שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השלישי/ג
שאלה ג:
להחכם כה"ר יוסף יצ"ו שמעתי מפי כתבים בשער בת רבי' כי קוצים ועקרבים. הם מכים וגם מכאיבים. והאמת לאחור משיבים. וגם הדיינים אע"פ שבלבם האמת אוהבים. הנה עשו עצמם כמתגנבים. ואל הכלים נחבים. וידעתי כי הבעל דין איש אלם ונתלה בעכו"ם שופטי הארץ. ופורץ פרץ על פני פרץ. ולא עלה על ראשו מורא משוכן שמי ערץ אשר על כן החלש גבור אני יאמר. לקיים מצות אלהינו ומקרא שנאמר. עת לעשות לה' וכו'. עובדא הוה בראובן ובניו שנדבה רוחם לעלות לא"י תוב"ב. ומכרו קרקע לשמעון וגילו דעתם שהם מוכרים כדי לעלות לא"י. וגם אומרים שהתנו עליו שאם לא נסתייעו מן השמים לעלות שיחזיר להם הקרקע והם יצאו את העיר והלכו בחצי הדרך וחזרו מצד שיבוש גייסות ובחזרתן לא יכלו לשוב מיד לעירם מחמת פחד המלכות. ועתה הניח ה' להם וחזרו לעירם ואמרו לשמעון להחזיר להם הקרקע ולא רצה ואמר להם הנה שטר שבו קניתי מכם עשוי בגופן שלהם ואין בו זכרון דברי' אלו כלל והם טוענים כי יש לו שטר אחר עשוי בעידי ישראל ושם נתפרש שהמכר הוא בשביל שרוצים לעלות לא"י ושמעון כופר בזה ע"כ:
תשובה:
דע לך כי עניני' אלו חלוקי' לשלשה. האחד הוא ענין דברים דסגי בהו באומדן דעתא. והשני הוא דברים שצריך בהם גילוי דעת. והשלישי דברי' שצריכי' תנאי שלם. הדברים דסגי בהו באומדן דעתא הם כגון שטר מברחת וכן הכותב כל נכסיו לאשתו או הכותב כל נכסיו לבנו וכן מי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרי' כדאיתא בפ' מי שמת (קמ"ו ע"ב) כל אלו ומה שדומה להם א"צ שום גילוי דעת אלא אמרו חז"ל דעתו שעל דעת כן עשה. והדברים דלא סגי בהו אומדן דעתא אלא צריך גילוי דעת כההיא דפ' המקדש (מ"ט ע"ב) ההוא דזבין כל נכסי אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוו דברים שבלב ואינם דברי' והוציאו זה מהא דהאומר לחבירו הבא לי מן החלון וכו' וזהו עצמו נדון דידן והוא צריך שלשה דברים. הראשון גילוי דעת בשעת המכר. השני צריך שיהיה הדבר הנמכר קרקע. השלישי צריך שיתחדש דבר המעכב אותו מלעלו' לא"י. ומה שכתבנו שצריך בזה גילוי דעת ולא סגי באומדן דעתא הנה הוא מבואר דגופא דעובדא דרבא דקאמר הוו דברי' שבלב ואינם דברי' דמשמע דבעינן דברים בפירוש ולא דניזול בתר אומדנא דאומדנא לא הוו אלא דברי' שבלב ואין בם מועיל ולזה לא קאמר רבא מאן לימא לן דלא זבין אלא משום דבעי למיסק דילמא בלאו הכי נמי הוה זבין דאלו אמר כן הוה משמע דאי ידעינן דבשביל כך הוא מוכר אפי' באומדנא סגי להכי אמר הוו דברי' שבלב ר"ל אפי' נודע שבדעתו היה כך לא יועילנו. ולענין שצריך שיאמר כן בשעת המכירה הוא ג"כ מובן מלשון הגמר' דקאמר ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי דמשמע שבעת שהיתה מועלת האמירה הוא שעת המכר ולא קודם לכן וכן משמע מלשון רש"י ז"ל שכתב אבל אם מכר וכו' אפי' אמר בשעת מכירה וכו' וכן כתב בחו"מ (סי' ר"ז) והטעם הוא דכל שלא פירש כן בשעת מכיר' לא מהני אפי' אמר קודם לכן שהוא מוכר בשביל כך. הוא מפני שאנו אומרים כיון שלא חזר והזכיר כן בשעת המכר דילמא הוא רוצה למכור אפי' בלא סיבה זו דהא כמה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה מוכר. וזה שאמרנו דאם אמר בשעת מכירה שהוא רוצה לעלות לא"י יכול לחזור לא שצריך תנאי גמור שיאמר אדעתא דהכי מזבנינא לך דאם אמר כן הוי תנאי וכל תנאי שבממון קיים ואפי' במוכר מטלטלין ואפי' לא אירע לו עיכוב אלא שמרצונו אינו רוצה לעלות יכול לחזור בו. אבל זה שאינו חוזר אלא מחמת עיכוב הוא כשאמר כן בשעת מכירה בדרך גילוי דעת בעלמא הזכיר סבת המכר. השני שכתבנו שיהא הדבר הנמכר קרקע כך פי' רש"י ז"ל שם (ע' בב"י שם) דזבין נכסיה ר"ל הקרקעות לפי שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שמתפרנס מהם אם לא היה בדעתו לעקור דירתו מכאן אבל אם מכר מטלטלין אפי' אמר בשעת מכירה שדעתיה למיסק המכר קיים אם לא שהתנה כן לפי שלפעמי' אדם מוכר מטלטלי' אפי' דעתו לישאר כאן. השלישי שצריך שיארע דבר המעכב הכי איתא שם (נ' ע"א) ההוא גברא דזבין נכסיה אדעת' למיסק לא"י לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק. איכא דאמרי אמר רב אשי אי בעי לא סליק מאי בינייהו היכא דאתיילד אונסא באורח' ללישנא קמא איבעי סליק כשימצא חבורה וללישנא בתרא צריך שיוכל ללכת בלא עיכוב ופסקו הפוסקים ז"ל כלישנא בתרא. ויש עוד להביא ראיה ממה שהוזכר בפ' אלמנה ניזונית (צ"ז ע"א) ההוא עובדא דהות בצורתא בנהרדעא זביניהו כולי עלמא לאפדנייהו. לסוף אתו חיטי אמר רב נחמן דינא הוא דהדרי למרייהו ואסיקנא הלכתא זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני:
והוי יודע דהא לא איצטריכו ליה זוזי דהדרי זביני היינו דלא איצטריכו לי' מחמת דבר שנתחדש כמו ההוא עובדא דנהרדעא או שמכר נכסיו לקנות דבר ידוע ונמנע שלא לרצונו כגון שחזרו בהם המוכרים לו אותו דבר. אבל אם אין שם מונע אלא שהוא אינו רוצה לקנות אע"פ שמוצא לא הדרי זביני כיון דליכא הכא אלא גילוי דעת בעלמא וגרע כחיה מתנאי דאי הוה תנאי גמור אפי' לא נולד לו דבר המעכבו אלא מרצונו אינו רוצה לעשות הדבר שמכר בשבילו הדרי זביני. וגם צריך שתדע דבהא דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי צריך שיאמר בשעת המכר שהוא מוכר בשביל שרוצה לעשות כך וכמו שכתבנו גבי מוכר לעלות לא"י אבל אם לא הזכיר בשעת המכר שהוא מוכר בשביל כך לא הדרי זביני. ואע"פ דבההוא עובדא דנהרדעא לא הוזכר שפירשו כן בשעת מכר שאני התם שהדבר היה נודע מעצמו אצלם והדבר מעיד על עצמו דלא שכיח שרוב בני העיר ימכרו שדותיהם בזמן אחד אם לא מסבה שהיא כוללת ונוגעת לכלם ולכך דן אותה רב נחמן כהנך מילי דסגי בהו אומדן דעתא דאומדנא דמוכח הוא ואינו צריך אפי' גילוי דעת אבל ענין שיארע ביחיד או יחידים אין סבתם נודעת מעצמה ויש לתלות בכמה סיבות ולכן צריך גילוי דעת בשעת מכירה שמפני שרצונו לעשות כך או לקנות כך הוא מוכר אבל בלאו הכי לא הדרי זביני. והדברים שצריכים תנאי גמור הם שאר כל הדברים חוץ מאלו שזכרנו כדקי"ל כל תנאי שבממון קיים והכל לפי תנאו ואם נתקיים התנאי נתקיים המכר ואם לאו המכר בטל. ודבר ידוע שמשפטי התנאי הם ששה ויש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל כמה צריך להיות מהם בתנאי שבממון ולא אאריך בזה כי לא שאלתם על ענין זה וגם כי כבר כתבתי פעם אחרת לה"ר יוסף אלפחאל יצ"ו והנה הכתב אצלכם לכך א"צ לכפול הדברים:
והנה הנדון שלכם פשוט הוה שהוא מהדברי' שצריך בהם גילוי דעת ויש בו כל חלקי הדברי' הגורמי' ביטול המכר שהרי הדבר הנמכר הוא קרקע ולא מטלטלין. וגם כפי דברי השאלה שהתנו כן בשעת מכיר' ושמעון אינו כופר בזה אלא אומר שזה אינו מפורש בשטר המכירה שבידו שעשוי בגופן שלהם וסובר דכיון שאינו כתוב בהשטר אינו מועיל. וגם אירע להם דבר המעכב מלעלות ומה שלא חזר לעירו מיד היה מחמת פחד המלכות אלא שיש לב"ד לחקור מצד שנתארך הדבר הרבה מה היתה סבת אורך העיכוב מלחזור וגם אם שתקו כל זה הזמן או מיחו בזה וגם אם שתקו צריך לדעת אם יש סבה לאותה שתיקה ועפ"ז ידונו כפי מה שיראה להם אחר שתהיה כונתם אל האמת. ובר מן דין הנה בנדון זה יראה שא"צ לחקור על זה שהרי לפי דברי השואל תנאי היה ביניהם שאם לא יעלו לא"י יחזיר להם הקרקע ואם הדבר כן לית דין ולית דיין שאפי' נתעכבו בלא שום סיבה אלא מרצונם לא רצו לעלות צריך להחזיר להם הקרקע ואם שמעון כופר בזה צריך לישבע שלא היה שום תנאי ביניהם לא בכתב ולא בעל פה ואם הוא מודה שיש בידו שטר הקנין בעידי ישראל אלא שאומר שלא נזכר בו שום תנאי צריך להראות השטר ויש לב"ד לכפותו על זה שהרי אפי' מי שאינו יודע זכותו ביד מי הוא צריך הדיין להטיל חרם על כל מי שיודע לו זכות בעדים או ראיה שיראה אותו לדיין ואפילו אותו זכות ביד מי שכנגדו צריך להראותו דמאי שנא הוא מאחר ואדרבה כ"ש הוא דכיון שיש בידו זכות של שכנגדו והוא תובע ממנו היאך יאכילוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו אלא מזקיקין אותו להראות כל מה שבידו לזכות זה שכנגדו עכ"ל וכ"ש הוא לנ"ד שהם טוענים טענת ברי שזכותם מפורש בשטר שבידו שודאי צריך להראותו עוד כתב הרא"ש ז"ל על מה שנשאל האומר לחבירו שטר שבידך יש לי בו זכות שהורו הגאונים ז"ל שצריך להראותו. תשובה הוראה זו של הגאונים ז"ל לא פשטה בארצנו ואין כופין לשום אדם להראות שטר שבידו לטענת אחר שאומר שיש לו בו זכות אם לא שיאמר לפני ב"ד דברים שיש בהם אמתלא או יראה השטר לב"ד ויראו אם ימצאו בו זכות זה שטוען ובענין אחר אין כופין לאדם להראות שטרו שאין האדם רוצה שידעו העולם עושרו וממונו ע"כ והדבר פשוט שדברי הרא"ש ז"ל הם באינש דעלמא אבל התובע עצמו פשיטא שצריך להראות כל כתב שבידו וצריך הדיין להזקיק הנתבע והתובע להראות כל שטר שיש להם כדי שיתברר האמת. וכ"ש בנדון זה שהרי אפי' באינש דעלמא כתב הרב ז"ל שאם אומר דבר שיש בו אמתלא צריך להראות השטר לב"ד כ"ש כאן שהוא בעל דבר והתובע טוען ברי ויש אמתלא בדבריו וקרוב לודאי לפי הנשמע שעיקר הדבר היה בשטר בעידי ישראל ושם נתפרשו הדברים ולפיכך צריך להכריחו להוציא שטר זה. ובודאי שדין מרומה הוא זה ושמעון הנז' שקרן במה שאומר שאין לו שטר. וצריך הדיין לחקור ולדרוש ולעשו' מאמצי כחו לשם שמים להוציא הדין לאמתו. והנה שכרו אתו. ולפניו פעולתו. ותהי' שלמה משכורתו: