שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/יט

שאלה יט: תקורט לאחד מהתלמידי' אשר למדו לפני. וזה לשון שאלתו יורנו מורי נר"ו ויתמוך לבי דבריו כי נעמו. ראובן קדש את בתו קטנה לאיש אחד וקבעו זמן לנישואין ועבר הזמן ביותר מכפלי' ממה שקבעו ביניהם ועתה אבי הארוסה תובע את הארוס לינשא עם הארוסה והארוס טוען כי הבת עדיין היא קטנה ולא בגרה ולכן לא ישא אותה עד אשר תגדל בשני' ותביא סימני'. אנא אדוני תאיר עיני במאור תורתך כי צמאה נפשי לשמוע בלימודיך וכו' עכ"ל שאלתו.

תשובה: בפרק האיש מקדש (מ"א ע"א) תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו וכו'. ודייקינן בגמרא כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ר' אליעזר דאסור לו לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה וכו'. ואע"ג דקי"ל (כתובות ע"ה ע"א) אתתא ניחא לה בכל דהוא כדאמרי' טב למיתב טן דו מלמיתב ארמל' היינו דוקא בגדולה דאם נתרצית לישא ניחא לה בכל דהו אע"ג דלא חזותיה לגברא אבל קטנה אם נכנסה בלבה השנאה גם כשתגדל תשאר עומדת בשנאתה. ולפי הנראה כי המימרא הזאת שאמר רב היא הלכה דהא תלמודא דייק ממתניתין דיוקא לסיועיה לרב א וא"כ היאך אין אנו חוששין בזמן זה לאיסור זה שהרי אנו רואי' כי רוב בני אדם משיאין בנותיהם בקטנותם ואין מוחה בידם. וי"ל בזה כי מה שאמר רב אסור לו לאדם שיקדש וכו'. לאו דוקא אסור אלא ר"ל שאין ראוי לעשות כן. וכן משמע מהא דתניא (כתובות נ"ז ע"ב) קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה כונס ואי איסורא איכא הלא אינם ברשותם ואפי' אם ירצו אינם יכולין ומאי יכולין לעכב דקאמר. וכן נמי משמע מלשון רש"י ז"ל שפי' על ההיא דאמרי' בפ' אעפ"י (נ"ז ע"ב) א"ר אבא בר לוי אין פוסקי' על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה אבל פוסקי' על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה פשיטא מהו דתימא ליחוש דילמא מעיילא פחדא מהשת' וחלשא קמ"ל. ופרש"י ז"ל פוסקין על הקטנה וכו'. דוקא בלא קדושין אבל קדושין בקטנו' לא עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה עכ"ל ז"ל. הרי רש"י ז"ל לא הזכיר בפי' לשון איסור אלא אמר אבל בקטנות לא. וכן נמי משמע מלשונו כמו שפי' במתניתין דריש פרק האיש מקדש דתנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו ופרש"י ז"ל כשהיא נערה וכ"ש כשהיא קטנה אם קיבל קידושיה מקודשת והאי דנקט נערה אורח ארעא אשמעינן דקטנה לכתחלה לא עכ"ל ז"ל. הנה נראה מדבריו ז"ל דלאו איסורא איכא אלא אורח ארעא וא"כ האי אסור דאמר רב לאו דוקא אסור אלא למימרא דלאו אורח ארעא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל"א בפ"י וז"ל אעפ"י שיש לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמי' שלא יקדש אדם את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה עכ"ל ז"ל. וכן כתב בפ"י וז"ל ואם רצו לכונסה כשהיא קטנה כונס ואין ראוי לעשות כן עכ"ל ז"ל. מכל הני מילי משמע דאיסורא ליכא והאי דאמרי' אסור לאדם שיקדש וכו'. לאו דוק' אסור אלא אינו ראוי ולכן בכל דורות האחרוני' לא הקפידו בדבר זה ונהגו להשיא בנותיהם בקטנותן כי האדם מתיירא שמא לא יבא לידו איש אחר כזה שהוא מבקש על בתו עתה. וכבר אמרז"ל (ירו' תענית פ"ד ה"ו) שמארסין ביום ט"ב אם תבא לידו אשה הנאותה אליו שמא יקדמנו אחר ברחמי' וה"ה לאיש הזה אבי הבת כי הוא מתפחד שמא ילך לו האיש העומד על בתו ויפנה על ימין או על שמאל ולא ימצא אחר כמותו וג"כ חיישינן שמא לא תמצא ידו בזמן אחר להמציא נדוניית בתו כמו שכתבו התוס' ז"ל וז"ל עכשיו שאנו נוהגין לקדש את בנותינו אפי' קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש ספק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדונייא שמא לאחר זמן לא יהיה ספק בידו ותשב בתו עגונה לעולם עכ"ל ז"ל. ור"ת ז"ל כתב דלית הלכתא כותיה דרב דאמר אסור לו לאדם שיקדש את בתו וכו' שהרי בפרק עשרה יוחסין (פ"א ע"ב) אמרי' דרב חסדא קדש לבתו קטנה ולא חש לה לההיא דרב וגם בפ' בתרא דנדה (ס"ו ע"א) מביא מעשה בבתו של ר' חביבא שקדש אותה בקטנותה: וא"כ מכל הני מילי דאמרן נראה שנישואי הקטנ' לית בה איסורא אלא אורחא דמילתא ואם נתרצה אביה והיא יכול לכנוס וכ"ש בזמננו זה דלית מאן דחש להא מילתא דרב וא"כ בנ"ד שקבעו זמן והאב והאשה נתרצו בנישואין אין הבעל יכול לעכב מלכנוס ולומר עדיין קטנה היא שהרי קבע זמן והאי תקנתא דעבדי רבנן משום דילמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה לאו תקנתא דידיה היא אלא תקנתא דידה היא ומאחר שהרשות בידו לישא והוא מעכב ועבר זמן קביעות זמן הנישואין חייב הוא במזונותיה:

ומצאנו ראינו מי שכתב גדולה מזאת דאמר על ההיא דאמרו בין היא בין אביה יכולין לעכב דאעפ"כ הוא חייב במזונותיה שכ"כ הר"ן ז"ל וז"ל יכולין לעכב מלינשא וכו' והיינו לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אבל ודאי אינו חייב לזונה דלעולם אינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב ואיכא מאן דאמר דמיחייב לזונה דמשום תקנתא דידיה נמי היא וחייב לזונה כ"ש היכא דמשום תקנתא דידיה בלחוד דמעכב מחייב לזונה עכ"ל ז"ל. הנה נראה דלכ"ע דאי איהו מעכב ואביה והיא רוצים לכנוס שחייב במזונותיה ולדעת איכא מאן דאמר דחייב במזונותי' אפי' אם הוא רוצה לכנוס והם מעכבי' חייב במזונותיה ובודאי שזאת היא סברא רחוקה. ואתם לפי הנר' משאלתכם כי הספק שלכם הוא אם י"ל כשם שארז"ל היא ואביה יכולים לעכב ג"כ הוא יכול לעכב או אם י"ל דדוקא אביה והיא יכולים לעכב לא הוא י"ל בזה שלא עשו תקנה זו רק לה דילמא מפחדא וחלשא ולאביה ג"כ דילמא ממרדא ותבא אליו עד שתגדל ונמצא צריך לתכשיטין אחרים אבל אם נתרצית היא ואביה וסברה וקבלה הוא אינו יכול לעכב וכ"כ הר"ן ז"ל בסוף אותו לשון עצמו שכתבנו וז"ל ועוד דאם איתא דמשום תקנתא דידיה אמרינן הכי כי היכי דאמרי' דבין היא בין אביה יכולין לעכב ה"נ הוה לן למימר דאיהו נמי מצי מעכב ולא אמרי' אלא בין היא בין אביה וכו'. עכ"ל ז"ל. הנה נתברר הספק שלכם ויצא הדין ברור שחייב הארוס הנז' במזונות הארוסה הנז'. זה מה שנראה לנו להשיב לשאלתם בקוצר כפי העת והזמן. ואבינו הרחמן. הוא האל הנאמן. שומר הברית והחסד יפן אלינו ברחמיו וברוב חסדיו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. הצעיר שב"ץ.