שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/כט
שאלה כט:
שאלה ראובן היה לו חפץ מופקד ביד שמעון ובא לו לוי וא"ל שילוה לו קצת מעות שהוא צריך להם וא"ל שאין בידו מעות ושאל ממנו שיתן לו משכון וילך וילוה עליו ממקום אחר וא"ל שאין בידו אבל ילך אצל שמעון ויאמר לו משמו שיתן לו החפץ שלו שהוא מופק' בידו וכן עשה לוי והלך אצל שמעון ושאל ממנו החפץ וא"ל שילך לביתו ויאמר לאשתו שתתן לו חפץ פלוני שהוא מופקד בידו (של שמעון) והרי הוא מונח במקום פלוני וכן עשתה האשה אך לא האמינה בלוי עד ששלחה את בנה אצל בעלה ואמר לו שתתן לו החפץ ועתה בא ראובן לשמעון וא"ל שיתן לו פקדונו וא"ל וכי לא אתה שלחת לי את לוי ונתתיו לו ועדיין הוא אצלו ואמר לו ראובן מי אמר לך ליתנו ללוי מעולם אני לא שלחתיו א"ל שמעון וכי לוי מת ושתק ראובן והלך שמעון אצל לוי וא"ל שיתן לו החפץ שלקח מיד אשתו וא"ל כבר החזירו ליד אשתו זה לו כמה ימים והלכו אצל האשה ואמרה שמיום שנתנה לו החפץ לא ראתה פניו ולא החזיר לה שום דבר וראובן עתה הוסיף להתעצם בעוז ותעצומות לומר שמעולם לא שלח לוי ליקח החפץ הן אמת שבא לוי אליו ושאל ממנו משכון וא"ל שאין בידו שום דבר רק חפץ אחד וגם הוא אינו ברשותו ששאלו ממנו שמעון ומעולם לא שלחו ולא אמר לו שילך ויקחהו ושמעון טוען לו למה בתחלה כשאמרתי לך שבא לוי משמך ונתתיו לו למה שתקת והלכת עמי לבית לוי הרי סברת וקבלת שמה שנתתיו ללוי אתה מתרצה בו וראובן אומר וכי לא אמרתי לך בעת ובעונה מי אמר לך ליתנו ללוי אני מעולם לא שלחתיו ואם שתקתי והלכתי עמך לבית לוי ומה בכך חשבתי שעדיין הוא ביד לוי ושיתנהו לי ועכשיו אני תובע את שלי מידך עכ"ל:
תשובה:
נלע"ד ששמעון (פטור) [חייב] לשלם לראובן החפץ שלו אחר שישבע ראובן שמעולם לא שלח את לוי ליקח החפץ הנז' ודבר זה פשוט אפי' לדרדקי דבי רב ואין צורך להביא עליו ראיה דבגדולה מזו מצינו שאם היה ראובן שולח חותמו לשמעון ביד לוי ולא נתנו לו בפני עדים ולא עשאו שליח אלא נתן לו חותמו והלך לוי וחותם ראובן בידו וא"ל לשמעון ראובן שלחני אצלך ליתן לי החפץ שיש לו ולראיה ששלחני הנה חותמו שנתן בידי ועדים מעידים שהוא חותמו ושלחו לו ונאבד היה שמעון חייב כדאיתא בפרק (השואל) [הגוזל עצים] (ק"ד רע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפי' עדים חתומים ורבי יוחנן אמר עדים חתומי' עליו משלחין ופרש"י ז"ל דיוקני מסר לו בעל הפקדון לשליח סימנים וכתב לו חותמו באגרת ומסרה לו וא"ל לך התראה לפלוני ויתן לך מעות שיש לי בידו. והתוס' (שם ד"ה אין) פירשו אם אמר לסופר כתוב לפלוני שישלח לי מעותי ע"י פלוני ואח"כ (סתם) [חתם] דיוקני שלו ואפי' עדים חתומים עלי' שהיא דיוקנ' שלו אינו מועיל אבל אם היו חתומים על זה שאמר לו לשלוח על ידו אז הוי שליח. ואיכא למידק בפי' רש"י ז"ל שלא כתב ענין העדים מעידים על חותמו רק סתם כתב וכתב לו חותמו באגרת ומסרה לו ולא כ' ועדים מעידים על חותמו ובדברי שמואל נזכרו העדים כי כן איתמר אין משלחין מעות בדיוקני ואפי' עדים חתומים עליה וא"כ איך רש"י השמיט ענין העדי'. גם בדברי התוס' איכא למידק דכתבו אבל אם היו חתומים על זה שעשאו שליח לשלוח לו ע"י אז הוי שליח מה בא התוס' להשמיענו בזה פשיט' ודאי שמועיל שזה הוא שליח בעדים ככל שליח דעלמא וא"כ מאי אתו לאשמועינן. וי"ל לפי שהתוס' ס"ל בשאר שליח שעשאו בעדים להביא לו מעותיו מיד הנפקד דאינו מועיל עד שיאמר לו בפניו שלח לי מעותי ע"י זה וכל זמן שלא אמר לו בפניו לא יועיל כמו שכתבו שם בדיבור שלח לי מעותי ע"י זה שעשאו בעדים בסוף הדיבור וז"ל לכך נ"ל דבכל ענין שלא בפניו לא הוי שליח עד שיאמר לו בפניו שלח לי על ידו הרי דס"ל דבכל ענין לא הוי שליח עד שיאמר לו בחניו וזה בשאר שלוחים אבל בזה ששלח לו חותמו ועדים מעידים על חותמו וגם מעידים על זה שעשה שליח ס"ל דאפי' שלא בפניו מועיל מאחר שיש לנו בזה ענין מוסיף על שאר שלוחי' אהני (למהר) [למהוי] שליח אפי' שלא בפניו. ונראה שזאת היא שעמדה לרש"י ז"ל עד שהשמיט ולא כ' ועדים מעידים דפשיטא ודאי שיש עדים מעידים על חותמו או הוא מתקיים ממקום אחר דאי לא תימא הכי יכול המפקיד לומר אינו חותמי אלא פשיטא שחותמו נתקיים [וא"כ פשיטא]. והרמב"ם ז"ל בפ"א משלוחין כ' כפרש"י ז"ל וז"ל אבל אם לא היה הכתב ידו או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו או אפי' היו כותבים בו סימנים ואותיות שביניהן ביחוד וכו' ולא כתב ועדים מעידים על חותמו וכו' והטור ז"ל כתב כדברי התוספות וז"ל ולא עשאו שליח בעדי' אלא מסר חותמו לסימן וכו' והעדים מעידים על חותמו אבל אינם מעידי' שעשאו שליח וכו' בהא פליגי שמואל וכו' ור' יוחנן ופסק הרי"ף כשמואל ותמה עליו א"א הרא"ש ז"ל וכו' וראיתי בשאלות דרב אחאי שפסק ג"כ כשמואל ואע"פ שדבריהם תמוהים אין לחלוק על דבריהם וכן כתב הרמב"ן ז"ל שכתב שעדים מעידין על חותמו אבל אינם מעידים שעשה שליח וזה כדברי התוס':
הרי שכתבו התוס' שאפי' שלח לו חותמו ועדים מעידים על חותמו או שהוא מודה שהוא חותמו כל זמן שאין עדים מעידים על שליחותו אינו מועיל מכ"ש בנ"ד שלא שלח לו לא חותם ולא סימן ואף לפרש"י והרמב"ם ז"ל דלא מצרכי עדים על חותמו הכי אין כאן חותם ולא סימן והמפקיד מכחיש ואומר שמעולם לא שלח לו שום שליח וכתב הרמב"ם ז"ל והביאו הטור ז"ל טען המלוה ואמר לא שלחתי אלא אחר רימה ושלח הלוה חייב באחריותו ומשלם אחרי שיחרים מי ששלח זה מדעתו ולא יודנו ויש מי שהורה שישבע המלוה כדין כל הנשבעין ונוטלין. וכתב מהרי"ק ז"ל שטעם הרמב"ם ז"ל שישבע לפי שאפשר ששלח ולאו אדעתיה ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דלידוק וכו' וא"כ בנ"ד שראובן מכחיש ואומר שמעולם לא שלח לוי ולא אמר לו שילך ויקח המשכון ישבע ע"ז ויטול משכונו מיד שמעון ואע"פ שלוי השליח מעיד שראובן עשה שליח לא מהימן לפי שאין שליח נעשה עד כמו שכתב מהרי"ק ז"ל בסי' הנז' וז"ל מצאתי כתוב ראובן חייב לדבורה מנה וטוען ששלחם לה ע"י שמעון ושמעון אומר שנתנם לה ע"י זוגתו שרה ודבורה אומרת שלא בא לידה המנה ע"י שום נברא. תשובה הואיל ולא אמרה דבורה לראובן שישלח לה המנה וכו' אפי' שמעון גופיה לא מהימן לומר שנתן המנה לדבורה כדאיתא בפ' האיש מקדש (מ"ג ע"ב) דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת אין שליח נעשה עד וכו' א"כ בנ"ד אע"פ שהשליח מעיד שעשאו ראובן שליח לא מהימן לפי שהוא שליח ואינו נעשה עד א"כ נראה פשוט בנ"ד ששמעון חייב להחזיר לראובן פקדונו שהפקיד אצלו ואע"פ שלא כתב הרמב"ם והטור ז"ל דינים אלו אלא בשולח חובו של חבירו וכו' בפקדון ג"כ דינא הכי כמ"ש הטור סי' רצ"ג וז"ל שלח לו פקדונו ע"י אחר בין שאומר לו הולך לו או תן לו פקדונו חייב באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים כיון שבעל הפקדון לא עשאו שליח להביא לו לפיכך אם בא לחזור וליטלו עיד השליח רשאי בד"א שלא הוחזק כפרן הנפקד אבל הנפקד הוחזק כפרן זכה השליח מיד בשביל המפקיד וכו' ומ"מ חייב באחריותו. הרי אע"פ שהוחזק כפרן דאינו יכול לחזור וליטלו מיד השליח ותימא מאחר שיצא מרשותו ואינו יכול להחזיר לרשותו תאמר שנסתלק מאחריותו ואפ"ה כתב הטור ז"ל שעדיין חייב באחריותו וכ' מהרי"ק בשם הר"ן דה"ה נמי אם השליח רגיל המפקיד להפקיד אצלו דלא מצי למימר ליה משלח אין רצונו של מפקיד שיהא פקדונו ביד אחר וגם המפקיד ממילא לא יכול למימר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר שהרי הוא רגיל להפקיד אצלו לא אהני ליה אלא כדי שלא יכול לחזור וליטלו אבל עדיין הוא חייב באחריותו. ומכ"ש בנ"ד שנראה שאין ראובן רגיל להפקיד אצל לוי אם הוא כן האמת שאינו רגיל להפקיד אצלו שפשיטא ודאי שמעון חייב באחריותו. ונשאר הדין עתה בין לוי ובין שמעון. וגם זה פשוט שלוי נשבע שהחזיר החפץ ליד אשת שמעון ונפטר דמגו דהיה יכול לומר לא נטלתי כלום מידה שהרי אין כאן עדים מעידים שנטל מידה ומיגו דיכול לומר לא נטלתי מידה כלום עתה שאומר נטלתי והחזרתי נאמן בשבועה וזה פשוט. וגם אין שמעון יכול לטעון ולומר לראובן אני לא שלחתיו מעולם ליקח המשכון מיד האשה אך הוא הלך ורימה בה ולקחו מיד' וא"כ היא פשעה ימתין עד שתתאלמן או תתגרש ויגבה ממנה או ג"כ יכול לטעון על לוי ולומר לו למה לא החזרת החפץ לידי ולמה תחזירהו ליד האשה ואתה פשעת בחזרתך ליד האשה. אם לטענה הראשונה הרי הוא אומר ששלח לוי לביתו ליקח המשכון אך היה בשליחות ראובן וא"כ איך יכול עתה יחזור ויטעון שלוי הלך שלא מדעתו ובפרט אם היה טוען כנ"ד שאינו יכול לחזור ולטעון הפך טענתו ראשונה כמ"ש הטור ז"ל סי' פ' וז"ל מי שטוען בב"ד טענה אחת ונתחייב אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה וכו' ובנ"ד מתחלה טען שברשות ראובן נתן החפץ ללוי הרי הודה שנתן החפץ ללוי וששלחו לאשתו ליקח החפץ מידה והרי נתחייב בטענה זו שנמצא שלא ברשות ראובן נתנו. וא"כ איך יכול לחזור ולטעון מעולם לא שלחו ליקח החפץ אלא שלוי הלך מאליו והרי טענתו זאת סותרת טענתו הראשונה לגמרי ואף אם נאמין דבריו שלא שלח את לוי אלא שהלך מעצמו ושאל החפץ מהאשה ופשעה בו ונתנו ללוי אפ"ה חייב שמעון לשלם לראובן כמ"ש הטור ז"ל שם סי' רצ"א וז"ל נתן הפקדון ביד בניו או בנותיו הגדולות או ליד אשתו ושמרו כראוי ונאבד או נגנב פטור שלא פשע במה (שרבן) [שנתן] בידם וכו' ואם לא שמרו כראוי כ' הרמב"ם ז"ל וכו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב שכן כתבו התוס' והמרדכי בשם ר"ת וכן דעת בעל התרומות. והטור נראה דפסק כהרא"ש ז"ל שהביא סברתו לבסוף וכ"כ הטור סי' ע"ב תשובת הרא"ש ז"ל וז"ל ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אע"פ שראובן רגיל להפקיד אצל לוי שמעון חייב לשלם לראובן אע"פ שהרמב"ם ז"ל נראה דחולק על הרא"ש ז"ל לדברי הרא"ש ז"ל הסכימו האחרונים ז"ל וכל זה אני כותב כדי להתלמד במקום אחר שבנ"ד אין אנו צריכין לזה שהרי לא פשעה האשה שלא נתנה החפץ ללוי עד שנטלה רשות מבעלה כמו שבא בשאלה וגם אם יטעון למה החזירו ליד האשה אין בטענתו ממש אך צריך לראות אם כשבא לוי ליקח החפץ משמעון ספר לו הענין כמות שהוא שראובן שלחו ליקח החפץ כדי ללות עליו וכשיפדהו יחזירו לו בזה לית דינא ולית דייני (שלא) שישבע ויפטר מאחר שגלה דעתו שיחזירהו וידע בזה שמעון א"כ אם עשה כן שהחזיר ליד האשה כמי שהחזירו ליד שמעון עצמו ואם לוי כשבא אצל שמעון לא אמר רק ראובן שלחני אליך שתתן לי החפץ שיש בידך שהוא צריך לו ולוי החזירו ליד האשה מבלי ידיעת בעלה בזה נראה שפשע לוי שהחזיר ליד האשה. זהו מה שנלע"ד מעפר דל שלמה צרור ס"ט: