שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


שאלה מד: לחכם ונבון תלמידנו כה"ר משה חיון יצ"ו. אמרת כי מעשה היה וכך היה שאשה אחת הוציאה חמאה בכף חולבת ונתנה החמאה שהוציאה בכף תוך כלי אחד כדי לאכול החמאה ההיא בפת והכף ההיא היתה מלוחלחת מהחמאה ההיא ואח"כ האשה ההיא שכחה והכניסה הכף ההיא כמו שהיא תוך קדירה של תבשיל של בשר והקדיר' היתה מונחת על הארץ כמו שעה אחת ולא הכניסה הכף לקדירה ההיא אלא כדי לערות התבשיל אל הקערות כמנהג הנשים. ואמרת כי שאלת אל המורה לצדקה נר"ו. מהו הדין בזה והשיב אותן מאחר שהיה הכף בן יומו וכ"ש שהיתה שארית החמאה נראית בכתליו וא"כ צריך לשער בכל הכף והתבשיל אין בו ס' מהכף ולכן התבשיל אסור והכלים ג"כ אסורים כפי הדין:

תשובה: דברי המורה נר"ו הם כפי הדין הפשוט. אך אמנה צריך היה לחקור על המעשה שהיה איך היה קודם שאסר כי התור' הקפידה על ממונם של ישראל ואפי' על דברים קלים וכמו שהוכיחו רז"ל (עי' רש"י חולין מ"ט ע"ב ד"ה התורה) ממה שצותה תורה ואמרה וצוה הכהן ופנו את הבית וכו'. ואז"ל על מה חסה תורה אם על כלי מתכות וכו'. אם על כלי עצים ואבני' וכו'. הא על מה חסה תורה אלא על כלי חרס וכו'. וע"כ הי' לו למורה נר"ו לחקור על אותה קדירה שהיתה מונחת בארץ אם עדיין היית' רותחת או חמה ביותר כשיעור שתוציא טעם מהכף הבלוע מהחלב בדרך בשול שאז אם היה כן אע"פ שהקדירה לא היתה מונחת על האש היה הדין כדבריו דקי"ל דעירוי רותחין מכלי נקרא הכלי ההוא ראשון. אך אמנה אם נתקררה הקדירה במה ששהתה על הארץ עד דלא אפשר למיהוי בה לא פליטה ולא הבלעה אז נתבטלה טענת הבשול מבשר בחלב ולא נשאר לנו אלא ערוב בשר בחלב ר"ל על החמאה שהיתה בצדדי הכף שנתערבה בתבשיל בקדרה ואליבא דכ"ע כי התבשיל היה בו יותר ויותר מס' מהחמאה הדבוקה בצדדי הכף כפי ראות העינים וכפי ראות השכל ולפ"ז התבשיל עצמו מותר והכף עדיין הוא בחזקתו להשתמש בחלב והקדירה והקערות ג"כ עומדין בחזקתן לתשמישייהו דאין כאן לא בליעה ולא פליטה אלא ערוב בעלמא. ואחר זה שלחנו אחר האשה ההיא שהיתה זקנה וכשרה במעשיה ובעלת שכל ושאלנו את פיה ואמרנו לה חומר הענין ואמרה לנו כי היא מקבלת עליה ועל עצמה יום הדין שהתבשיל ההוא היתה היד יכולה ליכנס בו ואינה נכוית ולפי דבריה אלו התרנו התבשיל והכלים וכדאמרן א דקי"ל האשה נאמנת על עניני צרכי הבית וסמכינן אדיבורה אפי' בענין איסור דאורייתא כגון איסור נדה והיא נאמנת על וסתה ואע"פ שהחזיקה עצמה בטומאה ואח"כ אמרה טהורה אני סמכינן עלה אם נתנה טעם לדבריה כגון שאמרה חולה הייתי ופחדתי מהתשמיש וכיוצא בדברי' אלו כמו שהדין פשוט במקומו והדברים פשוטים. וכדי להיות חדוש נמצא בשורותיים אלו אוסיף לכתוב מה שראיתי כתוב בספר תולדות יצחק על מה שאמר אדם הראשון לאל ית' האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל שנראה שדבריו אלה הם מבלי הבן כי איך ישיב דבר אליו ית' לתמיהתו עליו המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת האשה אשר נתת עמדי וכו' והלא תשובתו בצדו לומר לו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אך אמנה אדם הא' חכם היה ותשובתו היתה כפי הדין הנאמר שהאשה נאמנת על עניני הבית בכל מה שתניח לפני בעלה ובניה לאוכלו בלי לחקור מילין אם הוא אסור או מותר וזאת היא תשובתו של אדם הא' לפניו ית' לומר אדוני מארי עלמא האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ מכל הסעוד' שהניחה לפני ואוכל על פיה כפי שורת הדין. ע"כ תורף דבריו ז"ל. ומשלי הוספתי ואומר אכן אדם הא' טועה בדבר זה היה דלא סמכינן ע"פ האשה אלא על הסתמא אך אמנה אם הדבר ניכר שיש איסור בדבר כגון דמינכר מילתא שלא נקרה את הבשר או שלא עשרה וכיוצא בזה אין לסמוך עליה לאכול דבר איסור על פיה ולפ"ז כאשר נתנה לו מן העץ אשר צוהו עליו ית' לבלתי אכול ממנו לא היה לו לאכול ע"פ האשה וכן הי' תמיהתו ית' אליו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת אחר שידעת והכרת אותו שהוא עצמו אשר צויתיך עליו לבלתי אכול ממנו והוא השיב לפי הקדמתו המונחת אצלו בטעות ואמר האשה אשר נתת עמדי להיותה אפטרופא עלי במאכל ומשתה היא נתנה לי מן העץ ואע"פ שהכרתיו וידעתיו ואוכל על פיה כי אמרתי הואיל והאשה אשר נתת עמדי היא נתנה אותו אלי לאוכלו שהותר לי ובזה התנצלות היה מוסיף חטא על חטאו שתלה סרחונו בו ית' ח"ו וע"כ הוא ית' כשהענישו א"ל כי שמעת לקול אשתך שהו"ל כי שמעת לקול אשתך בדבר הידוע לך איסורו ויע"ש בהרב בעל העקידה ז"ל לפי שטתו ומדברי הרב בעל תולדות יצחק ודברי אלה באו אלו הפסוקים נכונים והוא יתברך יאיר עינינו במאור תורתו אכי"ר. הצעיר שלמה דוראן ס"ט: