שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/לט
ענין לט: מעשה היה כי ראובן יש לו חנות אחת סמוכה לחצרו של שמעון והחנות ההיא היא בשוק של סוחרים גדולים ושכירותה רב וכפי המקום שהיא סמוכ' החנו' הנז' לחצר הנז' אי אפשר שיכניסו החנות הנז' לחצר הנזכר ולא שיוסיפו מהחצר הנז' בחנות הנז' ולא שישימו פתח מזה לזה כי כפי סמיכותם אי אפשר להיות בין החצר ובין החנות שום ערוב בעולם. וגם כי החנות הנז' לפי חשיבותה בשכירותה ובמעלה לא תגע בה יד להכניסה לחצר ולבטלה כלה או מקצתה. וראובן זה בשנת והרעב כבד בארץ הוצרך למכור החנות הנז' אם לצורך מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. וכן ג"כ מדמיה רצה לתת לפרנסת בתו להשיאה לאיש גם הוצרך לפרוע מדמי החנות הנז' החובות שעליו וגם לפרוע פנקס הקהל במסים וארנוניות כי הנוגשים מעבדי המלך אצים אותו לאמר תן מה שעלה עליך במסים וארנונות. ובכן ראובן זה מכר החנות הנז' ללוי ונגמרה הלקיחה ביניהם ופרע לו הקונה דמי החנות ההיא ויהי כשמוע שמעון בעל החצר הסמוכ' לחנות הנז' המכירה ההיא בא ואמר כי הוא אליו תהיה הקנייה בחנות ההיא מדינא דבר מצרא ונפלה הסכמת המורה ששמעון יטרוף החנות מיד לוי הקונה בדינא דבר מצרא ונשאלתי על זה מתלמידי ישצ"ו:
וזאת תשובתי. בפ' המקבל (ק"ח ע"ב) אמרינן בענין דינא דבר מצרא חזינא אי אפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלא חזינא אם יכול להכניס אפי' תלם אחד וכו'. ואי לא לא וכו'. ומזה פסק ר"ת ז"ל ומאן דעמיה זצ"ל שבבתים אין דינא דבר מצרא דבהפסק משוניתא וריכבא דדקלי נסתלק המצרנות ג"כ הבתים הם מובדלים בחומות ואינם מתערבים יחד. א ואע"ג דחלקו רבים על ר"ת ז"ל ואמרו דאית לן דינא דבר מצרא גם בבתים עכ"ז בנ"ד נל"ד שכל העולם מודים דלא שייך דינא דבר מצרא. וזה דטעמא דרז"ל החולקי' על ר"ת דאומרים דיש דד"מ בבתים משום שאף אם הבתים הם מופסקים בחומות אפשר להם להתערב יחד בפתחים ולכך הם עשויים וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל על ראיית כ"ת שאין בבתים דינא ד"מ אין הנדון דומה לראיה דשן סלע אין עשוי להסתלק וכן ריכבא דדיקלא דבר חשוב הוא ואין הבעלים עשויין לעקרן ולאבדן וא"כ שדות חלוקות הם לעולם וכל בתים דרכן לחברן בפתחים ולכך הם עשויים עכ"ל ז"ל. ולפ"ז כפי דברי רבינו הרשב"א ז"ל שהתנה ואמר וכל בתים דרכם לחברן בפתחים והוסיף ואמר ולכך הם עשויים ש"מ שהחנות הזאת שאין דרך לשום אדם לחברה לחצר ולפתוח בה פתחים ואינה עשוייה לכך דלא אית בה דד"מ וכ"ש דסמיכותה עם החצר הנז' הוא באופן מעוקם ועליה וירידה ואין לה דרך להתחבר עם החצר אם לא בהפסד החנות מאיכות' וכפי זה לא אית בה דינא דבר מצרא. וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה סי' שצ"ז בענין מקומות בית הכנסת שכתב שיש להם דינא דבר מצרא וכתב שם ז"ל על מקום ב"ה שהוא כותל עבה יותר מטפח מפסיק וגבוה לצד בן המצר יותר מב' זרתות גם ישיבתו של זה גבוה מישיבתו של זה קרוב לב' זרתות כי כל השכונ' ההיא גבוהה כן ועולין לה במדרגות עד שאין דרך לחבר שני המקומות האלה בשום פנים שאין בו דד"מ שאין דד"מ תלוי בשכנות שלא יזיקנו שא"כ למה אמרו חזינן אי יכול להכניס אפילו תלם אחד וכו'. אלא הכל תלוי בהגעת בית בבית שדה בשדה ובזה שאין דרך להגיע זה בזה אין בו משום דינא דבר מצרא עכ"ל. ולפי זה לנדון דידן כ"ש הוא דאין שום צד ומציאות להגיע החנות בבית או הבית בחנות כפי מה שהוא נראה לעין כל:
עוד אית לן ראיה מדברי האשל הגדול הגאון מהרי"ק ז"ל שכ"כ בטח"מ (סי' קע"ה) וז"ל ולכאורה היה נ"ל שאם הבית היה חלוק בסלע שא"א לערב ב' הבתים יחד לכ"ע לית בהו דד"מ דהיינו אפסיק משוניתא וכן אם כותלי הבית עבים וחזקים שאין דרך לסתרם דמי לאפסיק רוכבא דדיקלי דלית ביה דד"מ. והוסיף וכתב ז"ל אך מצאתי שכתב המרדכי ז"ל אי אפסיק משוניתא וכו'. מכאן מוכיח ר"ת דלא שייך דינא ד"מ בבתים וחצרות אלא בשדות וכרמים שהרי בכותלים איכא כותלים חזקים משוניתא וכו'. וריב"ם פי' דבמלכותא עושין דין פשוט דד"מ בבתים וכו'. עכ"ל המרדכי ז"ל. ואם כדברי כיון שר"ת הזכיר שבבתים איכא כותלים חזקים הו"ל לרי"בם ז"ל להזכיר חילוק בין כותלים חזקים לשאינם חזקים אלא בודאי לא שנא ובכל בתים איכא דינא ד"מ וטעמא לפי שאע"פ שהכותל שבין ב' הבתי' עב וחזק ואין פותחין פתח מזה לזה יכול להשתמש באחד מהבתים בעצים ושמן ויין ודברים הצריכים לבית ובבית אחד לדירתו או שיעשו חצר אחד ע"י היקף מחיצה לפני ב' הפתחים וכיון שב' הפתחים לחצר אחד הרי הוא משתמש בשתיהן כאלו הם פתוחות זו לזו כנ"ל עכ"ל ז"ל. ואתה הרואה תראה שלא חזר בו הגאון מה"ריק ז"ל מסברתו הראשונה אלא מצד שמצא מציאות להיות תשמיש ב' הבתים יחד אם במה שיהיה אחד מהם מיוחד לעצים ולשמן וכו'. ודברים הצריכים לבית והאחד מיוחד לדירה באופן ששני הבתים כאלו שניהם הם בית אחד לענין תשמישי בעלי בתים. או שיעשה להם חצר מקיף את שתיהן. אך אמנה בנ"ד דשתי ההמצאות לא שייכי שאין תשמי' החנות עשוי לצרכי תשמיש הבית כי כן התנה הגאון ז"ל ואמר בעצי' ושמן ויין ודברים הצריכים לבית וכו'. ואולם הכא בנ"ד תשמיש החנות הוא לסחורה ולמשא ומתן והבית תשמישו לדירה ולצרכי הבית א"כ לא הוו כבית אחד. וכן ג"כ א"א לעשות להם חצר להקיף שניהם יחד עד שישתמשו שניהם בפתח אחד כי כן לא יעשה במדינה זאת לעולמים להיות היקף אחד לבית ולחנות א"כ בטל הטעם בטל דבר ואין כאן דינא דבר מצרא:
ב עוד גדולה מזאת יש לנו טענה לבטל דד"מ מנ"ד דזה המוכר לא מכר אלא מחמת דוחקו כדי לזון עצמו ובניו ובנותיו כי שנת מכירתו הרעב כבד בארץ גם להשיא את בתו לאיש גם לפרוע המס למלכות כי כל הדחקים היו בו יחד. והנה בפרק המקבל (שם) אמרינן לכרגא ולמזוני ולקבורה לית בית משום דינא ד"מ דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא וטעמא דמילתא הוא דדברים אלו הם צריכים להיות במהירות כפי צורך המכירה ואי אמרינן אית בהו דינא ד"מ לא אשכחינן קונה דחייש לבן המצר שיסלקנו וביני ביני העלוב העומד למכירה ימות מחמת דוחקו ולכן בטלו ז"ל בענין זה דינא ד"מ שאינו אלא מחמת ועשית הטוב והישר והוא טעמא ג"כ לביטול האכרזתא לפי שמכירה זו לית צריכה בשש ובודאי הוא דהאי צורבא מרבנן דדן דינא ד"מ הכא אישתמיטתיה האי הלכתא ועל כן נתעסק לעשות דרכים כחילק ובילק להראות פנים שהחנות ההיא אפשר שיבוא זמן שיתכן הענין שיתערבו יחד החצר והחנות ולא איתא להאי מילתא דרז"ל לא חששו לערוב בית בבית. ג אלא לפי השעה ההיא וראיה לזה דאמרי ז"ל אי ריכבא דדקלי מפסיק וכו'. וריכבא דרקלי הרי אפשר דלאחר זמן שיסור משם וליהוו ב' המקומות יחד. וכן ג"כ למאי דאסיק אדעתיה הגאון מהר"יק. ז"ל בתחלה שאם הכתלים עבים וכו' וכן לדעת ר"ת ז"ל דאמר כל כותלי הבתים מפסיקי' והרי לאחר זמן אפשר להם לסור משם ויהיו הכל יחד. אלא ש"מ דלא חזינא אלא לשעה ההיא:
ואע"פ שיש מגדולי עולם שהוציאו ממשמעות לשון רש"י ז"ל דגם באלו דאי ידע המצרן מעכב על הלוקח מליקח ולוקח המצרן מדינא ד"מ אלא שאין מאחרין מלמכור ללוקח עד שנשאל למצרן אם רוצה ליקח אם לאו. עכ"ז בנ"ד שכבר מכר המוכר ולקח הלוקח ונתקיים המקח ביניהם כפי הדין ואח"כ בא המצרן להוציאה בדין דינא ד"מ בודאי הוא שגם רש"י ז"ל מודה דלית ביה דינא ד"מ דאי לאחר שקנה הקונה אמר רש"י ז"ל דיכול בן המצר להוציאו מהלוקח היינו דינא דכלהו בר מצרא ומה יתרון עשו רז"ל להני מילי. אכן דברי רש"י ע"ה אינם כי אם שבא בן המצר קודם שנגמרה המכירה ביניהם ורצה לקנות שיכול לעכב על הלוקח ויקח המכירה ההיא המצרן ולפי שהיינו אומרי' שלפי דעת זאת האומרת שאם ידע המצרן ובא לעכב על הלוקח מליקח שיכול הוא לעכב מדינא ד"מ א"כ לפחות כדי שלא לגרע זכותו אנו צריכין להודיעו ולשאול את פיו אם רוצה ליקח אם לאו לפי שאם נחתוך את המכירה אפי' שיבוא הוא תכף ומיד לעכב אינו יכול. ע"כ הוסיף רש"י ע"ה ואמר שאפ"ה אין מאחרין מלמכור ללוקח עד שנשאל למצרן וכו'. ואולם בשאר המוכרים בודאי הוא שאין צריכין לשאול את בן המצר לפי שאפי' מכר המוכר וקנה הקונה אם כשידע בן המצר בא לטעון להוציא המכירה לעצמו הדין עמו ומה לנו לשאול את פיו בתחלה עדיין הרשות בידו ואפי' יעברו ימים רבים ואח"כ בא לטעון ונתן טעם לעצמו על מה שלא בא לטעון עד עתה וראו ב"ד שיש ממשות בדבריו הדין עמו. אכן בהני מילי דאין לבעל המצר כלום לאחר גמר מעשה אפי' שבא תכף ומיד הוה לן למיסק אדעתיה ולומר שצריכין להודיעו וכו'. לכן כתב ע"ה ואמר שאף בזה אין צריך להודיעו. א"כ בנ"ד שכבר נעשה מעשה ונתקיים המכר בין המוכר והקונה לית דינא ד"מ גם לדעת רש"י ע"ה וכ"ש לדעת ר"ח ז"ל שפירש דלית בהני מילי דינא ד"מ כלל אפי' שבא קודם קיום המכירה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"ב מה' שכנים ה"ט) המוכר כדי לגאול בקרוב או ביפה או לפרוע מס וכו'. עד ולמה אין בהם דין בן המצר שכל אלו טרודים הם למכור ומשום צורך גדול מוכרים וא"ת יש להם דין בן המצר לא ימצאו לוקח שהרי אומר למה אטרח ואקח כדי שיבוא זה ויסלק אותי ואין הבעלים יכולים להמתין עד שיביא בעל המצר מעות ויקנה עכ"ל. ומדלא חלק בין אם בא המצרן קודם גמר המכירה או לאחר גמר והדברים פשוטים וברורים והוא ית' יראנו נפלאות מתורתו. ויטע בלבבנו אהבתו ויראתו. נאם הצעיר בחלקו יגיל וישמח. שלמה בכמה"ר צמח דוראן זל"הה: