שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/א

שאלה א:

תקורט לחברנו המשכיל הנבון ה"ר סלימאן אלחאמי יצ"ו תורף השאלה אלמנה שמת בעלה והיא נזונת עם היתומים בבית בעלה ויש לה בגדים שהיו למלבושיה משל בעלה והיו מונחי' בחדר א' לפנים מחדר אחר והיו הבגדים ההם תלויים ביתד על הכותל ורוב תשמיש' הוא בחדר החיצון ושם היו שוכבין בלילה והאשה ההיא קמה בעוד לילה ובני הבית שוכבים ולקחה בידה דליקה אחת מהעצי' ונכנס' לחדר הפנימי ושרפה הבגדים ההם בפשיעתה כי אחזה בהם האש מהדליק' שהכניס' בידה ולא נודע הדבר עד למחר ועתה תודיענו בבירור אם האלמנה חייבת בבגדים ההם שנשרפו בפשיעתה אם לאו.

תשובה: הנראה לנו בזה כי האלמנה הזאת היא חייב' בתשלומי הבגדים הנשרפי' גם אם לא הכניסה בידה לשם רק נר אחד או פתילה אחת ועשתה פועל כזה היתה חייבת בהיזק שיצא מתחת ידה לפי שאדם מועד לעולם כדתנן פ"ב דב"ק (כ"ו ע"א) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו' וקי"ל כההיא מתני' וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל ואחת מארבעה אבות נזיקין היא הבערה ואין בדינ' חצי נזק רק נזק שלם לפי שכל ענייני האש הם מועדים בנזק ואפי' השולח את הבערה ביד חש"ו דאע"פ דפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים אמרי' בגמ' (שם נ"ט ע"ב) ה"מ שמסר להם גחלת ולבבוה שדרך הגחלת להכבות קוד' שתעבור ותדליק אבל אם מסר להם שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו וכ"ש האשה הזאת שהכניסה בידה הדליקה מלובבת ולא נתנה דעתה לשמור את הבית ואת הכלים וכ"ש שהבגדי' ההם לא היו טמוני' תחת שום דבר רק תלויי' ביתד גלויי' לעין כל א דגם אם היו טמוני' ומכוסי' הית' חייבת בהם דהא קי"ל דמדליק (שם ס"א ב') את הבירה של חבירו משלם כל מה שבתוכה וכו' וגדולה מזאת אמרו (שם ס"ב ע"ב) בגמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשוי וכו'. הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפי' נר חנוכה דברשות ב"ד ומצוה קעביד אפ"ה חייב דהיה לו לישב ולשמור דאין הלכ' כר' יהודה דפטור בהנהו דברשות קעבדי אם הזיקו אלא הלכה כרבנן דאמרי כל הני דאמרי' דאית להו רשותי' למיעבד אם הזיקו חייבין בהזיקן כמו שהביא הרמב"ם ז"ל דיני' אלו פי"ד מה' נזיקין והטור בח"מ סי' תי"ט וא"כ האשה הזאת אף אם לא הכניסה בידה הבערה בוערה רק פתילת דקה כדרך כל הארץ היה לה להשמר בעניני הבית וכ"ש במה שהכניסה בידה הבערה עד שעבר' מעברה והי' מה שהי' שגגה הזאת עולה זדון היא. ב וזה ההזיק הוא גדול יותר ממה שכת' הרמב"ם ז"ל פכ"א מה' אישות שכתב האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה וכו'. וכבר חלקו עליו בין שעת מלאכת' לשלא שעת מלאכת'. והרי האשה הזאת יצאה תקלה זו מתחת ידה בתכשיטין אלו בלא שעת מלאכת' בודאי שחייבת בפשיעה זאת לדעתי גם אם הי' בעלה קיי' לפי שלא פטרו אותה אלא מכלי' ששברה בשעת מלאכתה הואיל והיא עושה מלאכה באותם כלי' ונפלו מידה ונשברו ואפ"ה מן הדין היתה חייבת בהם מן הטעם האמור דאדם מועד לעולם אלא משום שלום הבית שאם תחייב אותה בשבירת כלים בשעת מלאכת' נמצאת נמנעת וכו'. ויבואו לידי קטטה ומריבה אמנם שלא בשעת מלאכה איכא למימר דחייבת היא בפשיעה כשאר אינשי דעלמא וכ"ש בנדון דידן שאין הדין עם הבעל אלא עם היורשים י"ל דליכא האי טעמא דשלום הבית דהיא חייבת בהם אף אם שברה בשעת מלאכה דאין לנו לחזר אחר שלומם ויעמוד הדין על כנו. כההיא דאמרי' בריש פ' אלמנה נזונת (צ"ו ע"א) א"ר זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לאלמנה טעמא מאי אמרי רבנן מציאת אשה לבעלה משום איב' הכא תהוי ותהוי. והביאה הרי"ף ז"ל וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל. הנך רואה כי בענין המציאה לגבי הבעל עברו על הדין ונתנו אות' לבעל משום שלום הבית. גם אם אינו מן הדין אמנם אם היורשים העמידו הדין על אמתתו ואמרו תהוי איבה בינייהו ותהוי הכא נמי מאחר שלא פטרוה מכלי' ששברה וכו'. אלא משום שלום בעלה לגבי יורשי' לא אמרי' הכי ויקוב הדין את ההר ואם תהיה איבה בניה' תהוי ותהוי. וגם לדעת הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל ואמר דטעמא הוי משום שמירה בבעלי' היינו עם הבעל עצמו לפי שהוא שכור לה בכל שעה אבל היורשי' אינם שכורי' לה וכבר חלקו עליו ז"ל ואמרו שלא מן הדין הוא אלא משום שלום הבית ושלום על ישראל. זה הוא הנראה לעניות דעתי בזה. שלמה ס"ט בכה"רר צמח דוראן נר"ו.