שו"ת תורת חסד/אורח חיים/כג

ע"ד קושייתו. בגמ' דפסחים (דמ"ז ע"ב). הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט מהו, והקשה מעלתו דהרי התמיד טעון ביקור ד' ימים מקודם ובלא ביקור פסול אף בדיעבד. כדאיתא בסוכה (דמ"ב ע"א) רי"א השוחט תמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת וכ' שם התוס' דאפי' נמצא תם משום דטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה כדיליף לה מפסח בג"ש והכא כשהביא שה מאפר הרי לא היה ביקור מקודם. דאי ביקרו קודם יו"ט והכינו לקרבן א"כ לית ביה משום מוקצה ג"כ ומאי קמיבעיא ליה. עכ"ד מעלתו. ואין הפנאי אצלי כעת לעיין בס' המפרשים אולי הרגישו בקושיא זו. ואשיב לו כעת בקצרה הנלע"ד דלק"מ. משני טעמים כמו שאבאר אי"ה:

א

מתחלה נבאר בעיקר הדין דביקור ד' ימים אי מעכב בדיעבד. והנה ברמב"ם סוף פ"א מה' תמידין שהזכיר דין הביקור לא נזכר שם שהביקור מעכב בדיעבד. וכנראה שסובר דמצות ביקור הוא רק לכתחלה. וכ"מ מד' הרמב"ם בפ"ב מה' שגגות שהשמיט ולא הביא שם הך דר' יוסי בסוכה דשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת (ובס' כפ"ת בסוכה שם כ' בד' הרמב"ם שהוא מפרש להך דר' יוסי דמיירי שנמצא אח"כ בעל מום, ומש"ה לא הוצרך להביא ד"ז שכבר כ"כ שם גבי פסח דשחטו ונמצא בע"מ חייב חטאת מיהו אין פי' זה נראה וכמ"ש לקמן). וכן משמע מפשטא דמתני' בפסחים (דע"א סע"ב) דתנן גבי פסח שחטו ונמצא בע"מ חייב. ופירש"י דהוי שוגג ולא אנוס דהוה ליה לבקוריה. ומשמע דמיירי שלא ביקרו ואפ"ה אם לא נמצא בו מום כשר. (ודוחק לומר דמיירי שביקרוהו ד' ימים מקודם ולא ביקרוהו יפה ואח"כ נמצא בו מום). ועיקר ד"ז דטעון ביקור ד' ימים כתוב בפסח והיה לכם למשמרת כו' ומיניה ילפינן בג"ש לתמיד דכתיב ביה תשמרו להקריב לי במועדו שג"כ טעון ביקור ד' ימים. כדיליף בן בג בג בפסחים (דצ"ו ע"א). וכן מסתבר ג"כ שאין ביקור ארבעה ימים מעכב בדיעבד לא בפסח ולא בתמיד. דקיי"ל בקדשים דבעינן שיהא שנה עליו הכתוב לעכב. וא"כ הכא דליכא רק חד קרא ע"ז י"ל דזהו רק מצוה לכתחלה וכן מוכח בגמ' דתמורה (דכ"ט ע"א) אר"י מניין למוקצה מה"ת שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו כל שעושין לו שימור (ופירש"י קס"ד דה"ק מניין שחייב אדם להקצות קרבנו לשמים ולא יקריבנו מיד כשהקדישו). ופריך אלא מעתה אייתי אימרא דצומא ולא עביד ליה שימור ה"נ דלא חזי להקרבה (ופירש"י שלא נשמר מעולם ולא חששו כו'). והשתא מאי פריך הא קושטא הוא דצריך שימור וביקור ד' ימים מקודם ובלא זה פסול להקרבה. אלא משמע דביקור ד' ימים אינו מעכב. ואף שיש לדחות קצת ולומר דמיירי שם שהיה מבוקר ד' ימים מקודם רק שלא היה שימור והקצאה לשם גבוה מקודם. (דהביקור יכול להיות קודם שמקדישו כדמוכח בשבת (דקמ"ח ע"ב) בע"פ שחל בשבת דשרי להקדיש פסחו. וע"כ שהביקור ד' ימים היה מקודם. וכן מוכח ג"כ מהא דפסחים (דס"ו רע"ב) שלא הקדישו הפסח עד שהביאוהו לעזרה. וע"כ שביקרוהו מקודם שהקדישו). מ"מ לא משמע לפרש כן בגמ' דתמורה שם. דא"כ הל"ל בפשיטות אלא מעתה אם לא עביד ליה שימור לגבוה ה"נ דלא חזי להקרבה. ומדפריך מאימרא דצומא משמע דאף שלא ידע כלל ממנו תחלה מ"מ חזי להקרבה ג"כ. והביקור ארבעה ימים אינו מעכב. ומיהו אין להביא ראיה מהא דאיתא בירושלמי פ"ב דביצה ה"ד בעובדא דבבא בן בוטא (והוא עובדא שנזכרה ג"כ בגמ' דביצה ד"כ סע"א). שפ"א נכנס לעזרה ומצאה שוממת (וביו"ט היה שלא היו מביאין עולות כב"ש. וכן פי' בקה"ע) מה עשה שלח והביא ג' אלפים צאן מצאן קדר וביקרן ממומין כו' כל מי שרוצה להביא עולות יבוא ויסמוך כו'. הרי מוכח שביו"ט גופיה ביקרן ממומין והתיר להקריבן ביו"ט אף שלא ביקרן ד' ימים מקודם. דזה אינו ראיה כלל. דלא בעינן ביקור ד' ימים רק בתמיד דכתיב ביה תשמרו וילפינן בג"ש מפסח כנ"ל. משא"כ בשאר קרבנות לא בעינן כלל ביקור ד' ימים אף לכתחלה. אך יש להביא ראיה מהא דאיתא בירושלמי רפ"ד דברכות ר"ס בשם ריב"ל בימי מלכות יון היו משלשלין להן ב' קופות של זהב והיו מעלין להן שני טלאין פ"א שילשלו להן כו' באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים. ועל אותה שעה העיד ריב"ב על תמיד של שחר שקרב בד' שעות (וע' תוס' מנחות דס"ד ע"ב ד"ה ועל. ובפי' הר"מ והראב"ד רפ"ו ממס' עדיות). וכעין עובדא זו איתא בגמ' במנחות שם ובשילהי סוטה ובב"ק (דפ"ב ע"ב) כשצרו בית חשמונאי זע"ז כו' ובכל יום היו משלשלין להן בקופה של דינרין והיו מעלין להן תמידין כו'. מיהו מהך עובדא דגמ' דידן אין להוכיח מזה דהתמיד כשר בדיעבד בלא ביקור ד' ימים מקודם. די"ל שלא היו מקריבין אז אותן תמידין שהעלו להן בו ביום. דהא קיי"ל בספ"ב דערכין (די"ג סע"א) דאין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים ובכל יום נטלו מהן שנים לתמידין ונתנו שנים אחרים תחתיהם. וכמבואר בפירש"י שם. וא"כ י"ל בעובדא דבית חשמונאי הנ"ל ג"כ שיירו להם ששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים ובכל יום היו מעלין להם תמידין להחליף על השנים המבוקרין שנוטלים משם בכל יום כנ"ל. ולעולם היו התמידין מבוקרין ד' ימים מקודם. ועוד י"ל דכיון דבעובדא זו אותן בני המצור שהיו מבחוץ היו ג"כ ישראל היו סומכין עליהן שמעלין להן בכל יום תמידין המבוקרין שנתבקרו ד' ימים מקודם אצלם, אבל מהך עובדא דבירושלמי ברכות הנ"ל דמשמע שהצרים היו עכו"ם שהיו מעלין להן בכל יום טלאים לתמידין ואין לסמוך על ביקור שלהם. וגם מהך עובדא מוכח דבכל יום היו מקריבין אותן התמידין שהעלו להן בו ביום ולא היה להם מלשכת הטלאים כלל, עד לבסוף שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו ב' טלאים מבוקרין בלשכת הטלאים. ושפיר מוכח מזה דבדיעבד כשר התמיד אף בלא ביקור ד' ימים מקודם. שוב מצאתי בס' ט"א במגילה (בדכ"א ע"ב, ועוד שם בדכ"ט ע"ב) שכ' שם שבחידושיו לסוכה העלה דביקור ד' ימים אינו מעכב בדיעבד. אך לא ביאר שם שום ראיה מהיכן הוכיח כן בחידושיו. ולענ"ד מוכח כן מהני ראיות שביארנו:

ב

ומעתה נבאר דברי התוס' בסוכה הנ"ל שפירשו במילתיה דר' יוסי דהשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת דהיינו אפי' בנמצא תם. ומוכח דס"ל דהביקור מעכב בדיעבד. ונראה שהתוס' הוכרחו לפרש כן בדר' יוסי. מלבד דכן משמע מדנקיט ר' יוסי בהך לישנא השוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת כו' ולא קאמר נמצא בע"מ בשבת חייב חטאת כדנקיט כן בהך לישנא במתני' דפסחים הנ"ל. ומזה משמע דר' יוסי מיירי אפי' בנמצא תם. ועוד מוכח כן מדר' יוסי דקאמר חייב חטאת וצריך תמיד אחר. ואי מיירי בנמצא בע"מ למה ליה להשמיענו דצריך תמיד אחר. וכי לא ידענו מקרא מפורש דבע"מ לא ירצה לקרבן. וע"כ דר' יוסי מיירי בנמצא תם וזהו שחידש לנו ר' יוסי דהביקור מעכב בדיעבד. ועיקרא דהך ברייתא איתא בתוספתא בפ"ה דפסחים א"ר יוסי שמעתי שהשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת ויחזור ויביא תמיד אחר להכשירו שנא' תמימים יהיו לכם ונסכיהם כשהן מבוקרין הן תמידין כשאינן מבוקרין אינן תמידין. ונראה לפרש דמה שהוצרך ר' יוסי הכא לדרוש כן מקרא אחרינא דתמימים יהיו לכם להורות דבלא ביקור פסול בדיעבד, ולא סגי ליה בקרא דתשמרו דמיניה יליף בגמ' דתמיד טעון ביקור ד' ימים כנ"ל. דזה א"ש לפמ"ש לעיל דמקרא דתשמרו מוכח רק שצריך ביקור לכתחלה. אבל לא לעכב בדיעבד. כיון שלא שנה עליו הכתוב לעכב ומקרא דתמימים יהיו יליף ר' יוסי לפסול בדיעבד בלא ביקור. וכדמסיק ר' יוסי דכשאינן מבוקרין אין תמידין. ולפ"ז נראה ברור דאף לר' יוסי דדריש מקרא דתמימים לפסול בדיעבד בלא ביקור היינו כשלא היה מבוקר כלל קודם שחיטתו, אבל אם היה מבוקר כהלכתו קודם שחיטתו רק שלא ביקרו ד' ימים מקודם לכ"ע כשר בדיעבד, דליכא למילף מקרא דתמימים רק שיהיו בדוקים ומבוררים קודם שחיטה שהם תמימים. אבל מה שצריך ד' ימים לביקור שזה ילפינן מפסח אין זה רק מצוה לכתחלה כנ"ל. (ואף שלכאורה מלשון התוס' דסוכה שם שכתבו ואפילו נמצא תם משום דטעון ביקור ד' ימים כו'. משמע דכל שלא נתבקר ד' ימים מקודם הוא פסול. מ"מ כבר ביארנו שא"א לומר כן. ור' יוסי מיירי שלא נתבקר כהלכתו כלל כדאמר בהדיא (וכהלכתו קאי על אופן הביקור ולא על זמן ד' ימים). וי"ל דמ"ש התוספות משום שטעון ביקור ד' ימים כ"כ רק לקושטא דמילתא דטעון ביקור ד' ימים. אבל מ"מ בדיעבד לא נפסל הקרבן רק אם לא ביקרו כלל קודם שחיטתו כנ"ל). ואף אם נרצה לפרש כפי המובן הפשטי לפום ריהטא בתוס' דסוכה שכוונתם דביקור ד' ימים ג"כ מעכב בדיעבד. (ודלא כמשמעות התוספתא דיליף מקרא דתמימים כנ"ל). עכ"פ ההכרח לומר דרק לר' יוסי כ"כ דס"ל שהביקור מעכב. אבל ממתני' דפסחים דתנן שחטו ונמצא בע"מ חייב מזה מוכח דלא כר' יוסי וכנ"ל. ולא תיקשי מכל הני דוכתי שהוכחתי לעיל דביקור ד' ימים אינו מעכב בדיעבד. (ובלא"ה הא דבן בג בג דריש בפסחים בג"ש תמיד מפסח שיהא טעון ביקור ד' ימים משמע דלאו כ"ע ס"ל כן. מדאמר הגמ' במנחות (דמ"ט ע"ב) ובערכין (די"ג רע"ב) הא מני בן בג בג היא כו'). וקצת יש להוכיח כן מדברי התוס' גופייהו בערכין (די"ח ע"ב ד"ה שנתו) שהקשו שם דלמה לי קרא דשנתו כו' ואם הוא נולד יום ר"ה מחוסר זמן הוא כו' ע"ש. והך מילתא דמחוסר זמן פסול לקרבן אפי' קים ליה שכלו לו חדשיו זה אינו מפורש כ"כ בגמ' (רק מגמ' דפ"ק דר"ה ד"ז ע"א להדיא מוכח כן, וכמבואר במל"מ פ"ג מה' איסורי מזבח ה"ח ע"ש). ואמאי לא הקשו התוס' שם בערכין ג"כ דאם נולד בר"ה הרי לא היה ביקור ד' ימים אלא משמע דביקור ד' ימים אינו רק מצוה לכתחלה ולא לעכב בדיעבד. ויש לדחות קצת. ואין להאריך יותר בזה. וראיתי בת"כ פ' ויקרא ע"פ תמים יקריבנו תמים יקדישנו ר' יוסי אומר תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו. א"ר יוסי שמעתי בשוחט בשבת תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר. הרי דר' יוסי יליף דביקור מעכב מקרא דתמים יקריבנו ודריש מיניה יבקרנו ויקריבנו ות"ק לא דריש כן רק תמים יקריבנו היינו תמים יקדישנו. וממילא לדידיה ליכא ילפותא שהביקור מעכב. (ואופן מחלוקתם היינו כמ"ש הק"א בפי' לת"כ דקשה בקרא דתמים יקריבנו דהרי משעת הקדשו צריך להיות תמים. ולזה דריש הת"ק דיקריבנו היינו יקדישנו ויתורא דקרא דהכא אתי לומר דהמקדיש בע"מ עובר ג"כ בעשה מלבד הלאו דנפ"ל מלא תקריבו דכתיב בפ' אמור לקמן ודרשינן שם ג"כ תקריבו תקדישו כו'. ור' יוסי מפרש בקרא דתמים יקריבנו דאף דמשעת ההקדש הוא תמים מ"מ צריך לבקרו ולראותו קודם ההקרבה שמא נפל בו מום וס"ל דביקור זה מעכב). ולפ"ז יש מכאן ראיה ג"כ לדברינו דלעיל דר' יוסי הוא דס"ל דביקור מעכב ורבנן פליגי עליה. ולר' יוסי נמי י"ל דביקור של קודם שחיטה הוא שמעכב אבל לא ביקור הד' ימים כנ"ל. (אך עדיין קשה מהא דבתוספתא דפסחים יליף רבי יוסי שהביקור מעכב מקרא דתמימים יהיו לכם ונסכיהם ובת"כ יליף לה ר' יוסי מהא דתמים יקריבנו. וגם עוד צ"ל דהא דביקור של קודם שחיטה מעכב מצינו בגמ' רק בתמיד ופסח ולא בשאר קרבנות. והני קראי דתמימים יהיו ותמים יקריבנו לא מיירי כלל בתמיד ופסח. וא"כ מהני קראי יש למילף זה לכל הקרבנות. ויש להאריך בזה ואכמ"ל):

ג

וכ"ז לקושטא דמילתא שביארתי הנלע"ד לדינא שמה שצריך ד' ימים לביקור אינו מעכב בדיעבד וממילא ג"כ לק"מ קושיית מעלתו בגמ' דפסחים הנ"ל אבל בלא"ה נמי אין התחלה לקושייתו. אף אם היינו אומרים דביקור ד' ימים מעכב בדיעבד. דבגמ' דפסחים בבעיא דהביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט מהו, י"ל דשפיר מיירי שהיה מבוקר ד' ימים מקודם. ואפ"ה אסור משום מוקצה מדרבנן. כגון שברח ממקומו ונמצא ביו"ט בשדה באפר והובא לשוחטו לתמיד ושפיר קמיבעיא ליה אי כשר לקרבן מחמת איסור מוקצה דרבנן. וגם דלפמ"ש רש"י בפסחים (דצ"ו ע"א סד"ה דכוותיה) דיכול לבקר מבעשור ב' וג' טלאים ובשעת שחיטה יקח אחד מהם וא"כ ה"נ י"ל דמיירי בכה"ג שביקר בסתם כמה טלאים באפר ולא בירר לו איזה מהם יקח ביו"ט ואח"כ הביא טלה אחד מהם ביו"ט ושחטו לתמיד. ובכה"ג עדיין אסור משום מוקצה. דקיי"ל כב"ה בפ"ק דביצה (ד"י ע"א) דעומד ואומר זה וזה אני נוטל. אבל מ"מ באומר מכאן אני נוטל למחר לא מהני ואסור כדאיתא התם בגמ' וכ"פ בש"ע או"ח סי' תצ"ז ס"י. ומכש"כ דניחא טפי לפמ"ש התוס' במנחות (ד"נ ע"א ד"ה מ"מ) שהמבקרין היו מבקרין אותן כדי למוכרן כו'. ובכה"ג בודאי לא חשיב זה הכנה כלל במה שהמוכר היה מבקר את טלאיו אולי ימצא קונה על איזה מהן ואסירי ביו"ט משום מוקצה, וכן משמע בכ"ד בגמ' כד' התוס' שהיה דרך המוכרים לבקרן מקודם שבאו ליד הקונה. וגם מהא דתנן בשבת ר"פ שואל (דקמ"ח ע"א) וכן ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יו"ט. ופירש"י שלא נזכר מע"ש לקנות. וסתמא דמילתא זה ששכח מע"ש לקנות לו פסח כלל בודאי הוא לא ביקר את פסחו רק שכבר היה מבוקר ביד המוכר. (ודוחק לומר דמיירו באופן המבואר ברש"י פסחים דצ"ו ע"א והובא לעיל שמפריש ב' וג' טלאים מבעשור ואח"כ יקח אחד מהן. וביקר ד' ימים ושוב אח"כ שכח בע"ש לקנות פסחו). ודרך אגב נבאר דפירש"י שם מוכרח הוא דמיירי מתני' ששכח מע"ש לקנות פסחו. דאין לפרש דמתני' מיירי שכבר קנה פסחו מע"ש רק שהמוכר מעכב הטלה אצלו מחמת שאינו מאמינו על המעות (וכמו שראיתי מי שנשתבש לפרש כן). דמלבד דמשמע שזהו עיקר הרבותא דקמ"ל במתני' דשרי ליקח פסחו בשבת אף שלא קנה אותו ממנו קודם שבת. וגם מדקתני ועושה עמו חשבון לאחר יו"ט והיינו משום שקנה אצלו בשבת דאסור להזכיר שום פיסוק דמים (וכדאיתא בביצה דכ"ט ע"ב). ועוד מוכח כן בגמ' שם דמסייע ממתני' לר' יוחנן דאמר מקדיש אדם פסחו בשבת. ואי מיירי מתני' שכבר קנה פסחו מע"ש רק שהמוכר מעכבו אצלו בעד המעות שאינו מאמינו. א"כ היכי מסייע ממתני' לר' יוחנן. ודילמא מיירי מתני' שכבר הקדישו מע"ש ג"כ. ואף די"ל דכיון שהמוכר מעכבו אצלו למשכון על המעות ממילא לא הוה מצי הקונה להקדישו מאתמול דמשכון שביד אחרים אינו יכול להקדיש כמבואר בתוס' ב"מ (דע"ג ע"ב ד"ה השתא) ובכתובות (דנ"ט רע"ב) מ"מ אכתי מצי הקונה להקדישו מאתמול שיחול ההקדש לכשיפדנו דבכה"ג חל ההקדש אח"כ ממילא הואיל ובידו לפדותו. וכמפורש כן בגמרא דכתובות שם ובנדרים (דפ"ו ע"א). וכבר ביארתי בתשובה אחרת דשרי להקדיש מע"ש ולהתנות שיחול ההקדש בשבת וליכא בזה שבות דאין מקדישין דההקדש חייל אח"כ ממילא. והוכחתי כן מדוכתי טובא. וא"כ היכי מסייע הגמ' הכא ממתני' לר' יוחנן דמקדיש אדם פסחו בשבת גופיה ודילמא הכא הקדישו מאתמול וכנ"ל. א"ו דפירש"י מוכרח הוא דממתני' משמע דמיירי ששכח מע"ש לקנות פסחו. והרי בזה ע"כ לומר דמקדיש אדם פסחו בשבת. וא"ש:

ד

ובענין זה יש להעיר בהא דאיתא במכילתא פ' בא ע"פ משכו וקחו לכם צאן כו' ר' יצחק אומר בא הכתוב ללמד על בהמה דקה שנקנית במשיכה. וראיתי שהק' ע"ז בעל מג"א בספרו ז"ר דמה עניינו לכאן ותירץ משום דלקיחת הפסח היה בעשור לחודש ואותו היום היה שבת כנודע ולמ"ד דבהמה דקה נקנית בהגבהה היה אסור בשבת לטלטל בע"ח לכן אמר להם שיקנו במשיכה דקיי"ל מדדין עגלין וסייחין ברה"ר כו'. עכ"ד. ונראה שהז"ר כ"כ רק דרך דרוש ורמז. ע"ד ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כו'. (שהרי אז לא היה שייך עדיין שום שבות וגזירה דרבנן כלל). וגם י"ל לפמ"ש במכילתא גופיה ע"פ בעשור לחודש הזה ויקחו אין לי אלא עשירי שהוא כשר ללקיחה י"ד מניין אמרת ק"ו כו'. ופי' המפרש שם במכילתא שמה שהיה צ"ל מקחו מבעשור הוא רק כדי לבקר ד' ימים ממומין ואם יש לו טלאים מבוקרין כמה דמאחר לקיחתו עדיף טפי. ולפ"ז לשיטת המכילתא לאיזה צורך היה להם לקנות בשבת דוקא. והרי היו יכולים להתחיל מבעשור לשמרו ולבקרו ממומין ביד המוכר ואח"כ יקנו אותו. אלא וגם מהא דתנן בשבת ר"פ שואל (דקמ"ח שדברי המפרש תמוהים ול"נ כלל דודאי פסח מצרים דמקחו מבעשור לא היו רשאים לאחר מלקנותו אף מי שהיו לו טלאים מבוקרים (דהא זהו כל החילוק בין פסח מצרים לפסח דורות המבואר במתני' דפסחים ובמכילתא שם, ע"ש. וגם כ"מ במכילתא גופה ע"פ והיה לכם למשמרת). רק דכוונת המכילתא דמכשיר יום י"ד ללקיחה מק"ו היינו אם עבר ולא לקח אז בעשור לחדש ושהה עד י"ד מותר ליקח בי"ד גופיה. (ומזה משמע קצת ג"כ דביקור ד' ימים אינו מעכב. דדוחק לפרש במכילתא דמכשיר יום י"ד ללקיחה דמיירי כשביקרו ד' ימים ולא קנהו דה"ל לפרש כן ולא לסתום בכה"ג). מ"מ כבר ביארנו דפי' הז"ר במכילתא ע"פ משכו הנ"ל לא יתכן רק דרך רמז כנ"ל. וראיתי ג"כ בירושלמי פ"ק דקידושין ה"ד אהא דתנן התם וחכ"א בהמה דקה נקנית במשיכה., מפרש שם בירושלמי מ"ט דרבנן משכו וקחו לכם צאן כו'. ויש לבאר ד' הירושלמי והמכילתא הלז מקושיית הז"ר הנ"ל דמה עניינו לכאן להשמיענו דין הקנין בזה. והיה י"ל בסגנון אחר. דהנה במכילתא דריש ג"כ ע"פ משכו וקחו לכם צאן, משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו. והקשה בז"ר דאטו מי שיש לו אינו רשאי ליקח מן השוק. ותירץ ע"ז משום דבגמרא רפ"ב דע"ז אמרינן גבי הא דלוקחין בהמה מן העכו"ם לקרבן הא לכתחלה והא בדיעבד. והיינו כשאין לו בהמה אחרת. ומש"ה מי שיש לו בהמה אסור ליקח מעכו"ם. ומי שאין לו מותר. ודבריו תמוהין דהא דאמר בע"ז (ר"ד כ"ג) הא לכתחלה והא דיעבד אין פירושו דיעבד כשאין לו בהמה אחרת רק דיעבד היינו לחוש לשעבר דילמא רבע לה לא חיישינן משא"כ על להבא חיישינן ע"ש. אבל מותר ליקח מהם בהמה לקרבן אף כשיש לו בהמה אחרת. ועוד דאף לר"א דס"ל דאין לוקחין מן העכו"ם בהמה לקרבן וחייש לרביעה מ"מ הא שם (בדכ"ד סע"א) פריך עליו הגמרא מקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. ומשני קודם מ"ת שאני. הרי דגם לר"א מ"מ קודם מ"ת היה מותר ליקח לקרבן בהמה מן העכו"ם. (ובמ"א ביארתי ליישב דברי הרמב"ן התמוהים מ"ש בפירוש התורה ע"פ גם אתה תתן בידינו זבחים לא עלה ע"ד משה לקבל מהם זבחים כו'). אך לכאורה י"ל טעם אחר שלא היו רשאים אז ליקח צאן מן המצריים כיון שהמצריים היו עובדי צאן א"כ יש בהצאן שלהם חשש נעבד שפסול לקרבן. ואף שלענין חשש רביעה לר"א אמרו דקודם מ"ת שאני היינו לענין חששא בעלמא. דהא רבנן דר"א לא חיישי כלל לרביעה. ואמרינן דאף לר"א דחייש מ"מ מודה דקודם מ"ת הוה שרי. ולא חששו אז להך חששא. אבל זה ודאי דגם קודם מ"ת היו נזהרין מלהקריב נרבע ונעבד ודאין לקרבן וכמו בכל המצות שנצטוו אז שהיו נזהרין בהם ג"כ בכל הדברים שנאסרו אחר מ"ת והיו מקובלין בכל פרטיהם כמ"ש המחברים. וא"כ ה"נ כאן לענין פסול מחמת נעבד בצאן של המצריים שזה היה הע"ז שלהם ובודאי היו עובדין להם. ואף דמ"מ יש מהם שלא נעבדו מ"מ הוי כמו איתחזק איסורא. ואין סברא למה יהיו רשאים לכתחלה ליקח מהם צאן לפסח (ואף מי שלא היה לו צאן ג"כ). אמנם פשוט הוא דז"א והוא היתר גמור לקנות מהם ואין חשש נעבד כלל בצאן הניקחין מן המצריים. דהא אמרינן בגמ' רפ"ב דע"ז (דכ"ב רע"ב) בהא דלוקחין מהן בהמה לקרבן משום דאם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה. וא"כ שרי בממ"נ. דהא קודם שמכרו לישראל בודאי לא עבד לו דאל"כ לא הוה מזבין ליה. ואחר שמכרו להישראל שוב אין חשש שמא עבד לו המצרי אח"כ. (אפי עדיין לא לקחו הישראל לביתו מיד העכו"ם. ובפרט די"ל קצת שהיו נמנעים מליקח הצאן לביתו ביום השבת דגם במצרים שמרו שבת כמבואר במדרשים). דהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולפ"ז שפיר מיושב בזה ג"כ קושיית הז"ר הנ"ל דמה עניינו לכאן להשמיענו דין הקנין של הצאן. משום שהיו צריכין תיכף לעשות בו קנין המועיל שיהיה שלו ולא יוכל המוכר אח"כ לאוסרו לקרבן פסח מחמת נעבד וכנ"ל. וממילא ילפינן מהכא שבהמה דקה נקנית במשיכה. (ובס' ת"ח בע"ז שם הוכיח דהא דאמרינן אם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה אין זה בודאי רק דאם פלחיה לא שכיח דמזבין ליה ומש"ה התירו מסתמא. ע"ש. ולפ"ז י"ל דמש"ה אמר המכילתא משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו. דרק למי שאין לו התירו לסמוך אהך סברא דלא שכיח דמזבין ליה בתר דפלחיה אבל מי שיש לו צריך ליקח משלו ולא לסמוך על היתר סברא הנ"ל. דלו יהי דנימא דאם פלחיה הוי כמו רובא דלא מזבין ליה ואין לחוש למיעוטא דמזבני בתר דפלחי ליה מ"מ הא מבואר ברא"ש פ"ק דבכורות (סי' י') דאין לסמוך על רובא במקום שיש לו בקל היתר גמור יע"ש. ואין להקשות מהא דקיי"ל דלוקחין מהן בהמה לקרבן לכתחלה ומשמע דשרי אף אם יש לו בהמה אחרת וכנ"ל. דהתם בלאה"נ אין לחוש כלל לדילמא פלחיה. והך סברא דאם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה אמר הגמרא רק לרווחא דמילתא כמ"ש התוס' בע"ז (דכ"ב ע"ב ד"ה אם איתא). משא"כ לענין המצריים שהיה ידוע אז שהם עובדי צאן וכנ"ל). מיהו למ"ד בע"ז (דנ"ד ע"א) דס"ל דאדם אוסר דשא"ש במעשה וכגון שניסך לה יין בין קרניה כו' לדידיה עכצ"ל הכא דתיכף אחר שקנו הצאן היה הישראל לוקחן לביתו ולא היה מניחן ביד העכו"ם כלל שלא יאסרנו עליו ע"י מעשה אף שכבר קנאו הישראל. ומ"מ י"ל דמלישנא דקרא משכו וקחו לכם צאן משמע שא"צ שום קנין אחר כו' וגם י"ל דר' יצחק במכילתא דדריש כן הוא ס"ל כמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אף במעשה ולדידיה סגי הכא כל שעשה בו קנין המועיל וא"צ ליקחו תיכף לביתו דוקא, (ובחולין ד"מ ע"ב איתא בהדיא דר' יצחק ס"ל ג"כ דאין אדם אוסר דשא"ש אף במעשה. רק דשם נראה שהוא רבי יצחק האמורא. והך דמכילתא הוא רבי יצחק התנא. מ"מ הא בחולין שם מייתי ג"כ פלוגתא דתנאי בזה אי אדם אוסר דשא"ש. וי"ל דר' יצחק דמכילתא ס"ל כהך מ"ד דאין אדם אוסר דשא"ש במעשה. וא"ש). אלא דלפ"ז יהיה מוכח מהמכילתא והירושלמי דהכא כד' הפוסקים הסוברים דישראל מעכו"ם ג"כ קונה במשיכה. וכמ"ש הש"ך בח"מ ר"ס קצ"ד. וע' ביו"ד סי' ש"ך ס"ו ובש"ך שם סק"ח. ויש לדחות קצת. ואין להאריך: