שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/שג
שאלה שג:
בגאיה. שאלת להודיעך שורת הדין באשה שנשאת בתנס ונתאלמנה בבגאיה וכתובתה היא כתובה בתנס והוא מקום שקבלו עליהם תקנו'. קהל אלגאייר י"ץ אבל לא נכתב כן בכתובה בפי'. אם סתמן כפירושן או לא. ומה שכתב בכתובה שהוציאה לו כך וכך כפולו' ממטבע תלמסאן אם תגבה זהב כעין שנז' בכתובה או מעות כנהוג בלשונם במשאם ובמתנם כ"ח זוז בכפולה ואם תגבה מעות ולא כפולו' אם יהיו ממעות היום או במעות זמן השעבוד של כתובה לפי שחסרו המעות מאותו זמן עד היום הרבה מאד יותר מחומשיתה ואם שמין מה שעליה ומטלטלי הבית או תטלם בחנם. וכן אם היא קודמת לבעלי חובות לפי שיש עליו חובות מרובין. וגם האלמנה הוציאה שטר חוב על בעלה בגופן שלהם אם תגבה בו או לא והמת הודה בשעת מיתתו שהוא חייב להקדש ל' דינרים וצוה שיתנום להקדש. אם ההקדש קודם לכל אדם או דינו כשאר הבעלי חובו'. וגם יש מהסוחרים שיש להם תביעה על נכסי המת שנתנו לו מעות לקנו' עורות ושעוה וצוה המת שיפרעו אלו קודם שאר הבעלי חובו' אם דבריו קיימין או לא. והבעלי חובות אם כל הקודם בשטר גובה ראשון או יחלקו לפי הממון ואם אחד מהבעלי. החובו' קדם וגבה שלא בב"ד אם גבייתו גבייה או לא. וכן זה המת יש לו חוב על סוחר אחד בכתב ידו ובשעת מיתתו שלח אחריו ואמר לו החוב שיש לי עליך בכתב ידך תתנהו לפלוני שאני חייב לו והנתבע ענהו אתה חייב לי כך וכך והמת כפר אם נאמן בשבועה כיון שאינו אלא כתב ידו או לא:
תשובה: הקהל הק' אשר בתנס קבלו עליהם בענין הכתובו' תקנות קהלינו זה הק' הק' ק' אלגזאייר ולפי אלו התקנו' אין האשה גובה באלמנו' לא תוספ' ולא מתנה לחוד ואין לה אלא עיקר כתובה מאתים לבתולה ומנה לאלמנה ונדונית' הם נכסי צאן ברזל. וזאת האלמנה אשר באה עליה השאלה שיש לה בנדוניתה מאה כפולו' לפי מה שנהגו שם לגבות בכל כפול' כ"ח זוז ומנהגא מילתא היא דקי"ל כרשב"ג דאמר בפ' מציאת האשה (ס"ו ע"ב) לענין כתובה הכל כמנהג המדינה. א"כ המאה כפולו' הם מאתים ופ' דינרי כסף כל דינר עשרה זוזים. וב"ד מנכין לה לפי שיעור משקל המטבע שהיה נוהג בשעת שעבוד שכיון שהחסרון הוא יותר מחומש גובה כשעת שעבוד כי כן נזכר בגמ' בפ' הגוזל (צ"ז) לענין אם הוסיפו על המטבע ודעת הרי"ף ז"ל שם דהוא הדין לענין פחת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' מלוה ולפי זה אם המשקל הראשון היו הזוזי' כ"ה באוקיא והיום הם מ' זוז באוקיא שלנו יש לה זכות בנכסי' מאה וי"ב אוקיות של כסף שהם תמ"ז דינרין מארבעים זוז באוקיא שלנו ויהי' כסף צרוף טבוע מבית הצריפ'. ולענין עיקר כתובה הם משקל כ"ה דינרי זהב כל דינר משקל צ"ו גרעיני שעורה או חטה ואם יש אוקיא וחצי בעשרה דינרי זהב. יהיו משקל ך"ה דינרי זהב שלש אוקיות ושלשה רבעי אוקיות והם ט"ו דינרים חדשים וכן בפדיון הבן שהיא משקל ך' דינרי זהב כנז' בבכורו' (נ' ע"א) הם לפי חשבון זה המעות אלו י"ב דינרי' חדשים. א"כ צריכה לגבו' בין עיקר כתוב' ונדוניא תס"ג דינרים חדשים יפים וטובים. ושמין מה שעליה ולא תטול אפי' מנעל שברגלה ולא כלי מכלי הבית והיא קודמת בזה לכל בעלי חובות בין במטלטלי בין בקרקעו'. שהרי כתוב בכתוב' אגב ודקניתי ודאקנה ויש לה חיוב מזונו' מתנאי ב"ד את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי ויכולין לסלק אותה מהמזונו' אם יפרעוה כי כן היא התקנה והיא קודמת באלו המזונו' לשאר בעלי חובות כקדימתה בנדוניתה. לפי שמשעת כתיבת הכתוב' נשתעבדו הנכסים למזונו'. וכן יראה מפ' הנזקין (נ"א ע"א) ומפ' הנושא (ק"ב ע"ב) בענין הנושא אשה ופסק לזון את בתה שהיא טורפת משעת כתיבה אע"פ שחיוב המזונו' הוא מאוחר לבעלי החובו' ומפני תקון העולם נכסים המשועבדין בחייו הם קודמין למזונותיה. אבל במה שהוד' בשעת מיתה היא קודמת כמו במתנ' שכיב מרע כדאיתא בפ' מי שמת שאין בזה תקון העולם זכותה. וכל זה אחר שישביעוה בב"ד. ושטר חוב שכתב לה בעלה אם כתוב בשטר שהם דרך הלואה שלוה ממנה בעלה אין לה כלום כי כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' מלוה לפי שכל נכסים שיש לאשה הם בחזקת הבעל ואם יתבאר בשטר שנשתעבד לה דרך מתנה וגמילו' חסדים תטול אותם מהנכסים כשאר חובות. ומה שהודה בשעת מיתתו שיש בידו ל' דינרים חדשים להקדש ורוצה שיתנו מנכסיו אלו הל' דינרי'. כבר שמענו עליהם והעידו כי הוא היה מצוה שישלחו' אלינו להתחלק על ידינו והוא כפר מיתתו תהא כפרה. והדין בזה הוא שכיון ששלח בהם יד נעשו חוב עליו והרי הם כשאר חובו' שיש עליו. ואלו לא צוה ליתנם היו הנכסים פטורין מזה החוב לגמרי. לפי שזה הוא ממון שאין לו תובעין שלא הקדישם לאנשים ידועים וכיון שהוא ממון שאין לו תובעין המזיק אותו פטור כדאמרי' בפ' הזרוע (ק"ל ע"ב) לענין מתנו' כהונה שהמזיק אותם ואוכלם פטור מפני שהו' ממון שאין לו תובעין שכל מי שיתבענו יכול לדחותו ולומר לו לא לך אתנם אלא לאחר וה"ה לעניי' וכיון שאין לו תובעין המזיקן ואוכלם פטור. וה"ה להקדש עניים. ואע"פ שהתוס' אומרים שאם הם לעניי העיר ממון שיש לו תובעין הוא זה הוא אפי' לדבריהם כשהקדישם לעניי העיר אבל אם צוה לשלחם למקום אחר בלא ספק שממון שאין לו תובעין הוא ובפ' החובל (צ"ג ע"א) מוכח שהקדש עניים אינו בתור' שומרין דדרשי' התם לשמור ולא לחלק לעניים. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שאלה ופקדון ופירשו המפרשים ז"ל שאפי' פשע בהם פטור. וכל זה הוא אם לא צוה הוא להחזירם אבל אם צוה דרך תשובה להחזיר' נתחייבו הנכסים כשאר חובות שיש עליו. ולענין חובות הסוחרים שיש עליו אם הוא דרך עסק שהוא מתעסק בשבילם שנותנין לו מעות וקונה סחורו' באחריותם שאם נגנבו או אבדו האחריו' הוא עליהם יטלום ולא חל עליהם שעבוד כלל. ואם הנכסים הם באחריותו שאם נגנבו או אבדו הוא חייב לפרוע מה שנתנו לו. אינן אלא כחוב בעלמא ויטלום כל בעלי חובות בשוה שאין דין קדימה למטלטלין כי לפי תקון חז"ל בכל עסק הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון דעביד רבנן מלתא דניחא לתרויהו שיהא הריוח וההפסד בין שניהם כדאי' בפ' המקבל (ק"ד ע"ב ובב"ב ע"ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומים וכדמוכח בפ' איזהו נשך (ס"ח ע"א) אבל הסוחרים לא נהגו כן ובכל כי האי מלתא מנהגא מלתא היא. וכ"ש שהרי הודה בשעת מיתה שלא נאבד העסק ובעלי חובות וההקדש והאשה בשטר חוב שכתב לה אם יש לה זכות בו על פי מה שכתבתי כלם יחלוקו שוה בשוה. אחר שתטול היא כל זכות שיש לה. וי"א שיחלקום לפי ממון. אבל הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל סוברי' שיחלקום שוה בשוה כרב כמעט עד שיפרע היותר פחות ויסתלק. וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' מי שהיה נשוי והרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מלוה ובפ' י"ז מהל' אישות וכן ראוי להורות. ואם אחד מבעלי חובות קדם וגבה לא גבה ויחזיר מה שגבה לאמצע ויגבו לפי הדין כלם כי כן פסקו הגאוני' ז"ל בפ' מי שהיה נשוי דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' מלוה. והמכתב שנמצא בשם אחד שהוא חייב לו ואותו שכתבו טוען שכבר בא לחשבון עמו ולא נשאר בידו כלום. דע כי בענין הוציא עליו כתב ידו אמרו בגמ' בפ' גט פשוט (קע"ה ע"ב) שאינה גובה אלא מנכסים בני חורין. והרשב"א ז"ל פי' דווקא לענין בני חורין יש לו דין מלוה ע"פ אבל לומר פרעתי אינו נאמן יכול לומר לו שטרך בידי מאי עביד. אבל הרי"ף ז"ל סובר שנאמן לומר פרעתי וכן כת גדולה של חכמי' כתבו כן ובכללם הרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מלוה ה"ג) ולפי דבריהם אין עליו אלא שבועת היסת דטענת ברי יש עליו כיון שהמת תובע והוא אומר שאין עליו כלום שכבר נפטר מאותו שעבוד: