שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/נ
שאלה נ: לנאמני קהלינו ישצ"ו. אחי וריעי אלי"ם יעזור אתכם על דבר כבוד שמו. שאלתם אותי בעד ראובן שהיה לו ממון ביד מתעסקים לריוח לחצאין וילכו המתעסקים ההמה לסחור את הארץ ובהיותם חוצה למדינה הוטל על הקהל ישצ"ו מהמלכות מסים ומנדא בלו והלך והוצרכו הקהל יצ"ו לעשות הערכה לפסוק הקצבה אשר הוצרכו אליה לפי השעה ומנהג הקהל יצ"ו בהערכה הוא להעריך את העשיר בעשרו מכך וכך מעות לכל מאה דינרי זהב וכן לעני בעניו. והמעריכים כאשר באו להעריך את ראובן הנז' שמו פניהם אל העסקים אשר היו לו ביד חביריו כנז' והעלו עליו העסקים ההמה בכלל ממונו באופן שעלה עליו על העסקים הנז' כפי חשבון כך וכך מעות למאה דינרי זהב כמו ט"ו ד"ז בכל פנקס הנגבה. ויהי היום ותבא השמועה כי ממון העסקים נאבד קצת בטביעת ימים וקצת בשוד השוללים והאבוד היה מקודם ההערכה ההיא. ועתה הקהל יצ"ו אומרים לראובן שהוא צריך לפרוע כל מה שעלה עליו בהערכה בלא שינכו לו מה שעלה עליו בהערכה כנגד העסקים הנז' וטענתם בזה הוא לפי שיש תקנה קדומה בצבור שכל פנקס ההערכה יעמוד ביד הצבור ג' שנים רצופים לגבות בו מכל יחיד ויחיד כפי העולה עליו בהערכה ההיא והגם שבתוך ג' שנים הנז' יפסי' מה שיפסיד לא ינכו לו מהגבייה כנגד ההפסד רק לאחר ג' שנים אז תתחדש ההערכה לפי השעה העשיר בעשרו והדל בדלותו. והוא הדין להפך שאם הרויח בתוך הג' שנים ממון הרבה שלא יתוסף עליו כלום אלא לאחר הג' שנים וחשבו הצבור שהוא הדין נמי בנ"ד שמאחר שיצאה גזרת ההערכה במה שיצאה אין לנכות לראובן כלום מכח התקנה הנז'. וראובן טען ואמר שלא יפרע כנגד מה שהעלו המעריכין על ממון העסקי' כי כבר היו אבודים כי המעריכין עצמם אלו ידעו מה נעשה בשכבר לא היו מעריכין אותו כפי אותה הערכה שהעריכוהו א"כ נמצא שהערכתם בטעות היתה ובטלה היא ובטל טעמא כי טעמא הוא ממון העסקים אשר שמו אליו פניהם לא עמד ולכן ריחם נמר אלו הם טענות ב' הכתות יורנו מורינו הדין עם מי והוא פעולתו אתו ית' כדי להסיר מחלוקת מתוך הקהל יש"ץ:
תשובה: לפי הנראה לע"ד י"ל שטענת ראובן י"ץ כנגד הקהל י"ץ היא צודקת אחר שהערכה נזכר בה בפי' שהיא מכך וכך מעות למאה דינרים וראובן זה העלו עליו כך וכך כנגד ממון העסקים שהיו לו ביד חביריו אשר הלכו להם לסחור את הארץ להביא טרף לביתם ולביתו ואנן סהדי וקים לן בגווייהו דאינון מעריכין שאם היו יודעים שהממון ההוא נאבד שלא היו קוצבין על ראובן אותה הערכה א"כ אותה הערכה נעשית בטעות ואינה כלום ולכן יש לנו לנכות לראובן מההערכה כנגד אותו ממון של העסקים שנאבדו ממנו וזה מבואר הוא ואינו צריך לפנים. ואני אומר דלא מבעיא לנ"ד שעדיין לא גבו ממנו ההערכה שאין מוציאין ממנו כנגד הממון הנאבד. א אלא גם אם גבו ממנו כל ההערכה בשלימותה ואח"כ באה השמועה כי הממון נאבד קודם ההערכה שחייבין הם הקהל להחזיר לו מה שעלה עליו כנגד הממון הנאבד דמה שלקחו ממנו לקחו אותו בטעות שכבר היה ממונו נאבד ממנו. איברא שאם היה נופל להם ספיקא אם הממון נאבד קודם ההערכה או לאחר ההערכה הוא אמינא הממע"ה לצד זה ולצד זה ואולם אחר אשר הוא נודע להם שבעת ההערכה נאבד כבר הממון מקודם צריכים הם שיחזרו לו מה שלקחו ממנו. דדמיא דא לההיא דאמרינן בפ' א"ט (נ' ע"ב) ת"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו'. עד הגליד פי המכה בידוע שג' ימים קודם לא הגליד פי המכה הממע"ה. ופרש"י ז"ל הגליד וכו' בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה ואם לקחה בתוך ג' ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. לא הוגלד פי המכה איכא לספוקי אי קודם מקח הוא אי לאחר מקח הוא ועל הטבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי חיותא עליו להביא הראיה שקודם מקח הוא דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקתיה ורז"ל בעלי התוס' כתבו על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה ואע"פ שלא נתן המעות וכו' יעו"ש וכן בהרא"ש ז"ל. וכן בנ"ד אחר שנודע לכל כי ראובן זה היתה אבידתו בתחלה והוגלדה פי מכתו קודם הערכתו חייבין הם הקהל יצ"ו להחזיר לו שיעור מה שלקחו ממנו כנגד אבידתו וכן דין זה פשוט הוא ומבואר ככל דיני מקח וממכר שהמקח אשר היה בטעות שהוא בטל ומחזיר את הדמים:
אמת הוא שאם היתה ההערכה באומדנא לבד ר"ל שהמעריכין הם מעריכין כפי ראות עיניהם וכפי מה שהוא כל יחיד במשאו ובמתנו ובענייניו שאז היה אפשרות לטענת הקהל י"ץ מכח תקנתם הנז' כי היינו אומרים שההערכה היתה מעלה מטה ושלא נתנו המעריכין עיניהם על אותו ממון של העסקי'. ואולם אחר שההערכה היא נעשית בפירוש על אותו ממון והממון כבר היה אבוד אין לך טעות יותר מזה:
ב וגדולה מזאת אני אומר שהגם שלא נאבדו העסקים ההמה אלא שאמדוהו והעריכוהו כפי ערך מאה מאות וכיוצא ואח"ך בירר להם הנערך בראיה ברורה שאין לו אותו ממון כפי הערכתם ואפילו טעו בשיעור מועט שהם צריכים לנכות מההערכ' שיעור טעותם אם מעט ואם הרבה דדמי האי לדבר שבמנין ובמדה דאמרינן בריש פ' האיש מקדש (מ"ב ע"ב) ובדוכתי אחריתי אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וטעמא כדפי' רש"י ז"ל דטועה במדה ובמנין טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד. ולפי זה לית דין ולית דיינא דראובן זה טענתו טענה וצריכין הקהל יצ"ו לנכות לו כנגד הפסדו והוא ית' ימלא חסרונו:
ולענין טענת הקהל ישצ"ו שיש להם תקנה קבועה וכו'. וכנז' בשאלתכם ולדעתכם שנ"ד דראובן נמי שייכא ביה התקנה דכמו שאם יפסיד יחיד מהיחידים אחר זמן ההערכה אינם מנכים למפסיד כן ג"כ הואיל ויצא' ההערכה ועדיין לא באה השמועה לא ינכו לו דמאי דהוה הוה. דגזרת צבור היא בתקנה קבועה בהסכמת הכל ובהסכמת חבר עירם ואין לזוז ממנה. י"ל אמת הוא שהצבור יכולים הם להסכים ולעשות תקנות במאי דאית להו רווחא להאי כי האי לפי ראות עיניהם לפי צורך השעה ולמיגדר מילתא במילי דשמיא. וכההיא דתנינן בתוספתא בפ"ק דב"מ רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלין ורשאין לעשות קציתן ורשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל המלכות יתן כך. ול"מ צבור אלא אפי' יחידים בעלי אומנות אחת יכולין לעשות תקנה בינייהו במידי דאית להו רווחא כדמסיימינן בההיא תוספתא גופא רשאין הצבעין והצמרין לומר כל מקח שיבא לעיר וכו'. ורשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו וכו'. וכ"ש בענייני המסים שמנהג הקהלות הוא מנהג אפי' לבטל הלכה וכדכתב המרדכי ז"ל פ"ק דב"ב בשם הראב"ץ. ולגבי נ"ד הנה ההסכמה לא דברה אלא לעתיד וניחא היא מילתא דידה לפי שבשעת ההערכה לא נפל למעריכין שום טעות כי כפי האמת והנכון היתה השערתם והערכתם וחלה על כל היחידים לעשיר בעשרו ולדל בדלותו ולכן הגם כי אח"כ יפסיד מה שיפסי' או עשיר מה שיעשיר באה על נכון תקנת הקהל יצ"ו שהסכימו להסיע על קיצותן להיות ההערכה עומדת ג' שנים בלי שינכו למפסיד או שיוסיפו על מי שיעשיר שכוונתם בזה הוא למיגדר מילתא שלא להרבות במחלוקות במה שיעשו הערכה לכל יחיד ויחיד פעם אחר פעם ואית להו לצבורא רווחא כהאי מילת' להאי כי האי כי כשיעשי' מי שיעשיר בתוך הזמן אין להוסיף עליו וכשיעני מי שיעני אין לגרוע לו וכל אדם הוא עומד אם לעושר אם לעוני. אבל בנ"ד שההערכה נעשית בטעות מעיקרא וכדאמרינן לעיל ודאי הוא דהא ליתא בכלל התקנה ולא אתייא במשמעותא דהא כדאיתא והא כדאיחא ואין להקיש מזו לזו ומאן דדאין הכי דראובן זה אין לנכות לו עולבנא דדייני הוא דדאין וכי משום דשדדוהו שודדים נוסיף עליו שוד ושבר אין לדבר זה סמך אלא ממקרא דקאמר לאמר אלי"ם עזבו רדפו ותפשוהו וכו'. רחמנא ליצלן מזה ומכיוצא בזה וש"ש לכם מאת אחיכם. שלמה דוראן ס"ט:
וזאת תשובתם אלי ישצ"ו אמרתך הצרופה בצרף כסף ענדנוה עטרת לראשינו ואחרי דבר אדוננו איש לא הרים את ידו להחזיק בדברים אשר עלו על דעתנו. אך אמנה ליהוי ידיע למר כי ההערכה הזאת שעליה היתה שאלתינו היתה לצורך ממון אשר הוטל עליהם לאותו שעה גם לצורך ממון אשר הוא חובות על הקהל ישצ"ו ברבית מאת העכו"ם שלקחו אותו ממון לצורך שעה דחוקה לשעבר ועתה בבוא זמן ההערכה כללו כל הממונות והחסרונות בכלל כדי לתת לשעה ולפרוע החובות למה שעבר. ועתה שאלתנו מאת מורינו איך יהיה המשפט בענין ראובן הנזכר כפי מה שיעלה עליו בסך החובות הנז':
ג תשובה אחרי ראותכם דברינו בראשונה כמעט אני אומר לכ"ת דמה זו שאלה הדברי' מבוררים הם מעצמם דודאי הוא שכל מה שהיה על הקהל יצ"ו חובות למה שהוצרכו לו בשכבר שאותם חובות הם נחלקי' על היחידים כל אחד כפי שיעורו דשותפין הם כל הקהל בעניני המסים ומה שלקחו עליהם חובות הוא מוטל על כל אחד ואחד כפי ערכו באותה שעה לפורעו. ולכן ראובן זה חייב לפרוע בחובות הקודמים כפי מה שהיתה הערכתו באותה שעה וכי משום שהגיע לו הפסד בזמן ההערכה השניה יפרעו עליו הקהל החוב המוטל עליו בזמן עשרו ולפי זה אתם הממונים על המלאכה תשערו סך כלל ההערכ' וכפי מה שהם החובות הקדומי' יפרע ראובן בהם כפי הערכתו הראשונ'. ואולם כפי מה שעלה בכלל ההערכ' לפי צורך השעה יפרע כדאמרן בקמייתא וזה דבר ברור הוא והאריכות בו הוא מהמותר כי גם אם היה ראובן זה רוצה לעקור דירתו מהעיר קודם ההערכ' האחרונה והיו הקהל י"ץ תובעים אותו בכל העול' עליו בחלקו בענין החובות אשר נתחייבו בהם לנושים בהם היה חייב לפרוע להם הכל משלם. ד ואפי' אם היה נופל שום ספק בינו ובין הצבור היו מוציאין ממנו דכל ענייני הצבור עם היחידים חשיבי צבור מוחזקי' וכדתנינן פ' לא יחפור (כ"ד ע"ב) גם אם האילן קדם לעיר דקוצץ ברישא ואח"כ נותנין דמים ומפרשי רז"ל טעמא משום דקדירה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא. וכתב המרדכי ז"ל בשם מהר"ם ז"ל שיש מכאן סמך קצת למה שנוהגים בכל הקהלות שכל היחיד המדיין עם קהלו בעבור ענין מסים שהקהל גובין ממנו מס ואח"כ אם ירצה לדיין עמו ירדו לדין ואם יתברר שנטלו ממנו שלא כדין יחזירו לו ע"פ ב"ד כי הקהל י"ץ יהיו מוחזקין ותופסין נתבעין ולא תובעין דאל"כ לא תהיה תקנה לרבים שכל אחד יעשה עולה ויאמר מי יתבענו לדין קדיר' דבי שותפי וכו'. לכך יש להחשיב הצבור מוחזקין הם עכ"ל ז"ל. וכ"ש בנ"ד שממוני הקהל יצ"ו הם ברשות הקהל ונכנסו בעובי הקורה לקבל אותם חובות הנז' ופרעו בהם צורכי הרבי' למסיהם וארנוניה' כי אותם חובות חשבינן להו שהמלך עצמו הוא עתה נושה בכל יחיד ויחיד העולה עליו כפי הערכתו ומסים וארנוניות דמלכא כמוחזקי' הם אליו וכדאמרינן בפ' איזהו נשך (ע"ג ע"ב) מוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח וכו'. ועל כן כפי הנראה לעניותנו דאיזדקק דינא כפי מה שכתבנו והיא מילתא דפשיטא כביעתא בכותתא והוא ית' יעמידנו על האמת ואויבנו יצמית ונוגשינו צדקה ובא לציון גואל וכיר"או. נאם אחיכם שלמה ס"ט בכמהר"ר צמח דוראן זלה"ה: