסד/אורח חיים/כד

ע"ד פלפולו בקושיית האחרונים לענין שוחט את הפסח על החמץ אמאי לוקה והא הוי התראת ספק שמא ביטלו בלבו. ובהדיא אמרינן בפסחים (דס"ג ע"ב) דכשהחמץ עמו בעזרה לוקה אף למ"ד התראת ספק לא שמה התראה. ובשאגת אריה סי' ע"ז רוצה להוכיח מזה דבחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות דעובר עליו בב"י משום דגורם לממון אילו מיגניב ומיתביד כו'. דבזה כיון שגוף החמץ אינו שלו לא מהני ליה ביטול כלל. דלא מצי לבטל ולהפקיר דבר שאינו שלו. וגם אחר הביטול הוא גורם לממון כדמעיקרא. ובחמץ זה מיירי בשוחט את הפסח על החמץ דלוקה דאין כאן ה"ס דלא מצי לבטלו. ובתשו' פ"י (חא"ח סי' י"ג) רוצה להוכיח מכח קושיא זו כדברי הכלבו ונוסחא ישנה ברמב"ם דלחמץ ידוע לא מהני ביטול והבאים אחריהם פלפלו בדבריהם. ואין רצוני לפלפל בדבר שכבר הלכו בו הנמושות. אך אחרי רוב הפצרותיו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י. משא"כ חמץ של במכתביו אשיב לו בקצרה רק במה שיצא לדון בדבר החדש:

א

מ"ש מעלתו לתרץ קושית האחרונים הנ"ל באופן חדש דחב"פ כיון שאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לענין ב"י. ממילא אף אם החמץ אסור בהנאה מצד אחר כגון שהוא חמץ של כלאי הכרם או חמץ של תקרובת ע"ז. מ"מ עובר עליו בב"י. כיון דבלא"ה כל חמץ אינו ברשותו שאסור בהנאה וגזה"כ הוא שיחשב כאלו הוא ברשותו להתחייב עליו בב"י. הה"נ אם אסור בהנאה עוד מצד אחר מ"מ עובר עליו בב"י. ובחמץ כזה לא מהני ביטול והפקר כיון שמתחילה אינו ברשותו גם קודם זמן איסור חמץ דמצי לבטל עדיין שאר חמץ דהוי עדיין היתר אז. משא"כ בזה. וא"כ י"ל דהא דשוחט הפסח על החמץ לוקה אף למ"ד דה"ס לא שמה התראה מיירי בכה"ג עכ"ד. והאריך בזה. והנה מלבד שדוחק לאוקמי דמיירי שם בכה"ג. וגם עיקר הדבר מה שפשוט אצלו דחמץ של כה"כ ותקרובת ע"ז ג"כ עוברין עליו בב"י. יש לדון בזה. די"ל דמה שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו הוא רק לענין מה שאסור בהנאה משום חמץ גופיה בזה הוי גזה"כ שחומר איסור הנאה שלו לא יפקיענו מרשותו לענין שלא יחול עליו חיוב ב"י וחייב לבערו כאלו לא היה נאסר בהנאה משום חב"פ. משא"כ כשאיסור הנאה בא לו מצד אחר וכבר נפקע מרשותו מקודם ולא ישוב עוד אליו להיות נחשב ברשותו לענין ב"י. והיכן מצינו שיהיה גזה"כ גם בזה. ומלבד זה י"ל עוד לפמ"ש האחרונים דהא דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ולא נחשב גורם לממון כיון שיהא מותר אחה"פ לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה היינו משום דמחמת איסור ב"י אסור להשהותו עד אחה"פ. וא"כ י"ל דבחמץ דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו הסברא הוא כך כיון דאילו לא היה עובר בב"י והיה מותר להשהותו היה החמץ חשוב ברשותו דהא גורם לממון הוא שאחר הפסח יהא מותר בהנאה. ורק משום דאסור להשהותו בפסח עי"ז חשוב אינו ברשותו. ואיך נימא דמשום שאינו ברשותו לא יהיה עובר עליו בב"י כיון שאם לא יעבור בב"י שוב יהא חשוב ברשותו. ודבר זה מבואר ביטולו בעצמו. ולכך שפיר החשיבה אותו התורה כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י. משא"כ חמץ של כה"כ וכדומה שהוא אסור בהנאה לעולם והוי אינו ברשותו בעצם מהכ"ת לומר שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י כיון שהוא אינו ברשותו בעצם וכנ"ל. ואף דלכאורה זהו רק לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. אבל הא אנן קיי"ל דלא כר"ש אלא כרבנן דדהגל"מ לאו כממון דמי (מלבד הראב"ד ובעה"ת שפסקו כר"ש דדהגל"מ כממון דמי כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' שפ"ו סק"י). מ"מ י"ל דגם לרבנן דר"ש דדהגל"מ לאו כממון דמי מ"מ הא לענין ב"י בהדיא גלי קרא דעוברין בב"י משום גורם לממון וכדאמרינן בפסחים (דף ה' סע"ב). א"כ שפיר י"ל דהא דבחמץ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו היינו רק בחמץ דהוי גורם לממון מיהת לולא האיסור דב"י כנ"ל. משא"כ בחמץ של איסורי הנאה דלא הוי אף גורם לממון כלל כנ"ל באופן די"ל דבחמץ של כה"כ וכדומה אין עוברין עליו בב"י דחשיב אינו ברשותו וכמבואר. (מיהו לר"י דס"ל דחמץ אחה"פ אסור בהנאה מה"ת א"כ לדידיה שום חמץ לא הוי גורם לממון כלל ואפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. ומ"מ לדידיה נמי י"ל דחמץ של כה"כ לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מהטעם שביארנו לעיל מקודם. רק דלמאי דקיי"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר מדאורייתא י"ל בזה עוד טעם אחר וכמבואר. ובלא"ה לר' יהודה לק"מ כלל בשוחט את הפסח על החמץ דאמאי לוקה הא הוי ה"ס שמא ביטלו. דהא ר"י ס"ל דחמץ לפני זמנו ג"כ בל"ת. וא"כ בפשיטות משכחת לה מלקות בחמץ שנתחמץ בע"פ אחר חצות שאינו ברשותו ולא מצי מבטל ליה. וכל הקנייה דהוי ה"ס הכא הוא רק לר"ש דחמץ לפני זמנו מותר מה"ת והוי ברשותו:

ב

שוב ראיתי שכבר נסתפק בחקירה זו בס' תשובה מאהבה (סי' קצ"ט) בשם חתנו בחמץ של כה"כ אי נימא שג"כ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ועוברין עליו בב"י או לאו. והוא השיב לו דאפי' בזה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. רק שלא הביא שום ראיה לדבריו בזה וגם לא נחית בזה להעמיק באופן הספק כמו שביארנו ויש להביא ראיה לדברינו דחמץ של כה"כ אין עוברין עליו בב"י. ומתחילה נבאר עוד ספק אחד שנסתפק שם בס' תשובה מאהבה הנ"ל בחמץ של חלה ושל תרומה טמאה שמצותן בשריפה וחמץ הוא מהנקברין דקיי"ל כרבנן דר"י דהשבתתו בכל דבר ולא כר"י דאין ב"ח אלא שריפה. א"כ מה הדין בחמץ של תרומה טמאה אם הוא מהנשרפין או מהנקברין. יעו"ש מה שצידד בזה. ויש לתמוה עליהם שלא הביאו כלל מה דאיתא בירושלמי מפורש בפ"ב דפסחים (סוף הלכה א') רבי בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר (ופי' בק"ע, חלות תודה שהן חמץ ונעשו נותר מהו לרבנן דר"י דחמץ השבתתו בכל דבר ונותר מצותו בשריפה מי אמרינן דבמילתייהו קיימי בשריפה א"ד כיון שהן חמץ השבתתו בכל דבר). נימר נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן אתה מבערן בכל דבר משהגיע זמן ביעורן אתה מבערן בשריפה. (והק"ע מהפך הגירסא דאם נעשו נותר קודם זמן הביעור השבתתן בשריפה דוקא כיון דכבר חל עליהם מצות שריפה, אבל אם הגיע זמן ביעור חמץ קודם שנעשו נותר השבתתן בכל דבר). הרי הדבר מפורש בירושלמי כאן לענין חמץ של נותר. מיהו לענין חמץ של תרומה טמאה י"ל דלא דמי לנותר כמ"ש לקמן (ועכ"פ היה להם להביא הך ירושלמי):

ג

ונראה לבאר דמהך ירושלמי יש להביא ראיה ג"כ לנידון הספק הראשון הנ"ל. בחמץ של כה"כ וכדומה אי עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י כנ"ל. דהנה בהא דפשיט הירושלמי דאם נעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ אז צריך לבערם בשריפה דוקא. לכאורה הדבר צריך ביאור. דכיון דאח"כ חל איסור חמץ על איסור נותר דהוי איסור כולל. א"כ עדיין מצד איסור חמץ שבו הוא מהנקברין וקיי"ל בסוף תמורה דכל הנקברין לא ישרפו. ולמה נחליט לדונו בשריפה מצד איסור נותר לחוד. ומה בכך דאיסור נותר קדים כיון דמ"מ יש איסור חמץ ג"כ שהוא מהנקברין דלא ישרפו. (מיהו להסוברים דחב"פ אף שהוא מהנקברים מ"מ רשאין לשורפו ניחא וביארתי זה במ"א). רק דבזה י"ל דהא דכל הנקברין לא ישרפו הא טעמא משום דאתי ליהנות מאפרן דכל הנשרפין אפרן מותר וכל הנקברין אפרן אסור. וא"כ הוי זה רק מדרבנן. ומה שנותר טעון שריפה דוקא זהו מדאורייתא כמפורש בקרא. וא"כ שפיר צריך לשרוף החלות תודה שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ כיון שכבר חל עליו חיוב לשורפו מדאורייתא ואין להפקיע חיובו משום גזירה דרבנן כו'. מ"מ קשה דודאי משמע מהירושלמי דחלות תודה שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ אתה מבערן בשריפה כדין נותר ואינו רשאי לבערו בהשבתה אחרת (דהא קאי שם על פלוגתת ר"י ורבנן בדין אב"ח אלא שריפה. ומשמע דבחלות תודה שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ דינו בשריפה לרבנן כמו לר"י), והשתא תיקשי דאם לא מצא עצים לשורפו יהיה יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו. ולמה יעבור על תשביתו וב"י שישנו מצד איסור חמץ שבו (שעובר כל שעה ושעה בב"י כמ"ש התוס' בפסחים דכ"ח ע"א סד"ה וחמש) בשביל קיום מצות שריפה מצד איסור נותר שבו. (ואף דהיה י"ל קצת דאף שעובר בעשה דתשביתו ול"ת דב"י מ"מ מוטב שיעבור בשוא"ת ולא יבטל בידים מ"ע דשריפת נותר כשיבערנו בד"א. אך לפי הגירסא ברמב"ם דעשה ול"ת דוחין לעשה לגמרי (וכמ"ש בש"א סי' ל"ג ג"כ) והוי העשה כמי שאינו א"כ ל"ל כנ"ל. ומכש"כ להסוברים דעשה שבקום ועשה דוחה לעשה שבשוא"ת תמיד. ובלאה"נ א"א כלל לומר כן. ואין להאריך). ולא משמע כלל לפרש בירושלמי ולומר דרק להחמיר אמרו שיבערם בשריפה אם מזומן לפניו אבל בלא מצא עצים וכדומה יהיה דינו בקבורה להשביתו בכל מה שיוכל. דלא משמע כן התם. אלא מוכח מהך ירושלמי דאין כאן איסור ב"י בחמץ זה ולא חיוב ביעור מצד חמץ כלל דכיון שנעשו נותר מקודם ונאסרו בהנאה שוב לא חל עליו כלל חיוב בעור חמץ שהרי אינו ברשותו ובכה"ג לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכמו שביארנו לעיל. וא"כ אין עליו חיוב ביעור רק מצד נותר ומש"ה טעון שריפה דוקא וא"ש. ומינה נשמע לחמץ של כה"כ דאינו עובר עליו בב"י דבזה לא עשאו הכתוב כלל כאלו הוא ברשותו וכנ"ל. ולפ"ז דוקא בחמץ של נותר או שאר אה"נ כשנאסר בהנאה קודם זמן ביעור חמץ ושוב אין עליו חיוב ביעור מחמת חמץ כיון שאינו ברשותו כלל וכנ"ל ומש"ה טעון שריפה דוקא כדין נותר. משא"כ בחמץ של תרומה טמאה דשריא בהנאה וחזיא להסיקה תחת תבשילו א"כ אח"כ כשמגיע זמן ביעור חמץ חל עליו חיוב ביעור חמץ ג"כ דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכיון דטעון ביעור מחמת חמץ י"ל דכשאין לו עצים לשורפו חייב להשביתו בכל דבר שלא לעבור עליו בב"י. (ואין לדחות דלעולם עוברין על ב"י על חמץ של כה"כ ואיסורי הנאה. והא דבחלות תודה שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ אין רשאין לבערו בהשבתה אחרת והרי יעבור על לאו דב"י ועשה דתשביתו. נימא בזה ע"פ ד' הר"י בתוס' פסחים (ס"ד כ"ט) דמשהה חמצו ע"מ לשורפו אינו עובר עליו. דז"א. דא"כ תיקשי מה השיבו לו חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו כו'. וע"כ דמשכחת בכה"ג דלא שייך סברא הנ"ל. וכמ"ש במ"א. וגם הא בלא"ה כמה פוסקים חולקים ע"ד הר"י הנ"ל. ואין להאריך):

ד

ואין לדחות הראיה מירושלמי דפסחים הנ"ל. ע"פ דברי הלח"מ (פ"ו מהל' חו"מ ה"ו) שפי' בדברי הרמב"ם גבי מצה של טבל דאמר בברייתא יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ כו' ואמרינן הא מני ר"ש היא כו'. והרמב"ם פסק כן אף שהוא פוסק דאחע"א באיסור כולל. וכ' הלח"מ דטבל וחמץ דאיסור טבל מעיקרא והדר אתי איסור חמץ אינו חל על טבל דלא חשיב זה איסור כולל (ולקמן נבאר דבריו). וא"כ י"ל דה"נ בירושלמי כשנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ לא חשיב חמץ כולל על נותר ואין אחע"א ומש"ה א"צ לבערו רק משום נותר דאיסור חמץ לא חל עליו. ולא משום דחמץ של איסורי הנאה חשיב אינו ברשותו כלל. דז"א. דבאמת ד' הלח"מ תמוהים. דהא איסור חמץ בודאי הוי איסור כולל על טבל דמיגו דאיתסר בשאר חמץ שאינו טבל משהגיע זמן ביעורו ממילא איתסר נמי בטבל משום חמץ ג"כ. ובודאי חל איסור חמץ על איסור טבל. וכן איתא בירושלמי פ"ב דפסחים (ה"ג) דאיתא שם ד' רבעים בפ"ע וחימצן וד' רבעים בפ"ע ועירבן אם התרו בו משום טבל אינו לוקה משום חב"פ לוקה כו' ואין איסור קל חל על חמור אבל אם עירבן ואח"כ חימצן אם התרו בו משום טבל לוקה משום האוכל חב"פ לוקה. איסור חמור חל על איסור קל כו'. והיינו דכשנאסר תחלה משום חמץ אין איסור טבל חל על איסור חמץ דהוי איסור קל על איסור חמור אבל אם עירבן תחילה ואח"כ חימצן איסור חמץ חל על איסור טבל דהוי איסור חמור על איסור קל. ויש לפרש בירושלמי הא דחשיב חמץ איסור חמור וטבל איסור קל. (אף די"ל משום דחמץ בכרת וטבל במיתה בידי שמים וכרת חמור ממיתה בידי שמים. או משום דטבל יש היתר לאיסורו כו'. מ"מ מהאי טעמא לחוד אין אחע"א רק בכולל או מוסיף, רק דלחד מ"ד בחולין (דק"א ע"א) ס"ל דאיסור כולל באיסור חמור דוקא הוא דאמרינן אחע"א). דכאן חמץ הוי איסור כולל על טבל מיגו דחל על חולין מתוקנים שאינם טבל כו'. או י"ל דחמץ על טבל חשיב איסור מוסיף לשיטת רש"י בחולין שם דס"ל דאיסור הנאה חשיב איסור מוסיף וכ"כ רש"י בכריתות (ר"ד י"ד) וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם (והתוס' פליגי וס"ל דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף רק איסור חמור) וכאן הרי טבל אינו אסור רק בהנאה של כילוי וחמץ אסור בכל הנאות י"ל ג"כ דהוי איסור מוסיף. ומלבד זה י"ל דחמץ הוי איסור מוסיף מתוך שנתוסף בו איסור ב"י ממילא חייל גם לענין אכילה. וכמ"ש הצל"ח בפסחים (דמ"ו סע"א) במתני' דכיצד מפרישין כו' דמשום ב"י הוי ג"כ איסור מוסיף להסוברים דאיסור הנאה נחשב איסור מוסיף. ע"ש. ועכ"פ ד' הלח"מ שכתב דחמץ על טבל אינו לא כולל ולא מוסיף תמוהין. (ואולי י"ל בכוונת הלח"מ משום דהא דחמץ על טבל הוי איסור כולל היינו דוקא כשנתחמץ בע"פ קודם זמן ביעורו דאח"כ כשמגיע שעת איסורו של חמץ וחל האיסור על חולין מתוקנים ממילא בעת חלות האיסור בב"א חייל נמי על הטבל. אבל בחמץ שנתחמץ ביו"ט שכבר הגיע שעת איסור חמץ מקודם שוב אין כאן איסור כולל בהך חמץ שנתחמץ ביו"ט שיחול על הטבל. דמה ששאר חמץ אסור ועומד זה לא חשיב כולל לענין הך חתיכה כמ"ש המחברים וכידוע. ולפ"ז י"ל לענין הא דאין יוצאין במצה של טבל משום דדרשינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ כו'. והיינו דכל שאילו היה הטבל חמץ לא היה בו איסור חמץ משום דאין אחע"א טבל מש"ה אין יוצאין בו י"ח מצה. בזה י"ל דלפי מה שהוא עכשיו דיינינן ליה דכבר הוא יו"ט ואילו היה עכשיו נילושה עיסת טבל זו ונתחמצה לא היה חל איסור חמץ על הטבל דבכה"ג לא חשיב כולל כנ"ל שוב אין יי"ח מצה בכה"ג. כן י"ל בד' הלח"מ דלא לשווייה כטועה. ולפ"ז בהך דירושלמי הנ"ל בחלות תודה שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ ודאי הוי איסור חמץ ואכמ"ל). ומלבד זה אף אם נימא כד' הלח"מ דחמץ על טבל לא חשיב איסור כולל ואינו חל עליו היינו רק לענין איסור אכילה. אבל לענין איסור ב"י שנתחדש בחמץ מה שאין איסור זה כלל בטבל הרי הניח לו מקום לחול עליו ול"ש בכיוצא בזה אין אחע"א דלעולם מה ששייר איסור הראשון חל עליו איסור השני. ואף התוס' דס"ל דאיסור הנאה לא מיקרי מוסיף היינו רק לענין איסור אכילה אבל מ"מ מודים התוס' דחל האיסור הנאה לאוסרו בהנאה מיהת (כמ"ש הצל"ח שם וכ"כ כמה אחרונים). זולת מה שיש לדבר בזה בענין הנקודה הנפלאה שביאר הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ג דכריתות. לענין איסור בב"ח על איסור נבילה דכיון דלא חל על איסור אכילה ממילא לא חל איסור הנאה ג"כ וכבר נבוכו בפירוש דבריו הכו"פ ביו"ד סי' פ"ז והלח"מ בפ"ט מהמ"א ויתר המחברים. ואכמ"ל. ומ"מ כאן בודאי חל איסור חמץ על איסור נותר לענין ב"י. וההכרח לפרש בדברי הירושלמי דחלות תודה שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ השבתתו בשריפה דוקא. דטעמא משום שכבר נאסר בהנאה מחמת נותר לא חל עליו חיוב ביעור חמץ משום דאינו ברשותו ובכה"ג לא עשאו הכתוב כלל כאילו הוא ברשותו וכנ"ל. וה"ה לחמץ של כה"כ. ונסתרו בזה דברי התשובה מאהבה וגם דברי מעלתו ואין להאריך יותר כעת: