שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/לא
ענין לא: מעשה היה כי המשכיל ה"ר אברם חנין יצ"ו נתחייב לו יהודי אחד אשר הוא דר בעיר מוסתגאני' כך וכך מעות והעיד עליו עדים בקנין גמור מעכשיו לפרוע לו הסך הנז' לזמן פלוני והעדות נעשית בפי' לומר כתבו וחתמו ותנו לו לפלוני והיהודי ההוא הלך לו לדרכו לעירו והעביר מועד הזמן מעשה לבעל חובו ולא פרע לו כלום וה"ר אברם חנין הנז' לא כתב שטר בחוב הנז' ובראותו שהזמן עבר ובאו יהודים רבים ממוסתגאניס ובעל חובו לא בא ולא שלח לו כלום רצה לכתוב ש"ח על בעל חובו אע"פ שעבר הזמן. והלך אצל החכם השלם הדיין כמה"ר שלמה דוראן יצ"ו לכתוב לו השטר וסיפר לו המאורע שאירע לו והוא נר"ו לא רצה לכתוב לו השטר לפי שעבר זמנו ושילח אותו מעל פניו. ואח"כ בא אלי ולא אמר לי שום דבר ממה שעבר בינו ובין החכם נר"ו הנז' אלא בא אלי וספר לי המאורע ואמרתי לו לפי תומי איני כותב לך השטר עד אשר תבאר לי בראיה ועדות ברורה שלא פרע לך בעל חובך כלום דאמנם אע"פ שלא בא הוא עצמו מיום הליכתו שמא שלח לך כלו' והלך והביא לי היהודי' אשר באו ממוסת"גאניס והעידו כי בעת בואם הנה ר"ל בעת צאתם מעיר מוסת"גאניס אמרו לאותו יהודי החייב לה"ר אברהם חנין פלוני והלא היית אומר שרצונך להלוך עמנו לאלגזאייר והשיב אותנו דבר איך אלך ואין בידי במה לפרוע החוב שיש עלי לר' אברם חנין כי עבר זמנו היום כמה חדשי' ולא פרעתי לו כלום ב"ה אני לאחר ימי' מועטי' אלך לי לאלגזייר ואפרע כל חובות שיש עלי שמה לו ולזולתו. ואתם אחי תדרשו שלומו ותתנצלו לו עלי על איחור הפרעון כי לא לאדם דרכו וכו'. ואמרתי להם א"כ נודע לכם שהחוב של ר' אברהם עדיין לא פרעו לא כלו ולא מקצתו ואמרו לי כל זמן שפלוני פרע כלום לרבי אברם מאותו חוב (אין) [אנן] מקבלין עלינו כך וכך ח"ו והנה פלוני החייב בוכה בלב מר והוא בבושה וכלימה מאיחור הפרעון. וע"כ כתבתי לו השטר והוספתי לבסוף בזה הלשון ואנו עדים נתברר לנו בירור גמור וידענו ידיעה נאמנה שאע"פ שעבר זמן החוב הנז' כי עדיין פלוני לא פרע כלום לפלוני והחוב הנז' עדיין כלו קיים עד עתה. וה"ר אברהם חנין הנז' הוליך השטר ההוא לפני החכם הדיין יצ"ו הנז' ואמר לו למה שלחתני ריקם מאת פניך והלה פלוני כתב לי זה השטר. והחכם נר"ו כמעט שחרה לו על המעשה אשר נעשה מכתיבת השטר לאחר שעבר זמנו ולאחר תפלת מנחת ערב דבר עמו דברים קשי' ואמר לי כי כפי הדין לא היה ראוי לשטר ההוא ליכתב ואין ראוי להקרות בשם שטר ואין נותן הדין שיעשה הטפסה לשטר ההוא וכן דברי' רבי' כאלה. ואני אמרתי לו כי מה שעשיתי עשיתיו ע"פ הדין והאמת והצדק ולמחר הלכתי אליו לישיבתו ונשאתי ונתתי עמו והראיתיו פסק בעל שלחן ערוך סימן ל"ט פ"ג שאמר בזה"ל ואפי' נשתהא זמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותבעם שיכתבו לו הרי אלו יכתבו ויתנו ואינ' צריכי' לחוש שמא פרע וכותבין זמן הקנין או יכתבו שטרא דנא איחרנוהי וכתבנוהו ואפי' מת הלוה קודם כתיבת השטר אפי' קבע לו זמן ועבר הזמן יכולי' לכתבו אחר מותו. וכן אם מת המלוה ובאו יורשיו לעדי' שיכתבו להם השטר כותבין להם ויש חולקי' ואומרי' דאי משך מילתא טפי משלשי' יום אין כותבין ואם קבע זמן לפרעון אין כותבין אחר אותו זמן דחיישינן שמא פרע עכ"ל ז"ל. ואמרתי לו הנה דעתו של בעל הש"ע ז"ל שהוא אחרון הגאונים והרבני' ועליו אנו סומכין בכל גלילותינו שכותבין וכו'. ואע"פ שאמר לבסוף ויש חולקין וכו' אין לנו לסמוך אלא על דעתו הוא ע"ה. והשיב אותי החכם נר"ו ואמר כי דעת הרב בעל הש"ע ע"ה אינה כי אם כיש חולקי'. שכלל הוא בידנו שהמחבר אשר יזכור דעות רבות מהפוסקי' ז"ל שדעת אותו המחבר הוא כפוסק האחרון אשר יזכור. והביא לי ראיה ממ"ש זקננו הרש"בש זל"הה בתשובותיו א שהכלל מסור בידינו בענין בעל הטורים ז"ל שבכל מקום שכתב וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל או וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שכן היא דעתו ז"ל. וכן ג"כ מסר לנו כלל אחר והוא שבכל מקום שבעל הטורים ז"ל יזכור דעות רבות מהפוסקים ז"ל שדעתו הוא ז"ל כדעת הפוסק האחרון שיזכור. ב ואני השבתי אותו דבר ואמרתי לו דה"מ הרי כשהמחבר ז"ל יתחיל בפסק שלו לומר כתב הרב פלוני כך וכך וכתב הרב פלוני כך וכך וכן יזכור רבני' אחרי' החולקים באותו ענין שדעתו הוא ז"ל כדעת האחרון מהרבני' שיזכור. ואולם אם הוא ז"ל מתחיל הפסק בסתמא ואח"כ אמר יאמר וי"א או ויש פוסקים או הרב פלו' כתב. שדעתו הוא כפי מה שכ' בתחלה בסתמא וכן הוא דרך כל הפוסקי' זצ"ל בספריהם ודוק בהרי"ף ובהרמ"בם ובעה"ט זצ"ל ותשכח דהכי הוא וסגנון הדברי' והגיונך יוכיחו דהכי הוא כדקאמינ' וא"צ להביא ראיה על זה כי הוא נוכח את כל פני מבין דברי הפוסקי' ז"ל. וגם דרך זאת היא סלולה בדרך המפרשי' שהדעת הראשונה אשר יזכיר המחבר בסתמא היא דעת המחבר ואח"כ יביא דעות אחרי' מזולתו. ואם בתחלה התחיל ואמר ה"ר פלוני פי' והוסיף דעות אחרות ולא הזכיר דעתו בודאי הוא שדעתו כדעת הרב האחרון שהזכיר. והחכם נר"ו לא אצית להאי כללא דכיילנא ואחשביה דהוא מילי מולייאתא הוא שדעת המחבר כמלי דאייתי בבתריית'. דהכי היא מסקנא דמרנן אבינו מאר' דהאי שמעתתא. וע"ז כתבתי לו אלה הדברי' האחרוני' בסוף הדברי' הראשוני':
חכם לב ואמיץ כח הנה לא נעלם מעיני כ"ת מ"ש בעה"ט ז"ל סי' ל"ט בענין המחלוקת שבין הפוסקי' ז"ל בענין אם נתאחרה כתיבת השטר עד שעבר זמן שקבעו לפרעון שרבני' גדולים ואיתני' מוסדי ארץ דעתם שכותבי' ואין לחוש שמא פרע דאם פרע איהו דאפסיד אנפשיה שמאחר שהוא יודע דסתם קנין לכתיבה עומד היה לו לחוש על עצמו ולמיזל לגבי עדים למימר להו הא פרענא חוב שעלי לפלוני או למכתב תברא על אותה עדות ותהנו קימא גיזיה ואי פרע ולא חש לעצמו הו"ל כפורע לבעל חובו והניח שטרו אצלו שפשע בעצמו שלם ישלם דאמר ליה בעל חובו אי פרעת לי שטרך בידי מאי עביד ופוסקי' אחרי' דעתם שיש לחוש שמא פרע (הג"ה א"ה וכשיכתבו לו הקנין העדים צריכים לכתוב הזמן מיום הקנין ע"כ). ולכן אם נתארך הזמן ביותר משלשי' בדלא קבע לי' זמנה או אם עבר הזמן בדקבע ליה זמנה לא כתבינן לזה הכל מבואר לעיני אדוני נר"ו. ואע"פ שהדבר הוא מחלוקת בין הפוסקי' ז"ל אמת היא שיש לחוש לדברי המחמירין ואין ראוי לאחר שלא הגיע לפעוטות כמוני היום להכריע לצד אחד מהם וראוי הוא לשוב אחור מזה. ומה גם עתה שא"ז הרש"בש הכריע להחמיר כדברי המחמירין ז"ל בתשובה סי' ל"ח ואם היתה ההלואה לזמן ולא עבר הזמן כיון שקנו מידו כותבין השטר למלוה ואין חוששין שמא פרעו תוך זמנו. וזה מוסכם מהרמ"בן ז"ל והגאון ז"ל כתב שאע"פי שעבר הזמן והיא בקנין או אינה בקנין ולא עבר הזמן כותבין. אבל הרמ"בן ז"ל מפקפק בדבר וראוי לחוש לדבריו שלא לכתוב אלא אם היא בקנין ועדיין לא עבר הזמן עכ"ל ז"ל. ולפ"ז היה לי למנוע עצמי מכתיבת השטר ההוא. אך אמנה ת"ל אני חשבתי דרכי וראה ראיתי כי לדברי המחמירין ז"ל שהם אומרין דאנו חוששין שמא פרע מאחר שעבר הזמן. וע"כ אני הצעיר לחששא זאת הצרכתי לה"ר אברהם חנין להביא אותם עדים כנז' לעיל. ומתוך דבריהם נתברר לנו בירור גמור שלא פרע ב"ח כלום לא מעט ולא הרבה כמו שנז"ל א"כ מה חששא נשאר לנו לחוש אין זה בית מיחוש כלל. וכ"ש שלדברי רוב הגאוני' והפוסקי' ועמהם בעל השלחן אשר לפני ה' שכותבין בלא בירור כלל:
ולטענת החכם נר"ו שבעל השלחן ע"ה דעתו כדעת ויש חולקי'. הנה השבתי את כ"ת דברי' ברורי' נכוני' בטעמם. ואולם להגדיל תורה ולהאדיר אוסיף שנית ידי ואומר. הנה בענין שכתבנו למעלה כ' הטור ז"ל וז"ל מתה אין הארוס מטמא לה וכו'. כתב לה ואביה וכו'. פרש"י ז"ל אם מתה מן האירוסין. ור"ת ז"ל פי' אפי' אם נשאת אם מתה קודם שיבואו לידי הבעל אינו יורש אותה וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ולפ"ז הטור ז"ל עצמו דעתו כדעת אביו ז"ל כההוא כללא דכייל אדוננו זקננו ז"ל. ובסי' הנז' כתב הטור וז"ל מסרה האב לשלוחי הבעל או שמסרה וכו'. עד ויורשה אם הגיע נדוניית' לידו אבל אם לא הגיע לידו אינו יורשה לדעת ר"ת כדפי' לעיל. והרמב"ם ז"ל כתב שיורשה אפי' נדונייתה בבית אביה. ואם כדברי האדון כן הוא שהטור כשמזכיר דעת פוסק אחד באחרונה אחר מה שכותב בסתמ' הדעת הראשונה ההלכה אצלו הוא כדעת שהזכיר באחרונה. א"כ הו"ל הטור ז"ל כהרמ"בם ז"ל ולעיל קאמר דמסקנת הרא"ש כר"ת והו"ל קושיא מדידיה אדידיה. א"כ נראה דקושטא קאמינ' דלא אמרינן אותו כלל דקאמר קדישא קשישא אבינו ז"ל אלא כשהמחבר מתחיל לכתוב הלשונות בלשון הפוסקי' למר כדאיתיה ולמר כדאיתיה. ואולם כשכותב הדין בדרך סתמא וכמשנה שנוייה בודאי הוא שאותם דברי' הם הם דעתו ומסקנתו אעפ"י שכותב אח"כ שיש חולקי' בדבר. ומי שיראה גם בלא עיון בטורים ובזולתם מהחבורי' יראה זה בבירור ותו לא מידי. ושלום אדוני יגדל ולא ידל. וכבודו יכפר בעד הצעיר והדל. המסדר משנתו לפני רבו. שלמה דוראן ס"ט. והוא נר"ו כפי חכמת לבבו הודה אל הדברים וכתב בידו ההטפסה לשטר ההוא כדי לשלחו למוסתגאניס לגבותו ונגבה השטר בלא שום טענה ואין אומר ואין דברים. והיה זה שלום לדורשי האמת. ואויבי עמו יכרית הש"י ב"ה ויצמית. ויראנו מתורתו נפלאות. ולטובה יעשה עמנו אות. שלמה ס"ט בכמ"הר צמח דוראן זל"הה: