שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/ג

שאלה ג: עוד כתבת. וז"ל שאלה אחת נשאל לפנינו מהר הנגב בראובן שנפטר והניח אחריו שני בני' קטני' ותיכף אחר פטירתו נפטר א' מהם ואחר שנה נפטר הב' ובעת פטירתו נתן כל הנכסי' שהניח אביו לאמו במתנה לבד חלק א' שהיה לאביו בשדה אחד הניח ליורשיו כדי שלא להעביר הירושה מהם ושאר כל הנכסי' שירש מאביו מקרקעי ומטלטלי נתן לאמו ועדי הצוואה הם קרובי' זה לזה מצד שהם בעלי בנות שתי אחיות ועתה יורשי הבן טוענין לבטל הצוואה מפני שהעדי' קרובי' זה לזה. ועוד טוענין שהבן קטן ואין מתנתו מתנה ולהיות שרוב הנכסי' הם קרקע ומעט מזעיר הם מטלטלין הם רוצי' שתטול אמו המטלטלי' אך בקרקעות הם רוצי' לזכות בהם ועוד טוענין שאמו הסיתה והדיחה אותו לעשות צוואה זו ולא מרצונו נתן לה אלא על כרחו ונפלו דברי' בין החברי' יצ"ו ובין הת"ח הזה יצ"ו בדין זה יותר מדאי ורצינו מהאדון לבאר לנו הדין באר היטב במה שנראה לאדון כפי הדין עכ"ל:

תשובה: השאלה הזאת היא מ"ם סתומה מכל צדדיה שלא כתבת הבן הזה כמה שנים יש לו ואם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן וגם אם יש לו אפטרופוס אם לאו שכל צד מאלו הצדדין יש לו דין בפני עצמו ואפשר שבזה נפלו החילוקי' בין החברי' ובין הת"ח יצ"ו ולכן צריך אני להשיב על כל צד וצד מהצדדין הנז'. ותחלה אני משיב על מה שרוצי' היורשי' לבטל הצוואה מצד קורבת העדים נר' שאין בדבריהם ממש ויכולי' עדים אלו להעיד לכתחלה וז"ל הרמב"ם ז"ל פי"ג מה' עדות כל שתי נשים שהן זו עם זו שני בשני בעליהן מעידין זה לזה. וכתב מהרי"ק ז"ל בפ"י על הרב ז"ל שלמד כן מן הירושל' דלא מצינו מי שאמר תרי בעל כאשתו שני בשני וכיון דמעיקרא הוה מבעיא לן אי אמרי' בעל כאשתו חדא זימנא מסתיין לפסול היכ' דאתמר בהדיא אבל היכא דלא איתמר בהדיא כשר עכ"ל. וכן פסק הטור ז"ל סימן ל"ג וז"ל אבל הנשואי' שתי בנות אחיות או בנות אחים כשרי' דלא אמרי' תרי בעל כאשתו שני בשני ואפי' ראשון בשני לא אמרי' תרי בעל כאשתו ע"כ הרי הטור ז"ל הכשיר אפי' א' בשני כמ"ש הנשוי רחל כשר לנשוי בת לאה. ודעת הרא"ש ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הטור ז"ל ואע"פ שכתב שהרי"ף ז"ל פוסל בנשואין שתי בנות אחיות כבר תמה עליו מהרי"ק ז"ל וכ' שהרמב"ם ז"ל בשיטת הרי"ף רבו אמרה וכתב שמצא בתשו' להרשב"א ז"ל דלא אמרי' תרי בעל כאשתו אלא באשה ובתה ובבעלי שתי אחיות וכתב שכן מצא בתשו' להרי"ף ז"ל. הרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אשר הם עמודי ההורא' והרשב"א ז"ל שהוא מגדולי האחרוני' אזלי בשיטה חדא דלא אמרי' תרי בעל כאשתו שני בשני כנדון דידן א"כ מה שרצו היורשין לבטל הצוואה מצד העדי' שהם קרובי' אין להם על מה לסמוך. ועתה נבוא להשיב על הטענה השנית שאומרי' שהבן קטן ואין מתנתו מתנה. ולזה נאמר שכל שיהיה הקטן פחות משש שני' לית דינא ולית דיינא שאין מתנתו כלום ואפילו אנו רואים אותו חריף ביותר אין במעשיו כלום ודבר זה הוא מוסכם מכל הפוסקי' ז"ל וז"ל הרמב"ם ז"ל פכ"ט מה' מכירה קטן עד ו' שנים אין הקנייתו לאחרי' כלום. וכלל הרב ז"ל בדיבורו הקצר שאמר אין הקנייתו ר"ל ממכרו ומתנתו וכן פסק הטור ז"ל סי' רל"ה וכן הסכים הריב"ש ז"ל בתשו' סי' כ' וכן פסקו כל האחרוני' ז"ל ולא מבעיא בקרקעות אלא אפי' במטלטלין ובין יש לו אפטרופא ובין אין לו שאפי' אין לו אפטרופא או יש לו והסכים למעשיו אין במעשיו כלום דלא אפליגו רבוותא לענין אם אין לו אפטרופא או אם יש לו אלא אם הגיע לעונת הפעוטו' שאז מתנתו מתנה במטלטלין בזה איפליגו רבוותא כמו שנביא דבריהם לקמן בס"ד אבל כל שלא הגיע לעונת הפעוטות ליכא מאן דפליג דאפילו אין לו אפטרופא אין במתנתו כלום ואם יהיה הבן מבן שש ועד עשר ויודע וחריף ובקי בטיב משא ומתן מתנתו מתנה במטלטלין ולא במטלטלין שקנה הוא בלבד אלא אפי' במטלטלין שירש מאביו. ועיקרא דהאי מילת' בפ' הנזקין (נ"ט ע"א) על משנת הפעוטות מקחן מקח וכו'. איתא בגמר' ועד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע וכו'. ואיתא התם מתנתו מאי רב יימר אמר אין מתנתו מתנה מר בר רב אשי אמר מתנתו מתנה ומסקנ' דגמ' כמר בר רב אשי אחת מתנת בריא אחת מתנת ש"מ אחת מתנה מרובה אחת מתנה מועטת. וכתבו התוס' וז"ל ומדלא אמר נמי אחת מתנת מטלטלין אחת מתנת קרקע נר' דוקא מטלטלין אבל בקרקעות לא. והרי"ף ז"ל כתב דברי התו' בהלכות וכן הרא"ש בפסקיו והרמב"ם ז"ל בפ' הנז' כתב וז"ל ומשש שנים ועד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מתנתו מתנה וכו' והכל במטלטלין אבל בקרקעות אינו מוכר ואינו נותן. וכ"פ הטור ז"ל בסי' הנז' ומטלטלין אלו שמתנתו קיימת בהן אם היה מבן שש ועד עשר ויודע וחריף אפי' במטלטלין שירש מאביו כ"כ המפרשים ז"ל דסתמא תנן הפעוטות מקחן מקח וכו' במטלטלין ולא מפלגי בין נכסי אביו לנכסי עצמו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וז"ל אבל בקרקעות שירש מאביו לא ימכור עד שיהיה בן עשרים שנה. משמע מדבריו דוקא בקרקע אבל במטלטלין שירש מאביו אפי' בפחות מעשרים דהיינו מבן ו' ומעלה אם יודע וחריף מתנתו מתנה ולזה הסכים הריב"ש ז"ל בתשובה סי' קס"ח וז"ל כל שהגיע לעונת הפעוטות מוכר ונותן במטלטלין כרצונו בין שהם שלו שקנאם הוא או שנתנו לו במתנה בין שירש מאביו או משאר מורישיו ומבן עשר עד בן י"ג שנה ויום א' שאז נקרא איש ג"כ מתנתו מתנה במטלטלין שירש מאבותיו אלא שבזה יש קצת חילוק בדברי הפוסקים ז"ל שלדעת הרא"ש ז"ל שאפילו אינו יודע ובקי בטיב משא ומתן כל שאנו רואים שאינו שוטה אעפ"י שאינו יודע וחריף מאחר שבא לכלל איש מתנתו מתנה. אבל הרמ"ה ז"ל סובר שגם בזה צריך שיהיה חריף ויודע ואז תהיה מתנתו מתנה. והרמב"ם ז"ל נר' מדבריו שמסכים לדברי הרמ"ה ז"ל שכתב ומשש שנים ומעלה עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מתנתו קיימת וכו' ואחר זה כתב קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר י"ג שנה אעפ"י שאינו יודע בטיב משא ומתן מתנתו מתנה במטלטלין הרי מדבריו משמע שמבן שש עד י"ג צריך שיהיה יודע ובקי בטיב משא ומתן ומבן י"ג ומעלה א"צ להיות יודע ובקי בטיב משא ומתן ולדבריהם הסכים הריב"ש ז"ל שכתב הגיע הקטן לי"ג שנה כו' עד הרי נתבאר שבמטלטלין מקחו מקח וממכרו ממכר אעפ"י שאינו יודע בטיב משא ומתן כיון שהוא גדול ובזה יפה כחו מן הפעוטות שאין מוכרין במטלטלין אא"כ יודעים בטיב משא ומתן. הנה לדעת הרמב"ם והרמ"ה והריב"ש שכל שלא הגיע הקטן לי"ג שנה אם אינו יודע בטיב משא ומתן אין מתנתו מתנה אפי' במטלטלין. ובבן הזה שהוא מבן שש ועד י"ג שאמרנו אם הוא יודע ובקי בטיב משא ומתן שמתנתו מתנה במטלטלין אם דוקא כשאין לו אפטרופוס או אפי' יש לו בזה נפל מחלוקת בין הפוסקים ז"ל ועיקר פלוגתייהו נפיק מההיא מימרא דס"פ מציאת האשה (ע' ע"א) דאיתא התם תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופוס אבל יש שם אפטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. דלדעת קצת מן המפרשי' ז"ל לא איתמר הא דרפרם אלא דוקא במקח וממכר אבל במתנה לא שנא ואיירי מלתיה דרפרם דאמר אבל יש שם אפטרופוס אין מקחן מקח וכו' דוקא מקח וממכר ולא מתנה וזאת סברת ר"ח כמ"ש התוס' שם וז"ל פירש ר"ח ז"ל דוקא מכר אבל מתנתם מתנה דלענין מתנה אין לחלק בין יש שם לאין שם. והרי"ף ז"ל הביא מימרא דרפרם בהלכות בפ' הנזקין וז"ל הפעוטות מקחן מקח וכו' ואמרינן עלה פ' מציאת האשה אמר רפרם וכו' ומתנתו מתנה אחד מתנת בריא א' מתנת ש"מ וכו' הרי הרי"ף ז"ל כתב מימרא דרפרם וכתב בסמוך ומתנתו מתנה וכו' נר' שדעתו לומר שדברי רפרם נאמרו גם על המתנה. הן אמת שהוקשה לי קצת למה לא כתב דין המתנה אלא לאחר שכתב דברי רפרם שיובן מזה שדברי רפרם אינם חוזרי' רק על המקח וממכר דכתב לעיל מנייהו כסברת ר"ח ולא על המתנה דכתב בתר מנייהו שאילו היה סובר שדברי רפרם חוזרים גם על המתנה הי"ל לכתוב המתנה סמוך למקח וממכר ויכתוב אח"כ דברי רפרם כדי שיובן שדברי רפרם חוזרים על הכל ר"ל גם על המתנה. ומזה נרא' שגם הרי"ף ז"ל סובר כר"ח שדברי רפרם לא אמרם אלא על המקח וממכר לבד אבל המתנה לא שאני לן אם אין שם אפטרופוס ליש שם. אבל אחר שראינו שהרמב"ם ז"ל פליג אר"ח כמו שנביא דבריו לקמן בס"ד נראה יותר לו' שבשיטת הרי"ף רבו אמרה שכלל זה בידינו מדברי האחרוני' ז"ל שרוב דברי הרמב"ם ז"ל בשיטת רבותיו אמרם ובקצת מקומות שחולק עליהם הוא אומר ורבותי הורו וכאשר הוא כותב הדין בסתם על הרוב מסכים עם רבותיו א"כ ממ"ש דין המתנה אחר דברי רפרם אין משם הכרעה לו' שתלמיד חולק על רבו ובודאי שהרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת הרי"ף רבו ז"ל ופליג אר"ח ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בד"א בקטן שאין לו אפטרופוס אבל אם הי"ל אפטרופוס אין מעשיו כלום אפי' במטלטלין אלא מדעת האפטרופוס שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו קיים עכ"ל. הנה הרב ז"ל השוה מקחו וממכרו למתנתו ואע"פ שבתחלה לא כתב מתנתו רק אמר אין במעשיו כלום ויש לאומר שיאמר שפי' מעשיו שאמר הרב ז"ל הם מקחו וממכרו ולא מתנתו הרי חזר ופירש דבריו בסוף וזכר גם המתנה דס"ל דדברי רפרם נאמרו גם על המתנה. והמ"מ כ' וז"ל וחילוק זה מימרא מפורשת בכתובות ובהלכות בהנזקין ע"כ. הורה לנו הרב ז"ל בדבריו אלה דס"ל שדברי רפרם אמרם גם על המתנה שהרי אמר חילוק זה מימרא מפורשת ר"ל החילוק הזה שחילק הרמב"ם ז"ל והשוה בו המתנה למכר היא מימרת רפרם דאילו הוה ס"ל כר"ח לא הו"ל לסתום ולומר חילוק זה מימרא מפורשת והו"ל לפרש ולומר דוקא במקח וממכר ולא במתנה ומדכתב חילוק זה סתם ומצינו שהרמב"ם ז"ל בחילוק זה השוה המתנה למכר נראה פשוט דס"ל כותיה. ועוד מדלא כ' וי"א דוקא במקח וממכר ולא במתנה כדרכו היכי שיש חולק שכותב סברת החולקים על הרב נר' פשוט דלא חש לסברתם ולזה לא כתב דעת החולקי'. גם ממ"ש ובהלכות נראה שדעתו לו' שמ"ש הרי"ף ז"ל בהלכות חילוק זה דרפרם דעתו לומר שמסכים לדברי הרמב"ם ז"ל שהשוה המתנה למכר. והר"ן ז"ל בתשו' סי' מ"ט הסכים לדעת הרמב"ם ז"ל וז"ל הפעוטות מתנתם מתנה במטלטלין מיהו דוקא שאין להם אפטרופוס אבל יש להם אין מתנתם מתנה כדגרסי' ס"פ מציאת האשה אמר רפרם לא שנו וכו' ומסתברא ודאי דכי היכי דיש להם אפטרופוס אין מקחן וממכרן כלום כך מתנתם דאין לחלק ולומר ניפה בזה כח המתנה מן המכר והרבה הרב ז"ל להביא ראיות ולבסוף כתב וכ"כ הר"ם ז"ל זהו דין הפעוטות כל שאין להם אפטרופוס מתנתם מתנה במטלטלין אבל יש להם אפטרופוס אין מתנתן מתנה עכ"ל. ומצאתי במרדכי פ' מי שמת שנשאל רבינו גרשון ז"ל על יתום שנפטר וצוה ונתן כל אשר לו לראובן מקרקעי ומטלטלי והיורשי' היו מתרעמי' שהי' הבן פחות מבן י"ג שנה והשיב הרב ז"ל במטלטלין מתנתו מתנה ולא חילק בין אין שם אפטרופוס ליש שם. אבל אין משם ראיה שאלו היו דברי הגאון אלו פי' על דברי הגמ' ולא חילק חילוק זה היינו אומרי' דס"ל דאין לחלק וכל דבריו אלה באו תשובת שאלה ואפשר מפני שלא נשאל על ענין זה אלא לענין אם מתנת הקטן מתנה ולזה לא השיב רק על מה שנשאל ואפשר ג"כ שידע שאין לו אפטרופוס באופן מדלא חילק חילוק זה בתשובתו אין משם ראיה גמורה שאינו מחלק חילוק זה לענין הדין. אמנם במרדכי פ' מציאת האשה מצאתי בפי' שכתב שהריב"א ז"ל קבל מרבותיו כדברי המיימוני ז"ל. וכדברי הרמב"ם ז"ל פסק מהרי"ק ז"ל בספרו הקצר וכן בעל הלבוש ז"ל. והריב"ש ז"ל נר' מדבריו שמסכים לדברי הרמב"ם ז"ל שהרי אחר שהביא דעת ר"ח כתב ויש מי שלא חילק בזה אלא מתנה כמכר וכשם שאינו מוכר במטלטלין כשיש לו אפטרופוס כך אינו נותן וכן דעת הר"ם ז"ל. ומדחזינן שהביא דעת הר"ם ז"ל לבסוף נר' דס"ל כותיה וכן מצאתי למהר"ם גאלנטי ז"ל שהוא אחרון ופסק כהר"ם ז"ל וז"ל ובודאי שכך נהגנו לפסוק כהרמב"ם ז"ל דהוא מריה דאתרא וכן פסק מהרי"ק ז"ל ולא חש לסברת ר"ח ז"ל עכ"ל. נמצא שהרי"ף והרמב"ם והמ"מ והריב"א והר"ן והריב"ש ומהרי"ק ובעל הלבוש ומהר"ם גאלנטי ז"ל כלהו אזלי בשיטה חדא דלא אמרי' מתנתו מתנה במטלטלין אלא כשאין שם אפטרופוס אבל אם יש אפטרופוס אין מתנתו מתנה אלא אם ידע האפטרו' והסכים למעשיו וקיים מתנתו. והרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' מציאת האשה פסק כר"ח וכתב שכן כתב רב האיי גאון. נמצא כי דין זה תלוי בפלוגת' דרבוות' ומי יוכל להכניס ראשו בין הרי' גדולי' ועצומי' כאלה. ואם יהיה הבן מבן י"ג שנה ומעלה מתנתו מתנה אפי' בקרקע שירש מאביו ועיקרא דמלתא בבתרא פ' מי שמת (קנ"ה ע"א) איתא התם קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא א"ר נחמן בן י"ח ורב הונא אמר בן עשרים ופי' רשב"ם ז"ל קטן היורש בנכסי אביו שמת מאימתי מוכר בנכסי אביו במקרקעי וכו' ועל האי מימר' איתמר התם בסמוך אמר אמימר ומתנתו מתנה א"ל רב אשי לאמימר השת' ומה זביני דמקבל זוזי אמרת דלא דילמא מוזיל ומזבין כ"ש מתנה דלא מטי לידיה ולא מידי א"ל וליטעמיך זבין שוי חמשה בששה הכי נמי דזביניה זביני אלא קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה לגבי זוזי ואי אמרת זביניה זביני זמנין דמקרקשי ליה זוזי אזיל ומזבין כל נכסי דאבוה אבל מתנה אי לאו דמטי ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה מתנה אמרו רבנן דתהוי מתנתו מתנה עכ"ל הגמרא. ופי' רשב"ם ז"ל וז"ל ומתנתו מתנה מתנה של י"ג שנה ויום א' הויא מתנה אעפ"י שאינו יודע בטיב משא ומתן ואין מכירת קרקעותיו מכירה וכו' הרי פי' רשב"ם ז"ל דלא איפליגו אמוראי דמר אמר בן ח"י ומר אמר בן עשרים אלא לענין מכירה וכן מאי דאיתמר בפ' התקבל (ס"ה ע"א) למכור בנכסי אביו עד כ' אלא לענין מכירה וכדיהיב טעמא בגמ' אם אמרת זביניה זביני אזיל ומזבין כלהו נכסי דאבוה ובמכירה הוא דאיפליגו אמוראי אבל לענין מתנה כ"ע מודו דלא בענין עשרים אלא כל שיהיה הבן מבן י"ג שנה ומעלה אעפ"י שאינו יודע ובקי בטיב משא ומתן מאחר שהגדיל ונעשה איש מתנתו מתנה אפי' במקרקעי שירש מאביו דבמתנה לא תקינו רבנן כדאיתא בגמרא ודברי אמימר הם אפי' בקרקעות אבותיו שדברי אמימר חוזרי' על מאי דאיתמר לעיל קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו שפי' רשב"ם ז"ל נכסי אביו קרקעות אביו כנז"ל ועל האי מימרא איתמר אמר אמימר מתנתו מתנה ר"ל מתנתו בקרקע שירש מאביו הנז"ל ומסקנא דגמ' כאמימר. ולפי' רשב"ם ז"ל שכתב שדברי אמימר הם בקטן מבן י"ג ולמעלה אפילו לא הגיע לעשרים הסכים הרא"ש ז"ל שם בפסקיו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וז"ל בד"א בקרקע שלו אבל בקרקע שירש מאבותיו אין ממכרו עד שיהי' בן עשרים וכו' ומתנתו כשהוא פחות מבן כ' הרי זה קיימת וכתב המ"מ ז"ל פי' ויותר על י"ג דאי לא ודאי אין מתנתו מתנה במקרקעי וכו' ופי' הרב ן' מיגאש ז"ל אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן וכן פי' המפרשים ז"ל ובין בנכסי אביו ובין בנכסי עצמו מתנתו קיימת וכן פסק הטור ז"ל וז"ל ואפילו קרקע שירש מאביו יכול ליתנו משיגדיל אפילו אינו יודע בטיב משא ומתן. ופי' משיגדיל ר"ל מבן י"ג ולמעלה שאז נקרא איש וגדול. ומדברי הטור שכתב בשם הרי"ף ז"ל נר' שכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב והרי"ף כתב ובנכסי אביו אפילו יודע בטיב משא ומתן אינו יכול למכור אלא עד עשרים. נראה דוקא למכור בעי הרי"ף ז"ל שיהיה בן כ' אבל ליתן אפילו פחות מבן כ' כל שיהיה מבן י"ג ומעלה סגי. וכך היא הסכמת הריב"ש ז"ל בתשובה וז"ל ואמנם אף בנכסי אביו דוקא למכור בעי עד עשרים אבל לתת לא אלא מתנתו מתנה אפי' בנכסי אביו כיון שהוא גדול עכ"ל.

הכלל העולה מכל מה שכתבנו שאם היה הבן הזה שבאה עליו השאלה הוא פחות מבן שש כל מה שנתן לאמו אין בו ממש אפי' במטלטלין בין אין לו אפטרופוס בין יש לו. ואם הוא מבן שש ועד בן עשר ויודע ובקי בטיב משא ומתן ואין לו אפטרופוס או יש לו וידע והסכים במתנתו מתנתו במטלטלין שנתן לאמו קיימת אפי' החזיקו היורשי' בהם מוציאין מידם ונותנין לה ואם לא ידע האפוטרופוס או אפי' ידע ולא הסכים למעשיו אם אתם נוהגין לפסוק כהרמב"ם ז"ל זכו בהם היורשי' בכל מקום שהם ואפי' באו כבר ליד אמו ואם אין אתם נוהגין לפסוק כהרמב"ם ז"ל אם כבר באו ליד אמו זכתה בהם דיכולה לומר קים לי כר"ח והרא"ש והגאון זצ"ל. ואם לא באו לידה נשארו בחזקת היורשין כהרמב"ם ז"ל וזה הדין בעצמו אם היה מבן י' ועד י"ג. וכל זה הוא במטלטלין שנתן אבל בקרקעות אין במתנתו ממשות ואם הוא מבן י"ג ולמעלה כל מה שנתן לאמו זכתה בו בין מטלטלין בין מקרקע בין אין לו אפטרופוס בין יש לו. הרי כל דין הקטן במתנתו כתוב לפניך ומבואר היטב. ועל הטענה הג' שטוענין שאמו הסיתה והדיחה אותו בדבריה ושלא ברצונו נתן אלא על כרחו נראה שדבריהם אלו סותרים זה את זה שבתחלה אומרים הסיתה והדיחה אותו ואח"כ אומרי' על כרחו אם כוונתם במ"ש על כרחו ר"ל במה שהדיחה אותו ולזה אומרי' על כרחו נראה פשוט שאין בדבריה' ממש שאין זה נקרא על כרחו שאין ההסתה וההדחה נקראין אונס שההסתה אינה אלא בדברי פיוס ותחנוני' מהמסית עד שהמוסת גומר בלבו ודעתו לעשות מה שאומר לו המסית. ואם מה שאומרי' שלא ברצונו נתן אלא על כרחו הוא ענין אחר מלבד ההסתה וההדחה וידעו הם בהכרח שהכריחו ליתן לאמו אין מפיהם אנו חיין ולזה צריך עדים שיעידו שגלה להם דעתו הנותן שלא מרצונו הוא נותן אע"פ שבמתנה אין צריכין העדים לידע אונסו מ"מ צריך שיגלה דעתו לפני העדים שבע"כ הוא נותן כמו שמבואר כל זה להרמב"ם ז"ל פ"י מהל' מכירה ולזה צריך שיהיו העדי' נשאלי' ע"ז שאם גילה דעתו להם שכל מה שנותן לאמו הוא שלא מרצונו ועל כרחו אע"פ שלא אמר להם ההכרח שהכריחו לתת בודאי אין במתנתו כלום אמנם אם אין עדי' מעידי' בזה אלא שהם אומרי' זה באומד הדעת אין בדבריהם ממש אדרבה אנו אומרי' אלו לא עבדא ליה אימיה נייחא לא הוה יהיב לה מידי כדיהיב טעמ' בגמ' כנז"ל. הנלע"ד כתבתי.