שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השלישי/לב

שאלה לב:

ומה ששאלת עוד על שנוהגים בלילי שבתות וי"ט לקדש בבית הכנסת ולברך על הכוס ואין מטעימים ממנו לשום אדם ואפי' לתינוקות וחששת לאיסור ברכה לבטלה. עד כאן: תשובה לענין מה שאין המברך בעצמו טועם מהכוס אין בזה חשש דהא אפי' בדברים שאין הכוס בהם חובה אלא מנהגא בעלמא כגון במילה ואירוסין ונישואין ופדיון הבן שלא נזכר בהם בתלמוד בשום מקום שטעונים כוס ובברכת נישואין אמרו בפ"ק דכתובות (ח' ע"א) בריך שית ולא אמרו שבע בשום מקום מפני שלא היו מברכין על הכוס אלא מנהג הוא שנתחדש באלו הדורות וכן כתב הרמב"ם ז"ל בקצתם נהגו להביא יין וכו' ואם כן הויא ברכת בפה"ג דידהו ברכת הנהנין והיה ראוי שאין לברך אלא השותה מהם בעצמו כדאיתא בגמ' (עי' ר"ה כ"ט) וכן היא דעת הגאוני' ז"ל בפירוש שאין זה מברך ואחר שותה ומטעם זה ביטלו הכוס בברכת המילה שחלה ביה"כ או בט"ב וז"ל הר"י ן' גיאת ז"ל בתשובה אם נזדמנה מילה ביה"כ או בט"ב לא מברכינן על הכוס כל עיקר כדעבדינן בדוכתא דלא שכיח חמרא וחזינן לגאון שכתב שמברך על היין ומניחו עד הערב ושותהו ולא סבירא לן הכי דקיי"ל (עירובין מ' ע"ב) המברך צריך שיטעום והיכא דלא איפשר היכי ליעביד ליטעמיה לינוקא חיישינן דילמא אתי למיסרך לינחיה עד אורתא הא קי"ל צריך לטעום קמי דלישתעי ואי אישתעי מקמי דליטעום צריך למיהדר ולברוכי ואי לא הדר מברך משתכח דקא שתי בלא ברכה ואי הדר מברך הויא קמייתא ברכה לבטלה וקא עבר משום לא תשא ואי לא טעים כל עיקר הא קי"ל דהמברך צריך לטעום הילכך כיון דלא איפשר מהלינן ליה בלא כוס ולהכי לא מבדלינן אכסא בט"ב שחל במוצאי שבת עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתשובת שאלה שאין מברכין על הכוס והמברך היא ברכה לבטלה מפני שאינו יכול לשתותו לא הוא ולא אחר שהוא מבין ענין הברכה וכו' וא"כ בדין הוא דבכל כי האי גוונא היה צריך לבטל הכוס מברכות אלו כשאין מי שיכול לטעום ממנו:

מכל מקום ראיתי להתוספות ז"ל (עירובין שם ד"ה דלמא ע"ש) שכתבו שאם אירעה מילה ביה"כ או בט"ב שמברך על הכוס ומטעימו לקטן ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך ולשתות כשיגדיל ואע"פי שכשחל ט"ב במוצאי שבת אסור להבדיל על הכוס וכן אין מקדשין ליל יה"כ על הכוס ולהטעימו לתינוקות משום דילמא אתי למיסרך ולשתות כשיגדיל דשאני התם דאיתיה בכל שנה וכן ט"ב במ"ש דבר קבוע בהרבה שנים אבל מילה ביה"כ וט"ב אינן דבר קבוע לחוש בו דילמא אתי למיסרך עכ"ל. אע"פי שיש חולקי' עליהם בזה כמו שכתבתי ראיתי להרא"ש ז"ל ובנו ז"ל מסכימים לדעת התו' וכן כתב א"ז הרשב"ץ ז"ל בס' המנהגים. וגם הגאונים ז"ל בשאר תעניות שאין המניקות מתענות כתבו שמטעימין הכוס לאם הילד הרי לך שאין להקפיד במה שאין טועם המברך עצמו כי יש להם בזה על מה שיסמוכו ובפרט בכוס הקידוש של בה"כ דנראה שיש איסור בדבר שיטעום המברך או אחר שרוצה אח"כ לקדש בביתו לדעת הסוברים שאינו יוצא בכוס זה ידי חובת קידוש והכי נקטינן כשמואל דאמר (פסחים ק"א ע"א) אין קידוש אלא במקום סעודה ומוכח בגמ' דהא בהא תליא דאם אינו יוצא בו ידי חובת קידוש וכבר תמהו אחרונים על רב נטרונאי גאון שכתב שטועמי' ממנו הצבור וכן תמה עליו הריב"ה בא"ח סי' קק"ע וכתב שאסור לטעום:

אבל מה שכתבת שנהגו שאין מטעימים אותו אפי' לקטן בזה הפריזו על מדתן וקרוב להיות ברכה לבטלה והיה ראוי לבטל מנהג זה אם יש אפשרות לבטלו בלא מחלוקת. אבל אם יש בזה חשש מחלוקת ראוי להניחם על מנהגם כי אין צריך לכוף אות' לבטל המנהג אלא בדבר שיש בו איסורא דאורייתא כמו שאמרו במס' ר"ה (ט"ו ע"ב) כי נהגו במקום איסור' מי שבקינן להו אבל בדבר שהוא מדרבנן אע"ג דחז"ל אסמכוה אקרא אם נהגו בו היתר לא כייפינן להו לבטל מנהגם כי יהיה בזה חשש מחלוקת וכן כשיודעין בהם שאינם מקבלין שבקינן להו ולא אמרינן להו מידי וכדאמרינן (ביצה ל' ע"א) גבי תוספות י"ה. וענין זה דאיסור ברכה לבטלה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דלא תשא (ברכות ל"ג ע"א) אסמכתא בעלמא כמו שכתב ר"ת ז"ל ולפיכך התיר לנשים לברך על מצות שהם פטורות מהן ואע"ג דבהא לא קי"ל כוותיה מ"מ במה שכתב שאיסור ברכה שאינו צריכה הוא מדרבנן אין לפקפק כלל ולכך על כל האי גוונא אם נהגו ויש חשש מחלוקת בשינוי מניחים אותם על מנהגם. ועוד טעם אחר שברכת הקידוש ברכת המצות היא ולא ברכת הנהנין אלא דומיא שופר ומגילה היא שאע"פ שיצא מוציא אחרים ומברך להם ברכה הצריכה מטעם דכל ישראל ערבים זה לזה דברכת קידוש על הכוס היא מצות עשה כמו שדרשו רז"ל (פסחים ק"ו ע"א) זכור את יום השבת זוכרהו על היין. וא"כ שפיר מצי מברך להוציא אחרים אע"פ שאינו יוצא באותה דלא הוציא מכלל זה בירושלמי אלא תפלה שאין אחד מתפלל להוציא את חבירו אלא דוקא שליח צבור הוא שמוציא את שאינו בקי והטעם הוא לפי שצריך כל אחד להתפלל על עצמו וכן ברכת המזון נמי לא יברך מי שלא אכל על מי שאכל אלא א"כ אכל עמו וכן ברכת הנהנין אין מי שלא נהנה מוציא את הנהנה ולא שייך בזה טעם ערבים זה לזה שאין חובה על הנהנה ליהנות כדי שיוציאנו חבירו מטעם ערבות אבל ברכת קידוש היום ברכת המצות היא ושייך בה טעם ערבות. ומה ששאלו בגמ' (ר"ה כ"ט ע"ב) ברכת הלחם וברכת הקידוש אי אמרינן אע"פ שיצא מוציא לא שאלו אלא על ברכת היין שבקידוש שהיא ברכת הנהנין לא על ברכת הקידוש עצמה דפשיטא שמוציא אחרים וכן שאלו על ברכת המוציא לחם שבברכת המצה שהיא גם כן ברכת הנהנין ואפי' באלו אסיקנא שאע"פ שיצא מוציא דכיון דבפה"ג היא חובה עצמה וכן כתב רש"י ז"ל והמקדש לאחרים חוץ לביתו נראה בעיני שאין צריך לסעוד שם דאפי' לא סעד שם יצאו בני אותה הבית ידי חובתן דלדידהו הוי קידוש במקום סעודה ע"כ. ולפי זה יכול המקדש בבית הכנסת לברך להוציא האורחים וכדומה לזה וליכא ברכה לבטלה ואע"פ שלכאורה נראה שצריכים אורחים לטעום ומעולם לא ראינו שאורחים טועמים הקידוש ונראה לקושטא דאין להקפיד בזה שראיתי להרא"ש ז"ל ולהר"ן ז"ל דלא קפדי אם היה זה היוצא בברכה במקום שהמברך שם או שיהיה שומע מהמברך בלבד אע"פ שהוא בבית אחר וז"ל הרא"ש ז"ל והא דאמרינן (פסחים ק"א ע"א) לאפוקי אורחים דאכלי ושתו בבי כנישתא לאו דווקא בבי כנישתא ממש שאי איפשר לאורחים לאכול בבית הכנסת דאמרינן פ' בני העיר (כ"ח ע"א) בתי כנסיות אין אוכלין בהם ואין שותין ואין נכנסים בהן בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה וכו' אלא הכא מיירי בחדרים הסמוכים אצל בית הכנסת ואיידי דמקרבי לכנישתא קרי להו בי כנישתא כדאמרינן פרקא קמא דיומא (י"א ע"א) ב"ה שיש בו דירה לחזן ושם היו אוכלים האורחים ושומעים הקידוש שמקדש בבה"כ עכ"ל. והר"ן ז"ל כתב וז"ל אורחי דאכלי בבי כנישתא לאו דוקא אלא בחדרים הסמוכים לה ושומעים הקידוש משום שהוא מקום קביעו' סעודתן וא"ז הרשב"ץ ז"ל כתב על דבריו וז"ל ומכאן למי שאוכל במקום המקדש כיון ששומעו ממקום סעודה יצא עכ"ל:

וא"ת תינח היכא דאיכא אורחים היכא דליכא אורחי' מאי איכא למימר. אין בזה שום תימא דכשאין אורחי' בטל הוא מעיקרו דבשביל מי יקדש הרי אין כאן אורחי' ועיקרו לא נתקן אלא בשבילם ומוכרח אתה לומר בעיקר הקדוש הואיל ונתקן נתקן הכי נמי נימא בפרט זה דאם אין מטעימין אותו לשום אדם אע"ג דליכא אורחים הואיל ונתקן כשיש אורחים ושפיר נפקי אע"פ שאין טועמין הכי נמי בדליכא אורחים אין צריך להטעימו דהואיל בכי האי גוונא נתקן. וכן בעיקר הקידוש ובין בפרט זה יראה דאין חשש ברכה לבטלה דהוי מילי אחריני דאמרי' בהו הואיל ונתקן נתקן ולית בהו שום חשש ברכה לבטלה כמו בברכה אחת מעין שבע שנתקנה בשביל עם שבשדות אע"ג דענין זה לא שכיח האידנא עכ"ז תקנת הברכה לא זזה ממקומה. וכן ש"ץ שיורד לפני התיבה להוציא מי שאינו בקי אמרינן דאע"ג דכולם בקיאים יורד לפני התיבה ואע"פ שבטלה הסבה תקנה במקומה עומדת ואין כאן ברכה לבטלה וה"ה והוא הטעם בקדוש שנתקן בשביל האורחים דאע"ג דליכא אורחי' תקנה במקומה עומדת ואין כאן ברכה לבטלה וכן השיב הרמב"ם ז"ל כששאלוהו על קהל שכולן בקיאים ומתפללים אם ירד ש"ץ להחזיר התפלה כיון שעיקר הדבר הוא להוציא את מי שאינו בקי וכאן ליכא אי הויא ברכה לבטלה או לא והשיב וז"ל הואיל ותיקנו חז"ל שירד ש"ץ לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי ולדברי ר"ג וכו' לא תהי החזרת ש"ץ ברכה לבטלה כלל מפני שעיקר התקנה אע"פ שאין בצבור מי שאינו בקי. כמו שתקנו קידוש בבית הכנסת והיה עיקר התקנה בשביל האורחים ונתחייבו בו כל בתי כנסיות ואע"פ שאין שם אורחים וכמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע בלילי שבתות בשביל המאחרים לבא לבית הכנסת ונתחייבו לאומרה תמיד אע"פ שיהיו שם כל הקהל וכן כל דבר שנתקן בשביל דבר אחד אין ענינו שלא תעשה התקנה ההיא עד שיהא אותו הדבר שנתקנה בשבילו רק ענינו שתעשה התקנה ההיא על כל פנים גזרה שמא יהיה אותו הדבר שנתקנה בשבילו וצריך שיובן זה הענין כן שאם לא נעש' כן חז"ל נותנים דבריהם לשיעורים ויהיה צריך בכל תפלה לחפש על כל שבבית הכנסת אם הוא בקי או לא ואז יחזור ש"ץ התפלה וזה כולו חוץ מענין הגזרות והתקנות עכ"ל ז"ל. וכן כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל וז"ל ואנן עכשיו אע"ג דלא אכלי אורחי בבי כנישתא ונקיטנן דאין קידוש אלא במקום סעודה אפ"ה נהיגנן לקדש בבי כנישתא דכיון דמעיקרא איתקן משום אורחי' אמרינן ליה שתקנו' חז"ל קבועות הן כדאשכחן במעין שבע וכו' דכיון דאיתקן איתקן עכ"ל. ועוד יש סמך לענין כוס של קידוש אע"פ שאין טועמין בב"ה כלל מדחזינן לגאון דקאמר עדיפא מינה דכוס דמילה ביה"כ יניחנו עד הלילה וישתו אותו וכ"ש כוס זה דקידוש בבה"כ שאע"פ שאין טועמין ממנו לאלתר פשיטא שלא ישפכו אותו לבטלה דודאי שמש הכנסת או אחר יוליכנו וישתהו בביתו ולשתיה הוא עומד ופוק חזי מה בין שהייה מועטת כזו לשהייה שהתיר הגאון ז"ל להשהות הכוס משעת המילה עד לערב וכ"ש שהגאונים ז"ל סוברים דקידוש דבה"כ לא נתקן בשביל אורחים אלא להוציא מי שאינו יודע לקדש או מי שאין לו יין וכמו שהביא הריב"ה ז"ל (סי' רס"ט ע"ש) דברי רב נטרונאי גאון וכן כתב רבינו נסים גאון ז"ל דאע"ג דקי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה דוקא אם לא היה דעתו לאכול במקום סעודה אבל אם היה דעתו לאכול במקום אחר שפיר דמי ע"כ. ולפי זה אדם יכול לשמוע הקידוש בבה"כ אדעתא דלאכול בביתו אם אינו יודע לקדש או אם אין לו יין ובאמת שתיקון גדול וזכות הרבים תלוי בזה שהרבה מתבטלים מהקידוש מחמת שאין להם יין או שאינם יודעים לקדש. ורבינו יונה ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן ואסמכוה אקרא דוקראת לשבת עונג ועיקר הקידוש מדאורייתא הוא כדאמרינן זוכרהו על היין בכניסתו הילכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעים לקדש נהגו לקדש בבה"כ כדי שיצאו ידי חובת קידוש מן התורה שהוא העיקר אע"פ שלא יצאו ידי חובת קידוש מדרבנן עכ"ל:

הנה נתבאר מכל זה דליכא קפידא אם לא יטעום הקידוש שום אדם ואי לאו דמסתפינא שאין ראוי להטעים לתינוקות דחיישינן דילמא אתי למיסרך לקדש שלא במקום סעודה כשיגדיל אפי' בלי שום סבה וק"ו היא ממה שאין מברכין בלילי יה"כ על הכוס להטעימו לתינוקות דילמא אתו למיסרך וכן בט"ב שחל במ"ש ואם חששו ביה"כ שהוא דבר הבאה משנה לשנה וגם בט"ב במ"ש שהוא פעם אחת בשתים או שלש שנים כל שכן שיש לחוש לזה לקידוש בבה"כ שהוא תמידי בכל ליל שבת ואפי' להתוספות ז"ל שהתירו להטעים כוס של מילה ביה"כ וט"ב לתינוק היינו טעמא משום דלא תדירי ואינו דבר קבוע בכל שנה לכך לא חיישי' דילמא אתי למיסרך ומודי' הם בט"ב שחל במ"ש אע"פ שאינו בכל שנה חיישינן לזה ואין מבדילין להטעים לתינוקות וכ"ש בלילי יה"כ שהוא בכל שנה וא"כ פשיטא דכ"ש שיש לחוש בקידוש שבבית הכנסת שהוא בכל לילי שבתות ואיני סומך על מה שכתבתי לבטל המנהג במקום שנהגו להטעים הכוס של קידוש לתינוקות דודאי יחזיקו במנהגם. אבל במקום שנהגו שלא להטעימו אלא מוליכו לביתו ושותהו כמו שכתבת שנוהגי' במקומכם טוב הדבר להניחם כמנהגם ולא ישנוהו שיש להם על מה שיסמוכו וכ"ש אם יש בדבר חשש מחלוקת לפי שאינם רוצים לבטל מנהג אבותיהם ודאי שאינו ראוי לבטלו:

ואחר שכתבתי זה ראיתי להרשב"א ז"ל בתשובה שחשש למה שכתבתי שכל ענין שאתה אוסרו לגדול אסור לתינוק דילמא אתי למסרך ונדחק לומר דלא חששו אלא במילתא דקביעא בכל שנה ושנה באותו זמן כההוא דיה"כ אבל מילתא דלא קביעא כגון הא דקידוש בית הכנסת דזימנין דאיכא אורחים אין צריך להטעים לינוקא דלא חיישינן לסרוכי עכ"ל. ודוחק גדול הוא זה ועל כל פנים לנו היו' שאין לנו אורחים ולא דיורים להם בבית הכנסת הנה הוא דבר תמידי וקבוע. וגם הרב ז"ל נראה דאכתי לא נתיישבה דעתו בזה שהרי כתב וז"ל ומה שנהגו התינוקות למישתי כסא דקדושא דבי כנישתא אף הא נמי לא ניחא לי שפיר משום דאשכחת לה פירכא מכישותא דרב משרשיא דפ' תולין (קל"ט ע"א) דלאו מילתא דקביע' ואפ"ה אמרו ושלא ליתן לתינוק לישראל דילמא אתי למיסרך עכ"ל. והכי איתא בפ' תולין (שם) בשאלות ששאלו בני בשכר את לוי כילה מהו כישותא מהו מת בי"ט מהו וכו' מכריז רב האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עלוויה רב משרשיא יהיב פרוטא לתינוק עכו"ם וזרע ליה וליתן לתינוקי ישראל דילמא אתי למיסרך ע"כ. הנה אפי' בדבר שאינו קבוע ולא תמידי חששו דילמא אתי למיסרך. כל שכן קידוש בבה"כ אפי' בימי הרב ז"ל דזמנין דאיכא אורחים מ"מ מה שמטעימין אותו בדליכא אורחין הוא קבוע ותמידי מיקרי לגבי זריעת כשותא בכרם דיש לחוש בו דילמא אתי למיסרך וכ"ש בזמנינו דליכא אורחים כלל הוא קבוע ותמידי בכל לילי שבתות וראוי שלא להטעימו לתינוקות דילמא אתו למיסרך אלא שבמקומות שכבר נהגו להטעימו ולא יקבלו ממי שרוצה לבטל מנהגם יש להניחם על מנהגם כי גדול השלום.