שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/ד

שאלה ד: נשאלתי מתלמידי יש"צו. וז"ל יורנו מורנו נר"ו לא יכבה לעד אמן. על מאי דחזינן דעבדי קצת מבני אדם כשיהי' להם בן חולה ומתרפא מחליו הם עומדים בפני ס"ת ומברכין ברכת הגומל על רפואת הבן כי חששת' שמא הויא ברכה לבטלה אחת שלא נתקנה ברכה זו אלא לחולה עצמו או י"ל לא הויא ברכה לבטלה מאחר דטובה רבא אית להו ברפואת חולה זה עכ"ל ישמר' האל.

תשובה: בני ותלמידי רעי ודודי הש"י ב"ה יקימכם לו לנחלה. עד היותכ' לשם ולתהלה. בפ' הרואה (נ"ד ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות וכו'. עד רב יהודה חלש על לגביה רב חנא בגדתא' ורבנן אמרי לי' בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי והאמ' אביי וצריך לאודויי באפי עשרה דהוו עשרה וכו' והעמידוה הפוסקי' ז"ל בשענה אמן אחריה' וגם העמידוה בשאמרו שם ומלכות שאמרו בריך רחמנא מלכא דיהבך לן וכ' הרב רבינו חננאל זלה"ה למדנו משם שאם יש שם עשרה וברכו ברכה זו וענה החולה אמן א"צ לברך ברכה אחרת ואם אין שם עשרה צריך לברך הוא פעם אחרת. ונראה שהם יכולי' לאומר' אפי' בלא עשרה אע"פ שאין החולה נפטר בה מפי מורי נר"ו עכ"ל מבורר מדבריו ז"ל כי אנשים אחרים יכולים הם לברך ברכה זו להודות לאל על רפוא' החולה כ"ש האב על רפואת בנו. גם מדברי הרב בעל הטורים ז"ל יראה שיכולין אחרי' לברך על רפואת חולה אדם אחר שכ' בסי' רי"ט ופירש א"א ז"ל אע"ג דשמע יוצא בשמיעה וכו' עד לכך הוצרך הוא לענות אמן ולא חשיב ברכה לבטל' כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחין על הטוב' שמזמין להם וכו' הנה נראה מדבריו ז"ל שאחרי' יכולי' לברך ברכה זו אלא אם ענה החולה אחריהם אמן נפטר גם הוא מלברך ואם לא ענה אמן צריך לברך פעם אחרת והם לא הויא להו ברכה לבטלה לפי שהם נתכוונו לתת שבח והודאה למקום וכו'. וכ"כ הגאון מוהר"י קארו ז"ל. וממה שכ' רבי' ז"ל דלא חשיב וכו' א יש ללמוד על קצת אנשים שנוהגים כשיולדות נשותיהם הם עומדי' ומברכין ברכת הגומל דלא הוייא ברכה לבטלה וכו' דכשם דרב חנא בגדתא' ורבנן וכו' א"כ נראה לדעת הגאון ז"ל שדעת רבינו בעל הטורי' הוא שיכולין אחרי' לברך אם יש להם טובה והנאה ברפואת חולה זה ואע"פ שהביא הגאון מוהרי"ק ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל שנראה ממנה דלא ילפינן מההיא דרב חנא בגדתאה ורבנן אלא אם החולה הוא רבו של המברך וא"כ אחרי' אינן יכולין לברך ברכה זו כדמוכח בתשובת הרשב"א ז"ל. אני אומר לא דמי שאני הכא דבנו חשוב כגופו ויותר מגופו וא"כ בודאי הרשב"א ז"ל והגאון ז"ל שפסק כוותי' מודים הם בנד"ד וכ"ש דבנו קטן אם הי' מת לא היה מת רק בעון אביו כדאמרי התם (שבת ק"ה ע"ב) מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתי' כשהם קטני' כדי שיבכה וכו' וכן מוכח בכמה דוכתי דבני' קטנים מתי' בעון אבותיהם וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' תשובה וז"ל יש חטא וכו' או בבניו קטני' שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות דקנינו הן דכתיב איש בחטאו יומת עד שיעשה וכו'. א"כ שייך הכא בטוב לברך על רפואת בנו דכ"ש מהרב לתלמיד לאב ובן דגופו הוא ולא מנע הרשב"א ז"ל מלברך רק קרובי' ואהובי' אבל בנו קטן דגופו הוא ויש לו חובה במיתתו יותר ממיתת עצמו בודאי מברך עליו. ומיהו אם הבן הוא גדול ויכול לברך ע"ע ואם היה מת בחטאו יומת י"ל לדעת הרשב"א ז"ל שאין האב יכול לברך עליו ברכת הגומל ואנו רואין שלא נהגו מנהג זה רק על הקטני' על כן מנהגם הוא טוב ואתם בני ידידי ה' ישמרכם מקטוב. ועליכם תבא ברכת טוב. כחפץ אביכם ילדכם.