שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/כה
שאלה כה:
ראובן היה חייב מנה לשמעון לזמן בשטר ובתוך הזמן בא ראובן לילך למדה"י ועכבו שמעון שלא ילך עד שיזמין לו איש כלבבו שבהגיע זמן הפרעון יפרע לו מעותיו והלך והביא לו שיכנס ערבן קבלן בעדו לעת הפרעון וכן היה שנכנס לוי ערבן קבלן לשמעון וכתב כתב ידו ונתנו ביד שמעון וז"ל הכ"י מודה אני החתום למטה איך נכנסתי ערבן קבלן לשמעון בעד ראובן בסך שהוא חייב לו כנראה מן השטר שיש בידו שכ"ז שיגיע הזמן שקבע לו ולא יפרענו אפרע לו אני הסך הנז' ע"מ שכשילך ראובן למקום שהולך ישתדל בעז ותעצומות לגבות לי מעותי שיש לי אצל יהודה ויברר לי חשבוני עמו באופן שלא ישאיר לי עם יהוד' שום חשבון ואם יברר לי חשבוני כנז' ואם לא יפרע לו ראובן לזמן אפרע לו אני ואם לא יברר לי חשבוני לא אפרע לו שום דבר והלך ראובן למדה"י והתחיל לעסוק בעסקיו ובתוך הזמן העלילו עליו אנשים בני בליעל עלילות ברשע ומזה היה הולך מדחי אל דחי והוצרך לפזר רוב מעותיו להציל נפשו וברח מן העיר למלט נפשו ולא מצא עת ועונה לישב עם יהודה לחשבון ושמעון כשידע בדבר הלך וקנה סחורה מלוי בהקפה כדי שיהיה מוחזק במעותיו שנכנס לו ערבן בהם ועתה הגיע זמן פרעון דמי הסחורה שלקח שמעון מלוי ותובע לו מעותיו שמעון אומר לו אתה נכנסת לי ערבן בעד ראובן וראובן כבר נשבר ואין רואהו ואין לי מה לגבות ממנו ולוי משיב אני לא נכנסתי ערבן אלא בתנאי כמו שכתוב בפתק' ומאחר שלא נתקיי' התנאי איני חייב כלום דאדעת' אם יקיים תנאי הייתי ערבן ושמעון משיב שאם לא קיים התנאי מפני שנאנס והעלילו עליו ולא מצא זמן לקיים תנאי ולוי אומר הרי ישב עמי יותר משני חדשים ולא דבר עמו מאומה ושמעון אומר וכי אתה התנית עמו שתיכף בכניסתו לעיר יברר חשבונך אתה התנית עמו שיברר לך חשבונך כ"ז שירצה לא תיכף ומיד ועתה אתה האדון ברוך ה' תשיב לנו תשובה נכונה לפי שאנחנו לא נדע מה נעשה כי אליך עינינו:
תשובה:
אחי ורעי גבירי ושועי אדברה נא שלום לכם שלום לתורתכם כתבכ' המפואר בא אלי והגיע עדי ואע"פ שלבי בל עמי ורבות אנחותי ולבי דוי להפיק רצונכם ולהשבית הריב באתי בקצרה ולא בארוכה כפי העת והשעה. לכאורה היה נראה לחייב את לוי במה שנתערב בעד ראובן ואע"פ שלא נכנס ערבן אלא על תנאי שיברר לו חשבונו ואם לא יברר לו חשבונו שיהיה פטור כמו שכתוב בכ"י שבו נשתעבד ונמצא שלא קיים תנאו ואם כן ממילא נתבטל השעבוד והחיוב עכ"ז היה נראה לחייב את לוי לפי שאנו רואים שראובן נאנס ולא בא לידו לקיים תנאו וקי"ל אנוס רחמנא פטריה ואפי' באיסור וחומר שבועות ונדרים אם היה הנדר והשבועה באונס אינם חלים כלל כדאי' בפ' שבועות שתים שהן ארבע (כ"ו ע"א) האדם בשבועה פרט לאנוס ובפ' ארבעה נדרים (כ' ע"ב) שנינו ארבעה נדרים התירו חכמים ואחד מהם נדרי אונסים. ואפי' לא היה אנוס בשעת המעשה אלא שתחלתו נעשה ברצון וכשבא לקיימו נאנס עליו ולא מצא לקיימו מיקרי אנוס כדתנן התם (כ"ז ע"א) נדרי אונסים כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר וכו' ובגמ' (שם) ההוא גברא דאיתפיס זכוותיה בב"ד ואמ' אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן זכוותי איתניס ולא אתא אמ' רב הונא ליבטלן זכוותיה א"ל רבא אנוס הוא ורחמנא פטריה. הרי שמתחלה כשהתפיס זכיותיו בב"ד לא היה אנוס רק ברצונו הניחם ביד ב"ד שיתנו לו זמן עד שילך ויביא ראיותיו כמו שפי' הר"ן וכשבא לקיים המעשה נאנס ולא היה יכול לבא ופטריה רבא מטעמא דאנוס הוא. וא"כ בנ"ד אע"פ שלא נשתעבד לוי אלא אם ראובן יקיים לו תנאי כההו' גברא דלא קבל עליו שיתבטלו זכיותיו אלא אם לא יבא לשלשים יום ואח"כ לא היה יכול לבא ופטריה רבא ולא נתבטלו זכיותיו וטעמא הוי דהו"ל כאלו קיים תנאו ובא תוך הל' יום אף כאן בנ"ד מאחר שלא היה יכול ראובן לקיים תנאו חשבינן ליה כאלו קיימו ובקיום התנאי ממילא מתחייב לוי ואפי' לא היה כאן אונס מיתה מקרי אנוס וכמו שמקשה הגמ' שם (שם) וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסים כיצד חלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסים. הרי עיכוב הנהר לבד שאין כאן אונס מיתה ומיקרי אונס. ואונס ממון לבד מיקרי אונס כדאמרי' בבתרא פ' חזקת הבתים (מ' ע"ב) אמרי נהרדעא כל מודעא דלא כתוב בה ידעינן ביה באונסא דפלניא וכו' לאו מודעא וכו' ומסיק תלמודא כי ההוא מעשה דפרדיסא וכו' וההוא מעשה בפ' איזהו נשך (ע"ב ע"א) דאמרינן התם ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה אכליה תלת שנין א"ל אי מזבינתו לי מוטב ואי לא כבישנא לשטרא דמשכנתא ואמינא לקוחה היא בידי. הנה כאן לא היה מפסידו אלא ממון שהיה מכחישו ורצה לומר לו שהשדה מכורה לו ובזה מפסיד לבעל השדה דקא חשבי ליה אונס ועוד מתני' דנדרים (כ"ז ע"ב) דתנן נודרים למוכסים והרי המוכס אינו נוטל ממנו אלא ממון וקא חשיב ליה אונס וכ"פ הטור ז"ל סי' ר"ח וז"ל לא שנא אנסוהו אונס הגוף ולא שנא אנסוהו ממון כגון שהפחידוהו בהפסד ממון וא"כ בנידון שראובן היה אנוס אונס ממון שהעלילו עליו ולא בלבד הפחידוהו אלא שהפסידוהו ואלו לא ברח לנפשו אפשר שהי' בא לידי מיתה נראה ודאי שהוא אנוס:
הן אמת שמצינו שיש מקום שאפי' יהיה אנוס ועכ"ז יהיה חייב והוא כשיתחייב האדם לחבירו באיזה דבר אך על תנאי שחבירו ג"כ יעשה לו דבר אחר וכשיבא חבירו לקיים התנאי שהתנה עליו אפי' יהיה אנוס ולא יכול לקיימו עכ"ז לא חשבינן ליה כאלו קיימו כדי שיתחייב לו חבירו והוא אם יהיה האנוס ההוא אונס מצוי וגלוי ומפורסם ורגיל להיות דאמרי' לי' אחת משתי חלוקות או שלא עלה על דעתו בשע' שקבל עליו לקיים התנאי האונס ההוא שאפשר להיות או שעלה על לבו ומכל צד אנן מחייבינן ליה אם לא עלה על דעתו במ"ה איהו דאפסיד אנפשיה מאחר שהוא דבר מצוי להיות א"כ הי' לו להעלותו על לבו ולהתנות על חבירו ולומר אני מקבל עלי לקיים לך התנאי שהתנית עלי אך אם יארע לי אונס פלוני ולא אוכל לקיים התנאי אני פטור מקיום התנאי שנתחייבתי לך לקיימו. ומאחר שלא התנה עליו כך איהו דאפסיד אנפשיה. או אם עלה על דעתו ועכ"ז לא התנה אמרי' בודאי דסבר וקבל שאפי' יהיה אנוס באונס ההוא אפ"ה יתחייב. והראיה לזה ממה שמקשה הגמ' (שם ע"א) לרבא מ"ש מהא דתנן ה"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת תוך יב"ח ה"ז גט ואמאי והא מינס אתניס אמרי' ודילמא וכו' והדר מקשה הגמ' לרבא מ"ש מיהא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא ואפסקיה מברא אמר חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא ואמאי והא מינס אניס ותירץ הגמ' דילמא אונסא דמגליא שאני. ופרש"י ומעברא אונסא דמגליא הוא דזמנין דלא משתכחא בהאי גיסא ומבעי לי' לאסוקי אדעתיה ודילמא אסיק אדעתי' ואפ"ה לא התנ' משום הכי אי אתני בהאי זימנא אמרי' גמר ומקני דלהוי גט אפי' עיכבו שום אונס אבל בעלמא אי איתניס פטור. הנה הרואה יראה באריכות לשון רש"י ז"ל להורות לנו שמכל צד שאפשר להיות בענין כזה שאפשר לומר עלה על דעתו אונס זה מאחר שהוא מצוי להיות או לא עלה ומכל צד מחייב אם לא עלה בדעתו מחייב דמבעי ליה לאסוקי מאחר שהוא דבר מצוי. ואם עלה בדעתו ג"כ מחייב וז"ש רש"י ז"ל ודילמא אסיק אדעתי' ואפ"ה לא התנה וכו' וכ"כ הרא"ש ז"ל שם דמעבר' אונס' דשכיח ועכבו נהר דמתני' היינו שגדל הנהר מהפשרת שלגים דלא שכיח. וכ"כ הר"ן ז"ל ודלמא אונסא דמגליא שאני כלומר דכיון דשכיח טובא דה"ל לאתנויי. נמצא שמה שאמרה המשנה שעיכבו נהר דליהוי פטור היא בנהר שאין דרכו ליגדל וכן ג"כ ההוא דאתפיס זכוותיה בב"ד דפטריה רבא הוא שנאנס בדבר שאינו מצוי ולזה לא אמרי' איבעי ליה למתני ומדלא אתני איהו אפסיד אנפשיה או סבר וקבל לפי שאינו דבר מצוי ודבר שאינו מצוי לא יעלה על לב. וכההוא עובדא דאיתא בפ' מי שאחזו (ע"ג ע"א) בההוא גברא דזבן ארעא לחבריה וקבל עליה כל אונסא דאתילד לסוף אפיקו בה נהרא וכו' וא"ל רב תחליפא לרבינא אונסא דלא שכיח הוא ופירש"י אפיקו בה נהרא צוה המלך שיעבירו בה הנהר דרך אותה שדה. הרי שפי' שצוה המלך ר"ל דבר שאינו מצוי ולא יעלה על לב וכן ההוא עובדא דאיתמר התם (שם) בסמוך דרב פפא ורב הונא דזבינו שומשמא אגודא דנהר מלכא ואגיר מלחי לעבירנהו קבילו עלייהו אונסא דמתילד לסוף איסתכר נהרא אמר להו אגורו חמרי וכו' אתי לקמיה דרבא אמר להו קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי אונסא דלא שכיח. באופן שכל אונס שאינו מצוי לא אמרי' איבעי ליה למיתני ומדלא איתני אפסיד אנפשיה אבל זה שנתן גט ודרך המעברא לפעמים תהיה בשפת הנהר מצד המזרח ולפעמים מצד המערב נמצא שהוא דבר מצוי ומאחר שהוא מצוי היה לו להתנות ולומר אם לא באתי מכאן ועד ל' יום יהיה גט לבד אם באתי לשפת הנהר ולא אמצא המעברא אע"פ שלא אכנס לעיר הרי אני כאלו באתי ומשום שלא התנה כך אמרי' שלא קיים תנאו.
ועתה יש לנו בזה מקום עיון להודיע ולהודיע אם האונ' הזה שבא על ראובן אם הוא אונס מצוי להיות ומיקרי אונסא דמגליא כההוא דאפסקיה מברא וא"כ הוה להו לראובן ושמעון שנתחייבו לקיים ללוי תנאו כדי שבזה יתחייב גם הוא לפרוע מה שנשתעבד לאסוקי אדעתייהו ולהתנות על לוי ולומר אנו מקבלים עלינו לברר לך חשבונך עם יהודה אך אם יבא אונס פלוני לראובן אנו פטורים מחיוב קיום התנאי ואתה תעמוד בחיובך ומאחר שלא התנו לא מיקרי אונס. או נאמר שאין אונס זה מצוי להיות שיעלילו על אדם בלי עשות שום פשע אע"פ שבעונות אנו בין העכו"ם לשלול שלל ולבוז ובכל יום ויום עומדים עלינו לכלות ממונינו ודמינו וחלבנו עכ"ז לא יעלה על לב אנוש להתנות על זה והוי כההוא דתפס זכוותיה (נדרים כ"ז ע"א) וכהנהו דבפ' מי שאחזו (ע"א ע"א) ונמצא שהאונס שבא על ראובן מיקרי אונס ומיפטר בהכי מלקיים תנאו והרי הוא כמו שקיימו וממילא מתחייב לוי גם יש לראות על מי משניהם הי' מוטל להתנות אם על לוי שנכנס על התנאי הנז' היה לו להתנות על ראובן ושמעון ולומר איני נכנס ערבן אלא על התנאי הנז' ואם יבא אונס פלוני על ראובן ולא יכול לקיים תנאו אני פטור מהערבנות או על ראובן ושמעון היה מוטל להתנות התנאי הנז':
והנה לפשיטות הספק האחרון מצאתי להר"ן ז"ל שכ' גבי ההוא דאתפיס זכוותה וז"ל ורב הונא דלא שני לי' מידי משמע דלא חש לפרכיה משום דהתם לא ה"ל למדיר לאתנויי דמאי איכפת לי' אבל הכא כיון דה"ל לאתנויי ולא אתני איהו אפסיד אנפשיה. נקטינן מדבריו שעל מקיים התנאי מוטל להתנות לא על המתנה דמאי איכפת ליה למתנה א"כ בנ"ד בודאי על מקיימי התנאי היה מוטל להתנות ולא על לוי דמאי איכפת ליה הוא התנה על הסתם שלא יתחייב רק אם יבררו לו חשבונו ומה יש לו עוד להתנות אבל מקיימי התנאי היה להם להתנות. אמנם לפשוט הספק הא' באמת כעת אין בידי בעיר הזאת מן הפוסקים האחרוני' רק אחד או שנים. ומצאתי להר"ן ז"ל בפי' ההלכות על הך דמסיק הרי"ף ז"ל ושמעינן מינה דהילכתא אין אונס בגיטין כתב וז"ל וג' מיני אונסים הן אונסא דשכיח טובא אפי' בממון לא הוי אונס דהוי בעי ליה לאתנוי ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשי' כדמוכח בריש כתובות. ואונס דלא שכיח כלל אפי' בגיטין הוי טענת אונס אבל באונס דשכיח ולא שכיח הוא איכא פלוגתא בין ממון לגיטין. וכן כתבו התוס' בפ' מי שאחזו בדיבור איתיביה רבינא לרבא וז"ל ואומר ר"י דאיכא ג' גווני אונס דאונס דשכיח לגמרי לכ"ע אין אונס ואונס דלא שכיח כלל אפי' לרבא יש אונס בגיטין וכו' ופלוגתא דאין טענת אונס בשכיח ולא שכיח. והנה אם באנו לדייק מתחלת דברי הני רבוואתא שכתבו דשכיח טובא ולגמרי שבזה לבד לא מיקרי אונס יצא לנו בנ"ד דלא הוו צריכי לאתנויי שדוקא בדבר שהוא מצוי הרבה בזה היה להתנות וענין המקרה הרע שקרה לראובן אינו מצוי הרבה ולא הרבה לבד אלא מעט מן המעט פעם ביובל וא"כ לא אפסידו אנפשייהו במה דלא אתנו ואם באנו לדייק ג"כ בסוף דבריהם שכתבו שכיח ולא שכיח יש חילוק בין ממון לגיטין ויצא לנו לענין נ"ד גם שדבר זה ג"כ שכיח ולא שכיח ונמצא שבממון מיקרי אונס:
יצא לנו עתה נפקותא לנ"ד שהאונס הזה שאירע לראובן אינו מאותם דשכיחי טובא ושכיחי לגמרי אלא מאותם דשכיחי ולא שכיחי וא"כ מיקרי אונס ונמצא שראובן איפטר מקיום התנאי והרי הוא כמו שקיימו וממילא מתחייב לוי מצד ערבנותו. הן אמת שמצאתי למהר"י בן לב בח"א סי' ע"ב שנשאל על איש אחד נשבע לאשתו בשעת נשואין שלא יוציאנה למדינ' אחרת ואח"כ ראה שאינו יכול להתפרנס באותה מדינה שמזונותיה ביוקר שישיבת הכרכים קשה ורוצה לעקור דירתו ממדינה זו ורוצה ללכת למדינ' אחרת שמזונותיה בזול ושרה אשתו מעכבת עליו וכו' והשיב הרב ז"ל וז"ל בסוף התשובה דלא יכול למימר אדעתא דהכי לא נשבעתי משום דהוי מילתא דשכיחא וכו' וכדאמרי' בפרקא קמא דכתובות ההוא דאמר להו לא אתינא מכאן ועד שלשים יום וכו' ואמר שמואל לא שמיה מתיא וכו' וכן בנ"ד נמי הוי מילתא דשכיחא שאין אדם יכול להתפרנס במקום אחד וקשים מזונותיו וביש ליה בהאי מתא ליזל למתא אחרינא וכיון דכן הוי מילתא דשכיחא וה"ל לאתנויי ע"כ. הנה הרב ז"ל כתב דמיעוט הריוח והפרנסה הגם שלפי הנרא' דמילתא דא שכיח ולא שכיח ואין שום אדם מעלה על לב דבר זה ולומר שלא ימצא פרנס' ומה גם שהאיש ההוא בודאי היה שרוי בעיר קודם שנשא האשה ההיא וידע מוצאיה ומבואיה ולא נשא אשה שם וקבע דירתו עד שנחה דעתו במזונות העיר ההוא וכת' הרב שהיה לו להעלות על לבו אולי יבא זמן שלא יוכל להרויח מזונותיו ואבעי ליה לאתנויי ומדלא אתני אפסיד אנפשיה וקא חשיב לה מילתא דשכיחא ומשוי לה לההוא דאפסקיה מעברא. וא"כ גם בנ"ד אית לן למימר דהוי מילתא דשכיחא ואיבעי ליה לאתנויי. ויש צד אחר ג"כ לומר דאיפשר להיות בנדון ההוא חומרא דשבועה לזה הרב ז"ל דן אותו ענין למילתא דשכיחא ואפשר ג"כ שמיעוט הריוח והפרנסה תכלל בכלל העניות דשכיחא. אמנם ענין זה שקרה לראובן הוי שכיח ולא שכיח כההוא מתני' (נדרי' שם) שחלה הוא או חלה בנו דהוי אונס בממון ולא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה ונמצא שלוי עדיין קיים בערבנותו אע"פ שלא קיים ראובן תנאו דחשבינן ליה כאלו קיימו מאחר שהיה אנוס אע"פ שלא היה אלא אונס ממון ולא ה"ל לאסוקי אדעתיה להתנות עליו כדכתיבנא לעיל. וגם מה שטוען לוי ואומר והרי הוא ישב עמו ב' חדשים והיה יכול לקיים תנאו אין בדבריו ממשות ויפה הוא משיב לו שמעון מאחר שלא קבע לו זמן כדי לקיים תנאו הרי הדבר תלוי ברצונו כל זמן שירצה לקיים יקיים וכמ"ש מהרי"ק ז"ל בשם הרב המגיד ז"ל בטור א"ה (סי' ל"ח) וז"ל ודע שכל התנאים שלא נקבע להם זמן סתמ' לעולם והטעם לכל זה מפני שכל תנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן מן הסתם הוא לעולם וכן כתב בשם הר"ן ז"ל. וא"כ בנ"ד מאחר שלא התנה עליו וקבע לו זמן נשאר הדבר ביד ראובן כל זמן שירצה לברר לו חשבונו יברר אך צריך לברר לו חשבונו קודם שיצא מן העיר ואפי' ביום אחרון שירצה לשום לדרך פעמיו היה יכול לברר חשבונו וא"כ אין בטענת לוי ממשות נמצא מכל מה שכתבנו היה נראה לחייב את לוי:
אמנם כפי האמת והצדק אין על לוי שום חיוב כלל מצד הערבנות ואפי' היה ראובן מברר לו חשבונו ומקיים תנאו אם לא היה לוי רוצה ליפרע לשמעון לא היה עליו שום חיוב כלל לפי שאין כאן דין ערבנות כלל משני צדדים הא' שלא היה קנין בדבר וקי"ל ערב אחר מתן מעות צריך לקנות ממנו כדי שיתחייב ואפי' שכתב לו כתב ידו ונתחייב בכתב ידו אין עליו חיוב דהא אפי' בשטר החוב עצמו אם אחר שנכתב השטר וחתמו העדים כתב הערב ערבנותו ולא נטלו ממנו קנין אינו משתעבד כמ"ש הטור סי' קכ"ט וז"ל וערב היוצא אחר חיתום שטרות פירוש לאחר שחתמו העדים בשטר כתב ואני ערב (ועבר) [וניכר] שכתב ידו הוא זה או שהעדי' מעידים עליו כ' הראב"ד שהוא משתעבד בלא קנין וכו' והרמ"ה כתב שאינו משתעבד והכי מיסתבר הרי שהטור הסכים לדעת הרמ"ה שאינו משתעבד וכתב מהרי"ק ז"ל בשם המ"מ וז"ל וכתב הרב המגיד פכ"ו ממלוה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שסובר ערב היוצא אחר חיתום שטרות צריך קנין הרי שהרמב"ם ז"ל סובר שצריך קנין ואע"פ שיש חולקים בזה כמ"ש הטור בשם הראב"ד ז"ל והרב המגיד ז"ל שהרמב"ן והרשב"א העלו מסוגית פ' הנושא שערב היוצא אחר חיתום שטרו' אינו צריך קנין דוקא שכתב בכתב ידו בשטר החוב עצמו אבל בנ"ד שהערבנות כתובה בפני עצמה ולאחר מתן מעות בזמן וזמנים דקי"ל בעי קנין אפי' כ' לו שטר בשני עדים על הערבנות ולא נטלו קנין אינו כלום אליבא דכ"ע ואין חולק בדבר כמ"ש שם הטור בסמוך וז"ל וכל היכא דבעי קנין אי לא קנו מניה אינו גובה ממנו אפי' מנכסי בני חורין אפי' כתב לו שטר. הרי שכתב בפי' אפי' כתב לו שטר וסתם שטר בכל מקום הוא בשני עדים וכתב מהרי"ק ז"ל בשם המישרים שאפי' תקע לו כפו לא משתעבד והטור ז"ל לא כתב שום חולק בדין נראה פשוט שהוא מוסכם ומכ"ש בנ"ד שאין כאן שטר בעדים ולא נשתעבד בפני עדים אלא כתב לו כתב ידו בלא שום קנין פשיטא ודאי דאין כאן ערבנות: ועוד מטעמא אחריתי יש לפטור ואין כאן ערבנות כלל ואפילו היתה הערבנות בקנין ואפ"ה לוי פטור והטעם לפי שהיתה הערבנות על תנאי וכתב הטור ז"ל סי' קל"א וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל ערב ששעבד עצמו על תנאי אע"פ שקנו מידו לא משתעבד כיצד אמר לו בשעת מתן מעות תן לו ואני ערב אם יהיה כך וכך ואם לא יהיה כך לא ישתעבד שכל התולה שיעבוד שאינו חייב בו כי אם באם יהיה ואם לא יהיה לא גמר ומקנה. הרי שכ' הרמב"ם כל ערבנות שהיא על תנאי אפי' יטול קנין לא משתעבד. וסיים הטור ז"ל וז"ל אע"ג דכל ערב הוי אסמכתא דאמר אם לא יפרע לך הלוה אני אפרע ואם יפרע לך אני לא אפרע. שאני כל ערב שלא תלה שעבודו בד"א [וכו' אבל הכא כיון שתל' שעבודו] בתנאי לא גמר ומקנ' עכ"ל הרי הטור ז"ל בירר וליבן לנו דברי הרמב"ם ותי' מה שנראה בהם מהקושי ולא הביא שום חולק על דבריו נראה פשוט דנקטינן כוותיה. א"כ בנ"ד אפי' היה קנין בדבר או קודם מתן מעות דלא בעי קנין לא היה משתעבד לוי לפי שלא נעשה ערב על תנאי [אלא] באם יברר לו חשבונו ואם לא יברר אינו משתעבד כמו שכתוב בכתב ידו והתנאי הנעשה ביניהם נעשה כהלכתו תנאי כפול והן קודם ללאו באופן שהוא תנאי גמור וא"כ מאחר שלא נשתעבד אלא על תנאי אין כאן שום ערבנות וזה היה אפי' היה קנין בדבר מכ"ש שאין כאן שום קנין ואפי' שהיה לוי קבלן אין בכך כלום שבפירוש כתב הרמב"ם ז"ל וכן הערבן או הקבלן שחייבו עצמן על תנאי וכו' וכ"כ הטור ז"ל סי' קכ"ט וכשם שאין הערב משתעבד אלא בקנין או בשעת מתן מעות כך הקבלן אינו משתעבד אלא באחד מהדברים. הכלל העולה מכל מה שכתבנו שלוי פטור מכל ועד כל. זהו הנלע"ד אחיכם הקטן שלמה צרור ס"ט: