שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/שא
זה נסח שטר הכתובה.
ענין שא:
בכך וכך בשבת, כך וכך לירח פלוני, שנת כך וכך לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני מתא דעל מקום פלוני מותבא, איך החתן ר' יצחק יצ"ו בר אברהם מגו יצ"ו אמר לה למרת רבקה כלתא בתולתא [1]ת"מ בת ר' בתואל יצ"ו 'הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואסובר ואכסה יתיכי ליכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא, ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי, ומזוניכי וספוקיכי וכסותיכי, ואעול לותיכי כארח כל ארעא', וצביאת מרת רבקה כלתה בתולתא דא והות ליה לר' יצחק יצ"ו חתן דנן לאינתו.
ודא נדוניא דאנעלת ליה עם נפשה מבית אביה ואמה לבית בעלה, בין בכסף וזהב ובגדים ותכשיטין ושימוש ערסא ושאר מטלטלין, כך וכך דינרי זהב זייאגיא יפים וטובים עוברים במדינה זו היום בכל מקח וממכר.
וצבי החתן ר' יצחק יצ"ו הנזכר והוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתובתה לרצונה כך וכך דינרי זהב מהמטבע הנזכר, כך[2] שומת הכל בין נדונייא ותוספת כך וכך דינרי זהב זייאנייה[3] מהמטבע הנזכר.
וכך אמר לנו ר' יצחק יצ"ו הנזכר חתן דנן, 'שטר כתובתה דא ונדוניא דא ותוספת דילה, קבילת עלי ועל יורתאי בתראי להתפרעא מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקניתי ודאקנה ממקרקעי וממטלטלי, מקרקעי ואגבן מטלטלי, נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות, כלהון יהון אחראין וערבאין ומשועבדין לשטר כתובתה דא ונדוניא דא ותוספת דילה למגבי מנהון הכל משלם אפילו מגלימא דעל כתפאי, וכל זמן ששטר זה יצא קיים מתחת ידה או מתחת יד באי כחה בדלא קרוע או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע, תהא נאמנת היא ויורשיה ובאי כחה עלי ועל יורשי אחרי ועל באי כחי לה וליורשיה ולבאי כחה בדבורם הקל בלבד "לא נפרענו", בכל סך הכתובה והנדוניא והתוספת הנזכר, הן בכלה הן במקצתה ובכל עניני שטר כתובתה כשני עדים כשרים לעולם, בלא שום נדר ובלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגולא, ואפילו חרם סתם והדרת הראש, שכך קבלתי עלי ועל יורשי ועל באי כחי לה וליורשיה ולבאי כחה בקנין גמור מעכשו, ונאמנות זו בפירוש בכל ענין זכותה ויפוי כחה ובכל לשון של זכות בלי שום תנאי ושיור בעולם, ואחריות וחמר שטר כתובתה דא ונדוניא דא ותוספת דילה קבלתי עלי ועל יורשי אחרי אחריות גמורה בקנין גמור מעכשיו, על פי ההסכמות והתקנות שתקנו עליהם הקהל הקדוש, קהל פלוני ישצ"ו. [אם יש תקנה, יכתוב. ואם אין תקנה, יכתוב 'באחריות וחמר כל שטרי כתובות שרירין וקיימין דנהיגין בישראל שתקנו חז"ל'], מיומא דנן ולעלם, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, בבטול כל מודעי שמסרתי ושאמסור'.
וקנינא מהחתן ר' יצחק יצ"ו בר אברהם יצ"ו הנזכר, למרת רבקה ת"מ הנזכרת בת ר' בתואל הנזכר, על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל ועל הנאמנות בפירוש, במנא דכשר למקניא ביה, והכל שריר וקיים.
וחותמים החתן והשושבינים והעדים:
וזה פירוש שטר הכתובה בסייעתא דשמיא.
אני שמעון בנו[4] צמח, אלמד לסופרים חוק ומשפט הכתובות:
ועינם אפקח, להלוך לאורה ולא ילכו כסומא בארובות:
[הזמן][5]
בכך וכך בשבת וכו' - מה שכותבין בכתובות ושטרות זמן, הוא שאם יצאו שטרות אחרים על הבעל או על הלוה, אם מכרו נכסיהם, לדעת מי הוא הקודם ויהיה נפרע תחלה.
ואף על פי שאם אין זמן בכתובה ולא בשטר אינו נפסל בכך, ואף על פי שהיא עדות שאין אתה יכול להזימה, היא כשרה, לפי שאין בודקין עדי ממון בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, בפרק קמא דסנהדרין (ב' ע"ב) ובפרק אחד דיני ממונות (ל"ב ע"א), ואף לא עדי נשים משום עגונא כדברי הרשב"ם ז"ל, או משום חינא כדברי הרמב"ן ז"ל בחדושיו באחרון ביבמות. ומשום הכי שטרי חוב המאוחרין כשרים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל.
והוא הדין שאם אין בשטר שם מקום שהוא כשר, כדמוכח בפרק שני דייני גזרות.
ואם יצאו שני שטרות בפנינו, באחד כתוב בו זמן ובאחד אין כתוב בו זמן, יד בעל השטר שאין כתוב בו זמן על התחתונה. ואפילו יצאו בחדש אחד, ובאחד כתוב יום החדש ובאחד לא כתוב אלא חדש סתם, יד בעל השטר שכתוב בו יום החדש על העליונה, וכמו שכתוב בפרק מי שהיה נשוי (צ"ד ע"ב), הנהו תרי שטרי דנפקי קמיה דרב יוסף חד כתיב ביה בניסן סתמא וחד כתיב ביה בחמשה בניסן ואמר רב יוסף לההוא דכתיב ביה ניסן סתמא אמר בר תשעה ועשרין את ולא תגבה.
ובגטין אם אין בו (סתם) [זמן] כלל, הוא פסול משום פירות ומשום בת אחותו. ואם יש בו זמן, כשר אף על פי שאינו מבורר באיזה יום. ואפילו כתוב שבוע סתם ולא כתב בו שנה ולא חדש ולא יום, כשר, דאהני לשבוע דלקמיה ולשבוע דלבתריה כדאיתא בפרק ב' דגטין (י"ז ע"ב).
ובכל השטרות נהגו לכתוב הזמן בסוף השטר, לפי שהרבה פעמים מקבלין העדות ואין כותבין השטר עד לאחר זמן, וכמו שכתוב בפרק גט פשוט (קע"ב ע"א), אם דכירותו יומא דאקניתו ביה ואי לא כתבו יומא דקיימתו ביה, ופירוש בפרק קמא דמציעא נראה שמקום הזמן הוא סמוך לחתימת העדים, אף על פי שלא פירשו כן רש"י ז"ל ור"ח ז"ל, כמו שכתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל, והוא מטעם שהזכרתי.
ובגטין אי איפשר לאחר החתימה, שאין חותמים בו אלא יום שצוה אותם הבעל. וכן בכתובות, אף על פי שאפשר לעשות כן, אבל כבר נהגו לחתום השטר ביום הנישואין בפרסום גדול. על כן בין בגטין בין בכתובות כותבין הזמן תחלה.
[נוסח השטרות, מפי העדים או מפי בעל הדבר]
ובשטרות שכותבין הזמן לבסוף, צריכין להתחיל השטר 'יודעים אנו עדים' וכו', לשון (הכתובה) [הכתוב] והוא עד או ראה או ידע. ואמרו בגמרא בפרק שבועת העדות (ל"ג ע"ב), ידיעה בלא ראיה כגון שהודה בפניהם שהוא חייב לו, ובכתובות אין לפרש זה, כיון שכתוב בו זמן בתחלה, אינו נופל יפה לשון 'יודעים אנו עדים', ויספיק מה שכתוב בו 'וקנינא מניה'.
ובשטרות ובכתובות ובשטרי מכירה, לשון השטרות הוא דברי העדים כאילו באו להעיד בבית דין, דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם, ועדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, על כן כותבים 'אמר לנו פלוני', או 'זכרון דברים שהיו בפנינו', כמו שכתוב בפרק מי שמת (ק"ל ע"א), דוכרן פתגמי דהוו באנפנא. ובגטין הוא דברי הבעל, שבקית ותרוכית, שהבעל צריך לגרש בעצמו ולא על ידי שליח, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים שיאמרו לעדים שיגרשו את אשתו, אינה מגורשת, כמו שנזכר בפרק מי שמת, עד שישמעו קולו. ובכתובות ובשטרות כותבין מה שאמר להם הבעל והלוה או המוכר.
והנוצרים בשטרותיהם הם כותבין לשון הלוה או המוכר, 'אני פלוני לויתי או מכרתי' והערבי הוא חותם בסוף. והוא הדין בשטרות שלנו אם כתב הלוה 'אני פלוני לויתי' וחתמו העדים במצותו, יש לדון לו דיני מלוה בשטר, כי כן כתבו הגאונים ז"ל. והישמעאלים אינן כותבין שטרותיהם אלא בשם הלוה והמוכר ולא בשם העדים, אלא 'פלוני העיד על עצמו ואמר לעדיו' ואחר כך חותמין העדים, וזה אין לו שרש, אלא אם יאמרו שהוא לשון השופט המקיים השטר בנימוסיהם.
[זמן הראוי לנישואין]
ותקנת חכמים היא שתנשא הבתולה ביום רביעי ותבעל ליל חמישי, כדאיתא בפרק בתולה (ה' ע"א), הנישואין יום רביעי, לפי שבתי דינין יושבין בשני ובחמשי מתקנת עזרא כדאיתא התם (ג' ע"א) ובפרק מרובה (פ"ב ע"ב), ואם יהיה לו טענת בתולים ישכים לבית דין קודם שתקרר דעתו. ולא תקנו שתנשא באחד בשבת משום דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, יום א' ויום שני ויום ג', ותהא נבעלת ליל חמישי משום ברכה דדגים שנבראו יום ה', ויברך אותם אלהים.
ואמרו בגמרא (שם) שעכשיו (שאין) [שיש] שם בתי דינין קבועים, שנשאת בכל יום.
ונראה מהגמרא (שם ה' ע"א) דבערב שבת אין נושאים, שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך הסעודה. ומה שנהגו עכשו לישא ערב שבת, כתב הרמב"ן ז"ל שהוא מנהג בורות, וכן כתב רבינו יהוסף הלוי אבן מאגש ז"ל, אלא שלא מיחו בידם חכמים.
והיתה מותרת להבעל ליל שבת ואינו אסור משום חבורה, כמו שכתוב בפרק בתולה (ו') ובפרק תינוקת (ס"ד ע"ב).
וכן אמרו חז"ל (כתובות ה' ע"א) לאלמנה שתנשא ביום חמישי, שלא ישכים למלאכתו שהוא אסור בעשית מלאכה כמו שנזכר בתוספתא, ויהיה שמח עמה שלשה ימים ביום חמישי ויום ששי ויום שבת. מצות עשה היא מן התורה לשמח אשה חדשה, שנאמר ושמח את אשתו אשר לקח. ונבעלה ליל ששי משום ברכה דאדם שנברא יום ששי, אבל להבעל ליל שבת אסור, כמו שאמרו בירושלמי (כתובות פ"ק ה"א) הני דכנסי ארמלן ליכנסן מבעוד יום, לפי שאין אדם קונה את אשתו ליורשה ולהיות זוכה במציאתה ובמעשה ידיה אלא בחופה אם בתולה, ואם היא אלמנה שאין לה חופה, בביאה, ואם יבעול אותה בתחלה בשבת נמצא קונה קנין בשבת ואסור.
וכן להכניס בתולה לחופה בשבת אסור, שעל ידי החופה קונה אותה לזכות בירושתה ובמציאתה ובמעשי ידיה.
[הזכרת שם שמים בפתיחת הכתובה]
ויש מקומות שמתחילין 'בשם ה' אל עולם' כמנהג הישמעאלים, ואינו כמנהג חכמים ז"ל, שהרי עשו יום טוב כשבטלו הזכרת השם מהשטרות, כמו שנזכר במגלת תענית ובראשון מראש השנה (י"ח ע"ב), לפי שלמחר יפרע זה את חובו ונמצא השטר מוטל באשפה.
[אופנים שונים של מנין לבריאה]
בכך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני - הוצרכו לומר כן, לפי שיש מונין ממולד וי"ד, שהוא מולד תשרי שנה אחת אחר מולד בהר"ד, וכן הם מניני התורה למנות מבריאת אדם הראשון שהוא מולד וי"ד ונברא ביום ששי. ולפי שהבריאה היתה יום ראשון והוא כ"ה באלול לדעת ר' אליעזר שאמר (ר"ה יו"ד ע"ב) בתשרי נברא העולם, על כן כדי שלא יניחו אותם החמשה ימים, מתחילין בקצת המקומות למנות ממולד בהר"ד שהוא מולד תוהו, שהוא שנה אחת קודם שנת וי"ד, וכן נוהגין במקומותינו.
ואילו לא פירש לאיזה יום מונין, היה אפשר לטעות בין מוקדם למאוחר, שאם כתב בו 'שנת חמשת אלפים ומאה ותשעים וחמשה לבריאת עולם' סתם, היה איפשר לטוען לטעון, זה החשבון הוא לפי מולד וי"ד והוא מוקדם ופסול. ומשום בית דין טועין, שהרי לפי הדין אינו נפסל בכך, דתלינן שהסופר כתבו בדקדוק כדמוכח בפרק קמא דעבודה זרה (יו"ד ע"א), על כן פירשו שהוא לפי המנהג הידוע למנות לבריאת עולם במקום ההוא.
ובימי רבותינו היו מונין למלכות יון, וכן נוהגין במזרח ואומרים 'בכך וכך לשטרות'. ומתחיל בשנת שלשת אלפים וארבע קמ"ח[6] שנה אחר בריאת העולם, אלף שנים אחר יציאת מצרים, כמו שהוא מפורש בתלמוד בפרק קמא דעבודה זרה (ט'), והיה אומר ר' מאיר (גיטין פ' ע"א) שאם שינה ממטבע שטבעו חז"ל ומנה למלכות אחרת שהולד ממזר, אבל אנן קיימא לן כרבנן (שם ע"ב) דפליגי עליה שאפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר כשר, וכל שכן לבריאת עולם, שאפילו ר' מאיר אינו פוסל אלא אם כותב לאיזה מלכות אחרת שהיא יותר גרועה ממלכות יון, אבל לשם מלכו של עולם שהוא בריאת העולם, אפילו ר' מאיר מודה לכתחלה[7] עבדינן הכי.
[הגדרת המקום]
ולשון מתא פלונית - הוא כולל עיירות גדולות וקטנות, בפרק קמא דגטין (ז' ע"א), אמרי מתוותא דארעא דישראל קא חשיב, גבי וקינה ודימונה ועדעדה, והם עיירות. ובפרק עושין פסין (כ"א ע"א) אמרינן אחויהו מתוותן די שולטן בתוך ע' אמה ושירים, והם כפרים קטנים, וכן כתבו בתוספות.
דעל כיף ימא יתבא - תרגום על שפת הים על כיף ימא, ולומר לשון 'יתבא' והיא אינה יושבת, לשון מקרא הוא, ואמרת אל צור היושבת על מבואת ים, ביחזקאל. יושבת העמק, בירמיהו. וכן יושבת בלבנון. ולשון רבותינו ז"ל (מגילה ו' ע"א) דיתבא בריש טורא, יושבת בנחל, יושבת בין החולות.
ואם הוא על שפת הנהר, יכתוב דעל נהר פלוני יתבא, כי כן לשון רבותינו ז"ל בפרק כל הגט (כ"ז ע"א) ובפרק קמא דמציעא (כ' ע"א), בשוירי מתא דעל רכיס נהרא.
ואם היא רחוקה מהם מעט, יכתוב דעל תחום כיף וכו'.
[שם החתן ושם הכלה ותאריה]
ונהגו לכתוב בכתובות וגטין איך אמר ר' פלוני - ואינו נופל יפה על הלשון, וכבר הוקשה זה להרא"ש בנסח הגט, ועם כל זה כתבו הוא בנסחו שלא לשנות. ובכתובות אפשר לתקן זה שהוא לשון העדים וכאילו כתבו 'יודעים אנו איך אמר לנו פלוני'.
ואם היא בתולה כותבים בתולתא דא. ואם אינה בתולה כותבים כלתא דא.
וכתב הרמב"ם ז"ל בנסח הכתובה, שאם היא אלמנה כותבים אלמנה, ואם היא גרושה כותבים גרושה, ואם היא שבוייה כותבים שבוייה, כדי שלא יכשל כהן. ובקצת כתובות ראיתי כן בגרושה, שכהנים הדיוטות מצויים, אבל באלמנה לא נהגו כן, ונראה לפי שאין כהן גדול האסור באלמנה מצוי בגולה.
ואף בגרושה חשש רחוק הוא, שהכהן הנושא אותה אחר זה שנשאה אלמנה או גרושה, אם יבדוק בכתובתה ויראה שאין לה אלא מנה (יבדוק בכתובתה ויראה שאין לה אלא מנה), יבדוק אם נשאת לשני אלמנה או גרושה, ואם היא אלמנה ותתאלמן מזה השני, הרי היא קטלנית ואסורה לכל העם ככהן, וחשש רחוק הוא זה.
ואם גרושה מן הארוסין או חללה שיש לה מאתים, היה קרוב לחוש לזה.
[חיוב הבעל במזונות אשתו ושאר צרכיה]
הוי לי לאנתו כדת משה וישראל - שעד עכשו לא היתה אלא מקודשת, ואינו חייב בשאר כסות ועונה, ועכשו נעשית נשואה להיות אשתו גמורה להתחייב במה שכתוב בכתובה.
ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואסובר ואכסה וכו' - מענין אפלח היה מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר את עצמו לזון את אשתו. וכן היה נראה מפרק אף על פי (ס"ג ע"א), דאמרינן המודר על אשתו ממלאכה הוי כאומר איני זן ואיני מפרנס. ורבינו תם ז"ל היה חולק בזה, דההוא דפרק אף על פי שהוא כמודר מזונות כנגד מעשה ידיה, שכיון שהוא נוטל מעשה ידיה חייב לזונה, ואם אינו עושה כן הוי מורד, ולשון כתובה שכתוב בו 'אפלח', אינו לשון שכירות שישכיר את עצמו, אלא עבודה שצריך האיש לעשות בביתו, ושדהו לחרוש ולזרוע, ולהצליח נכסיו, לא להשכיר עצמו לאחרים.
ואוקיר - הוא לשון כבוד, וכמו שאמרו בפרק (גיד הנשה) [כסוי הדם] (פ"ד ע"ב ע"ש) לענין יכלכל דבריו במשפט, אוהבה כגופו, ומכבדה יותר מגופו.
ואזון - הוא חיוב מזונות שחייבה תורה שארה וכו' לא יגרע, ותרגם אונקלוס זיונה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל, והסכים עמו הרשב"א ז"ל בחדושיו בפרק המדיר. והרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק השולח וכן בפרק המדיר אומר שאין חיוב מזונות אלא מדרבנן, שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (מ"ז ע"ב).
והרמ"ה ז"ל כתב דאף על גב דלא מחייבינן ליה למפלח, אבל היכא דעבד ושקל אגרא, מחייבינן ליה לזונה ואפילו אי לית ליה אלא מזונא דחד יומא, ואף על פי שבעל חוב אין דינו כן אלא משיירינן ליה מזון שלשים יום, באשתו אינו כן, שאין מסדרין לו.
ולי נראה שאם לבעל חוב מסדרין שחיובו מן התורה, כל שכן למזונות אשתו שאין חיובו אלא מדרבנן כדעת הרמב"ן ז"ל. אבל דברי הרמ"ה ז"ל דברי טעם הם, דלא שייך סדור במזונות אשתו, שהרי המזונות הם החוב בעצמו, מה שאין כן בחוב הבא מצד אחר. ועוד דלא גרעה אשתו מעבד עברי דכתיב ביה וטוב לו עמך במאכל, וכן אמרו בגמרא בפרק אף על פי.
ואפרנס - אין בכלל פרנסה מזונות, אלא שאר צרכים, וכן לשון התלמוד (שם ס"ג ע"א) האומר איני זן ואיני מפרנס. ואפילו בדברים שאינן בין איש לאשתו שייך לשון פרנסה, כגון להשיא בתו, אל יתפרנסו בנותי מנכסי (כתובות ס"ח ע"ב), לפרנסה שמין באב (שם ע"א). ואפילו להשיא אחרים אמרינן (שם ס"ז ע"א) יתום ויתומה שבאו להתפרנס. וכל חיובי האיש לאשתו יותר מהמזונות, כגון תכשיטין, ונותן לה מעה כסף לצרכיה בכל שבת כמו שכתוב בפרק אף על פי (ס"ד ע"ב), ומדור, הכל בכלל הפרנסה.
ואסובר - כן הוא מתרגם 'לכלכלך' שתרגומו לסברותך. וכלכלה ופרנסה הכל אחד, אלא שזה לשון מקרא וזה לשון חכמים. ותרגום 'ובן משק ביתי' ובר פרנסה הדין. ותרגם יונתן 'רועים כלבי עבדי רעותי ויתפרנסין יתכון', ואונקלוס תרגם 'הרועה אותי' דזן יתי. וכן תרגם 'אכלכל אתכם' אזון יתכון. כי רעיה וכלכלה בלשון עברי, הם פרנסה ומזון ומסובר בלשון ארמית.
ומה שנהגו לכתוב יתיכי ליכי - ואין בנסח רבינו משה ז"ל אלא 'יתיכי', אבל אינו טעות, כי נוהג בלשון ארמית להוסיף לי עם יתי, 'זבדני אלהים אותי' תרגם אונקלס יהב ה' יתי לי, ותוספת היוד נוהגת היא אפילו בלשון עברי, המעטרכי חייכי למנוחייכי וכן רבים.
ואכסה - הוא חיוב כסות הכתוב בתורה.
כהלכת גוברין יהודאין וכו' - כדין חיוב כל ישראל, אם מן התורה אם מדברי סופרים. ונכנס בכלל זה חיוב פרקונה וקבורתה, ושאר תנאי כתובה ממזונות אלמנה וכתובת בנין דכרין וכתובת בנן נוקבן, שאף על פי שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי לפי שהם תנאי בית דין, אבל נכלל כל זה בכלל אפרנס ואסובר.
וכל ספוקייכי - בשופרא דשטרא, כמו שאמרו בפרק המוכר את הבית (ס"ט ע"ב) בענין מוכר דקל לחברו שקנה תאלין וציצין והוצין, ואף על פי שנהגו לכתבם, אם לא כתבם קנה, דשופרא דשטרא הוא למכתבנהו ואם לא כתבם קנה, כי אינו חיוב לכתבם.
וכן בכל חיובי האיש לאשתו, אף על פי שאם לא כתבם נתחייב, אם כתבם, שופרא דשטרא הוא.
ותרגום 'כמשפט הבנות' כהלכת בנות ישראל. וכן 'כהלכת גובראין יהודאין' כמשפט בני ישראל.
[מאתיים זוז]
ויהבנא ליכי מוהר בתולייכי - לשון הכתוב 'כמהר הבתולות', הוא מה שנותן הבעל לאשה משלו, כמו הרבו עלי מאד מהר ומתן.
כסף זוזי מאתן דחזו ליכי - ויש כותבין דחזו ליכי מדאורייתא, ודחו זה, שאין חיוב כתובה אלא מדרבנן כדמוכח בפרק קמא דכתובות (יו"ד ע"א) ופרק בתרא (ק"י ע"ב).
ומאתים של כתובת בתולה לפי קבלת הגאונים ז"ל הם משקל חמשה ועשרים דינרי זהב, שמטבע מדינה אינו אלא שמינית מטבע צורי, ולא חייבו חכמים אלא מאתים מזוזי מדינת ירושלים שהם שמינית מטבע צורי, וחזרו מאתים כ"ה דינרי זהב מכסף צרוף, כל דינר משקל ששה ותשעים גרגירי שעורה או חטה.
ובכתובת אלמנה כותבין מהריכי כסף זוזי מאה, מחציתם, שהם משקל שנים עשר דינרי זהב וחצי דינר. ודין גרושה כדין אלמנה. ואם היא מן הנישואין, אף על פי שהיא בתולה דינה כדין בעולה כדאיתא בפרק קמא דכתובות (י"א ע"א).
ותרגום 'מאתים' מאתן. ואין לטעות שיהיה פירושו 'מקומנו' לפי יש[8] מקום בלשון ארמי מתא, שאם כן היו אומרין 'מאתין', כי בלשון ארמית כשהם רוצים לומר מקומינו אומרים מאתין. תיתי ותשבע במאתין (כתובות פ"ה א'). יהב לן גברא דעל מאתין. וכן גברא אתא מאתהן. אבל 'כסף זוזי מאתן' רצה לומר מאתים לא מקומינו.
[עונה]
ואיעול לותיכי כארח כל ארעא - זהו מצות עונה כדרך כל הארץ, והוא לשון מקרא 'ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ'.
ומצות עונה פירשוה חז"ל הטיילים בכל יום וכו', כדאיתא בפרק (הפועלים) [אף על פי] (ס"א ע"ב).
וכל זה שופרא דשטרא הוא, שאפילו התנה עליה לבטל מצות עונה, אין תנאו קיים לפי שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל כדאיתא בפרק אף על פי (נ"ו ע"א) ומקומות אחרים ממציעא (צ"ד ע"א) ונזיר (י"א ע"א) ובתרא (קכ"ו ע"ב). ואין להאריך בזה כי דבר ידוע לכל.
[הסכמת האשה]
וצביאת מרת פלונית והות לי לאנתו - וצביאת לשון רצון בלשון ארמי. בדניאל, ולמאן די הוה צבי הוה מחי. וכן לשון רבותינו ז"ל לעושין צביונו של מקום, כלומר רצונו.
וכותבין כן, לפי שאף על פי שהאשה מתגרשת לרצונה ושלא לרצונה, אבל אינה מתקדשת אלא לרצונה, ואפילו קטנה לכתחלה, כמו שאמרו אין מקדשין את הקטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה, נקרא לנערה ונשאלה את פיה, בפרק האיש מקדש (מ"א ע"א) ובאחרון מקדושין (פ"א ע"ב) ובפרק אף על פי.
[הנדוניא]
ודא נדוניא - לשון נדוניא נאמר על מה שמכנסת האשה לבעלה כתובת צאן ברזל, שאם פיחתו לו ואם הותירו לו. ולשון תלמוד הוא, ההוא דאמר הבו נדוניא לברתי בפרק נערה שנתפתתה (נ"ד ע"א), ובפרק איזהו נשך (ע"ד ע"ב) ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה זל נדוניא.
ולפי שהכל היא לבעל נקראין 'צאן ברזל' דרך משל, כמו הצאן שאין להם צמר לגזוז אותם, והם כמו ברזל שאינו מוסיף שיקח התוספת וישאר העיקר, כן הם אלו הנכסים שהכל הוא שלו לא הפירות לבד.
ונכסי מלוג הם הנכסים שיש לאשה, שנפלו לה בירושה או במתנה, שאין לבעל בהן אלא הפירות בחייה, כמו מי שמולג הצמר ולוקחו לעצמו, והשאר נשאר לאשה עד שתמות וירשוה. ובירושלמי (יבמות פ"ז ה"א) וכן בבראשית רבה פרשת 'ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר', בעו קומי ריש לקיש מהו דתניא נכסי מלוג כמה דאת אמר מלוג מלוג.
דאנעלת ליה מדנפשה - אם יש לה נכסים. ואם השיאה אביה מנכסיו, או אחר משאר בני אדם, כותבין מבית אביה או מבית פלוני, לפי שאם חוזרת נדוניתה ליורשיה, כגון אם מתה ותקנת חכמים היא שתחזור נדוניתה או מקצתה ליורשיה, תחזור לאותם שנתנו לה, כי כן נהגו ועל דעת כן נתנו לה שיחזרה[9] להם.
ויש להסתפק אם כתוב בכתובה 'דאנעלת ליה מבית אביה ואמה', אם יכול הבעל לטעון לאשתו אם גרשה, כבר נתתי לך מקצת כתובתיך בנדונית בתנו, שהרי על שמך נכתבו כמו על שמי, ויהיה מחצה שלו ומחצה שלה, כמו שהוכיחו חכמים מ'והיתה לאהרן ולבניו' מחצה לאהרן ומחצה לבניו כדאיתא בפרק מי שמת (קמ"ג ע"א) ובפרק קמא דעבודה זרה (יו"ד ע"ב) ובפרק קמא דיומא (י"ז ע"ב).
'דהנעלת ליה', לשון פסוק הוא בדניאל.
בין בכסף - הם כלי כסף או זוזי כסף.
וזהב - חלי זהב ודינרים.
ובגדים - הם בגדי צמר ופשתים, כי כן דרשו חז"ל, כל מקום שנאמר בגדים סתם אינו אלא צמר ופשתים, לענין טומאה ולענין ציצית בפרק קמא (דיומא) [דיבמות] (ד' ע"ב).
ותכשיטין - כגון כלי משי ורקמה חשובים שהאשה מתקשטת בהם. ולשון תכשיטין לשון קשוט, כי הכ"ף והקו"ף מתחלפין כמו כובע וקובע. ובפרק במה אשה יוצאה (ס"ג ע"א) תכשיטין הם לו. אין מונעין תכשיטין מן הכלה, בראשון מכתובות (ד' ע"א).
ושאר מטלטלין - כמו יורות וקומקמוסין וכיוצא בזה מתשמישי כלי סעודה.
ושמש ערסא - כגון כרים וכסתות וסדינין ורדידין שהם תשמישי המטה.
ואם הכניסה קרקע, צריך לכתוב וקרקע פלוני בסימניו הנשום בכך וכך, וכן פירשו בפרק חזקת הבתים, שדה שהכניסה לו שום משלה.
ויש כותבין הכל קבל עליו חתן דנן וזקף הכל עליו במלוה ורשו, וכן הוא בנסח הכתובה להרמב"ם ז"ל. ולשון 'ורשו' הוא חוב, מתרגם 'לא תהיה לו כנושה' כרשיא. 'משאת מאומה' ורשו כל מדעם. ולשון רבותינו ז"ל (ב"ק מ"ו ע"ב) ממארי רשותך פארי איפרע, כלומר שהבעל חובך, אפילו לא תוכל ליטול ממנו אלא סובין להפרע מחובך, טול.
וענין 'וזקף עליו הכל', הוא לשון רבותינו ז"ל בכל מי שהוא מחזיר חיוב שיש לו על חברו מאיזה דבר שיהיה, שטר חוב ומלוה, כמו שאמרו בפרק איזהו נשך (ע"ב ע"א), ישראל שלוה מעות מהעכו"ם וזקפן עליו במלוה. ובפרק הגוזל עצים (ק"ט ע"א), הגוזל את הגר וזקפן עליו במלוה. וכן בפרק המקבל (קט"ו ע"א) גבי שכר חמר שכר כתף, יכול אפילו זקפן עליו במלוה תלמוד לומר כי תשה. בפרק ב' דגטין (י"ח ע"א), כתובה מאימתי היא משמטת משתפגום ותזקוף, ורוצה לומר כי הכתובה אינה משמטת לפי שהיא כמעשה בית דין, ואם גבתה מקצתה ואם פגמה אותה ומה שנשאר החזירתו מלוה, וזהו לשון זקיפה, אם עברה עליה שמטה מאותה שעה, שמטה מתורת כתובה וחזרה לתורת מלוה שהשביעית משמטתה.
וכותבין כן שלא יהיה דין הנדוניא כדין הכתובה לגבות בפחות שבמטבעות. ואם נכתבה כתובה במקום אחד וגובה במקום אחר, כדאיתא באחרון מכתובות (ק"י ע"ב), זהו מקולי כתובה וכו'. יש קולא אחרים[10] בפרק יש בכור (נ"ב ע"א). על כן כותבין שהחתן קבל עליו נדוניא זו כדין מלוה ורשו, לא כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים לדון בו כדין קולי כתובה, אלא כדין חומר מלוה.
וזה לא היה צריך לענין נדוניא, שמן הדין דינה כדין מלוה לגבות לעולם בלא הזכרה, ואינה כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים שלא לגבות אחר כ"ה שנים שלא בהזכרה, כדאיתא בפרק הנושא (ק"ד ע"א). והכי איתא בירושלמי (שם ה"ה). ולא הוצרך תנאי זה אלא לענין תוספת, דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר בירושלמי בפרק הנזקין (ה"א) שהתוספת הוא כדין כתובה מהאי טעמא, וכמו שכתב הרא"ש בפרק הנושא, ולזה הועיל תנאי זה שיהיה התוספת כדין מלוה כמו הנדוניא, אבל בנדוניא עצמה לא היה צריך תנאי זה, שדינה כדין מלוה לא כדין כתובה לגבות מן הזיבורית וכמו שמוכח בפרק הנזקין, וכן כתב הרשב"א שם בחדושיו.
ולפי מה שכתבו הגאונים ז"ל בפרק המקבל, מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה שתהיה נגבית אפילו מחיים, אף על פי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, כדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פ"א ע"א), אם כן הכותבים יש רשות לאשה לגבות מחיים. אבל רש"י ז"ל לא כתב כן, אלא שאם האב נדר לבתו נדוניא, הרי הוא חוב עליו ויגבה אותה החתן ממנו כדין מלוה, וכן הסכים עמו הרמב"ן בפירוש זה.
וכתבו הגאונים ז"ל, דמאי דאמור רבנן לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, היינו דוקא מיבעיא למישאל ולמפקי, אבל אי טענה הב לי מאי דכתבת לי בכתבתא דאעביד תכשיטין ואיתיב תחותך ואשמשינך, דינא הוא דיהיב לה כל מה דכתב לה. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דהכי מסתבר. אבל הרשב"א ז"ל חולק בתשובה.
[תוספת כתובה]
ואוסיף לה מדיליה - בפרק אף על פי (נ"ד ע"ב) שנינו, אם רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף, פירוש על עיקר כתובתה שהם מאתים יכול להוסיף ולא חיישינן לכסופא דאחרים שאין מוסיפין. ודין התוספת כדין מאתים כמו שאמרו שם (שם) תנאי כתובה ככתובה דמי, ופירש רש"י ז"ל ודין תוספת כדין העיקר לכל אותן הדברים הנזכרים שם בגמרא.
וכבר נפל ספק בדין התוספת, אם אין לבעל נכסים ידועים איך ישתעבדו נכסיו לאחר מכאן בתוספת, והלא דבר שלא בא לעולם הוא. ואף על פי שכתב 'דקניתי ודאקנה' ואמרינן בפרק מי שמת (קנ"ז) דמשתעבדי, זהו בדבר שהוא חייב בו, הואיל וגופו מחוייב משתעבדים הנכסים שיקנה בכלל גופו, וכן אם היו לו נכסים יכול לשעבד עצמו לחוב שיתחייב בו מיד, אבל זה שאינו מחייב עצמו אלא לכשתתאלמן ותתגרש, אם אין לו אותן נכסים בשעת הקנין איך ישתעבדו לאשה. ויש אומרים שאין משתעבד אלא מה שיש לו בשעת הקנין, ואין כן מנהג שלנו.
ויש אומרים שמצינו בענין זה, כמו שאמרו בפרק הפועלים (צ"ד ע"א) מתנה שומר חנם להיות כשואל כשקנו מידו, ומשמע בכל ענין, אפילו אין לו נכסים, ואין זה קנין דברים שהרי כשהיו[11] לו נכסים יחול השעבוד עליהם.
ויש אומרים דכיון שהודה שהוא נותן לה כך וכך, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, דומה למה שאנו כותבין 'והקניתי ארבע אמות קרקע בחצר' אף על פי שאנו יודעין שאין לו קרקע, הודאתו כמאה עדים דמיא.
ומה שנהגו להוסיף לבתולה שליש, אינו הנזכר בגמרא בפרק מציאת האשה (ס"ו), שאותו דין הוא להוסיף בכספים שליש, מהטעם שאמרו בירושלמי (שם ה"ג ע"ש) רוצה אשה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש, ולפחות חומש בבגדים מאותו הטעם שנתנו גם כן בירושלמי (שם) רוצה אשה לבלות כליה ולפחות חומש, ואנו נהגנו כן בין בבגדים בין בכספים להוסיף שליש לבתולה, ולאלמנה ולא כלום אפילו בכספים, אלא מנהגנו אינו נזכר בגמרא, וכבר אמר רשב"ג שם (שם) על זה 'הכל כמנהג המדינה'.
[קבלת אחריות נכסים]
ואמר לן חתן דנן וכו' - שאינן רשאין לחתום עד שיאמר להם 'חתומו', אז יחתמו בפניו, שאינן אלא שלוחים. ואם נמחק השטר או נאבד, אינן רשאין לכתוב שטר אחר אלא במצותו, אפילו ברי להם שלא נפרע, לפי שכבר עשו שליחותו, כמו שהוא מפורש[12] בפרק גט פשוט (קע"א ע"א) ובפרק (המקבל) [התקבל][13] (ס"ג ע"ב).
שטר כתובה דא - הם מנה מאתים שהם עיקר כתובה.
קבילת עלי ועל ירתאי בתראי - שהמלוה קודמת לירושה כמו שנזכר בפרק גט פשוט (קע"ה ע"ב), דשעבודא דאורייתא.
להתפרעא מכל שפר ארג נכסין - תרגום 'כל כבודה בת מלך פנימה' כל שבח ארג נכסי פלכי אוצרי מלכיא דמטמרין מלגו יקרבון קורבניהון קדם מלכא ודורונין די מרמצן בדהבא סגינא לבושיהון, כן מצאתי תרגום זה כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל במסכת כתובות בסוף המסכתא.
שפר - יופי. ארג - חמדה. ולשון 'שפר' הוא לשון גמרא בפרק קמא דמציעא (ט"ו ע"א) שופרא שבחא ופירא. ארג, תרגום 'ונחמד' ומרגג.
וקבל עליו שתהא נפרעת מן העידית, לא מן הזיבורית כדין כתובת אשה שאינה נפרעת אלא מן הזיבורית, כדאיתא בפרק הנזקין (מ"ח ע"ב) ובפרק ארבע אבות (ז' ע"ב), וגם לא כדין מלוה להפרע מן הבינונית כדאיתא התם (שם), וכיון שפירש שתהיה נפרעת מן העידית, אפילו מיורשיו תגבה מן העידית, אף על פי שאין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית, ואפילו בעל חוב וכל שכן כתובה שאפילו מן הבעל אינה נפרעת אלא מן הזיבורית, כיון שפירש שתגבה מן השבח, אפילו מן היתומים תגבה מן העידית, כן כתבו האחרונים ז"ל בפרק הנזקין.
ובכלל 'נכסים' הם עבדים ושטרות ובהמות ועופות ותפילין, כדאיתא בפרק מי שמת (ק"נ ע"ב קנ"א ע"א).
וקרקעות - הם נכסים שיש להם אחריות.
ומטבעות זהב וכסף ופירות וכל דבר הנקנה, הם בכלל וקנינין, כדאיתא בפרק הזהב. וכן ספר תורה נוטלתו האשה בכתובתה, כמו שנראה ממסכת בכורים (פ"ג מי"ב), וכן פירש רבינו שמשון ז"ל, וכן כתוב בספר התרומות בשם הרב אלברגלוני ז"ל, וכן כתב בספר חשן המשפט (סי' צ"ז), וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק המקבל.
וקנינין דאית ליה תחות כל שמיא דקניתי ודאקנה - כן נהגו לכתוב. ובנסח הרמב"ם ז"ל 'דאקנאי ודאנא עתיד למקני'. והרב בעל העיטור ז"ל לא ישר בעיניו זה, אלא כמו שאמרו בגמרא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פ"ב ע"ב) 'דאקנאי ודקנינא'. ואין לשנות המנהג, שאין הכל בקיאין להבין שיהיה 'ודקנינא' לשון עתיד. ולשון התלמוד בפרק מי שמת (קנ"ז ע"א) 'דאקנה קנה ומכר', וכן בפרק חזקת (מ"ד ע"ב).
וכותבין כן, שאם אין לו עכשו נכסים וקנה אחר כן נכסים, שתוכל האשה לגבות מהן, ואפילו מכרם אחר כך, לפי שבשעת קנין נשתעבדו לה כל הנכסים שיקנה אף על פי שלא היו בעולם כדאיתא בפרק מי שמת (שם).
ממקרקעי וממטלטלי, מקרקעי ואגבן מטלטלי, נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות - כל קרקעות שיש לו לאדם וכן מטלטלין שהיו לו בשעת שעבוד, חל שעבוד עליהן. ואם לא מכרם, תגבה מהן כדאמר בפרק מי שמת (שם) מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה.
ואם אין לו קרקעות עכשו וקנה קרקעות לאחר מכאן ומכרן, אם לא כתב לה 'דקניתי ודאקנה' אינה גובה מהן. וכל שכן מטלטלין שאפילו כתב לה 'דאקנה', אם מכרן אינה גובה מהן. ואם כתב לה 'דאקנה' וקנה קרקעות ומכר, גובה מהן, שהלוקח הפסיד לעצמו שלקח קרקע משועבדת לכתובה ובעל חוב, דשטרא קלא אית ליה. אבל אם קנה מטלטלין ומכרן, אפילו כתב לה 'דאקנה' זכה הלוקח, דאין דין קדימה במטלטלין, שאין אדם סומך עליהם כמו שהוא סומך על הקרקעות.
ואם כתב לה 'קרקעות ואגבן מטלטלין' חל השעבוד על המטלטלין, ואפילו על המטבע.
'אגב קרקעות' - כלומר על גב קרקעות, מענין 'על גבי חרשו חורשים', וזו היא ששנינו 'נכסים שאין להם אחריות ניקנין עם נכסין שיש להם אחריות' כדאיתא בפרק קמא דקידושין (כ"ו ע"א), ולמדו זה מהכתוב בבני יהושפט 'ויתן להם אביהם מתנות עם ערים בצורות'. ואמרינן שם שאפילו אין המטלטלין צבורין בתוך הקרקע, כיון שנקנה קרקע נקנו המטלטלין בכל מקום שהן. ואפילו קרקע כל שהוא ומטלטלין הרבה.
וזהו לשון הכתוב בכתובה, ממקרקעי וממטלטלי שהם בידו עכשו, מקרקעי ואגבן מטלטלי דאקנה שיהיו הכל משועבדין לכתובה זו, ואפילו ימכרם תוכל להוציאם מיד הלוקח. והיה מן הדין שאם הבעל ימכור מטלטלין שהיו לו או שקנאם אחר הנישואין, שתוכל האשה לגבות מהן באלמנות וגרושין, אלא שלא נהגו כן מפני תקנת השוק, שלא יהיה אדם מוצא מי שיקנה ממנו מטלטלין כשיצטרך להם, אבל הדין בקרקעות נשאר קיים, שאם ימכור קרקעותיו אפילו אותן שקנה אחר הקנין, תוכל לטרוף אותן מן הלוקח.
ואם לא היו לו נכסים וקנה אחר כן, והיו עליו שתי כתובות או כתובה ובעל חוב, ומכרן, זהו שאמרו בגמרא בפרק מי שמת (קנ"ז ע"ב) לוה ולוה ואחר כך קנה מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן יחלוקו, לפי שיד שניהם שוה בו.
ויש אומרים שמפני ספק יחלוקו, ולפי זה אם קדם האחרון ותפס, אם הם מטלטלין זכה. ויש אומרים שאינו מפני הספק אלא מפני שיד שניהם שוה בו, ולפי זה לא מהניא תפיסה ויחלוקו.
ויש אומרים יחלוקו לפי ממון, ויש אומרים יחלוקו בשוה, וכן נראה. וכבר הארכתי בזה בתשובה בחלק ב' סימן ק"מ.
ומה שכותבים נכסין דאית להון אחריות ואגבן נכסין דלית להון אחריות - אינו אלא פירוש מקרקעי ואגבן מטלטלי, שקרקעות יש להם אחריות שהם קבועים במקומן והמטלטלין אין להם אחריות ויכול להשמיטן, ולשון אחריות הוא מלשון 'אחר', שיכול לרדוף אחריהם ולטרוף אותם מהלוקח.
כלהון יהון אחראין - בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פ' ע"ב) אמרו, לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה, ומתקנת שמעון בן שטח היא כדאיתא התם (פ"ב ע"ב), שאם מכרם תלך אחריהם ותטרוף אותם מהלוקח. וכיון שכתוב 'כלהון נכסין', בכלל זה כל המטלטלין אפילו חטי ושערי, כדאיתא בפרק מי שמת (ק"נ ע"א), ובפרק אלמנה נזונת (ק' ע"ב) אמרי מטלטלי דיתמי מזבנין להו אפילו חמרא ושכרא.
וערבאין - הוא לשון תלמוד בפרק יש בכור (מ"ח ע"א) ובפרק גט פשוט (קע"ד ע"א) 'נכסוהי דבר אינש אינון ערבאין ליה', ולמדו מזה שכמו שאין נפרעין מן הערב עד שיתבע את הלוה תחלה, כן הדין בנכסים שדינן כדין ערב, ולשון ירושלמי הוא, דאמרינן בפרק שבועת הפקדון (ה"א) שנים שלוו מאחד הם אחראין וערבאין זה לזה, והביאה הרי"ף בהלכותיו.
ומשועבדין - לשון עבדות והשתחוואה, דעבד לוה לאיש מלוה. תרגום 'ישתחוו לך לאומים' ישתעבדון לך מלכין. ותוספת השי"ן[14] הוא נהוג בלשון ארמית, אומרים גט 'שחרור' מלשון כי לא 'חופשה' שתרגומו ארי לא אשתחררת. ושכלולי מלשון 'ויכלו' שתרגמו ואשתכללו, והוא לשון הכתוב בעזרא ושוריא אשתכללו. ולשון תלמוד הוא בפרק קמא דקדושין (י"ג ע"ב) ובפרק גט פשוט (קע"ה ע"ב) שעבודא דאורייתא.
למגבי מנהון הכל משלם - כך כותבין, והוא טעות נפל בפי הסופרים, ובספרי הקדמונים מצינו נותן לו שכרו מושלם, בוא"ו אחר המ"ם, אבל כיון שנפל הטעות אין כח בשום אדם לסלקו, דשבשתא כיון דעאל עאל.
ואפילו מגלימא דעל כתפאי - לשון התלמוד הוא בראשון מקמא (י"א ע"ב) ובפרק מי שמת (קנ"ז ע"א), 'מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה'.
ודע כי הרי"ף ז"ל פסק דמסדרין לבעל חוב, בפרק המקבל, כמו שמסדרין להקדש, שהמקדיש כל נכסיו אין נוטלין ממנו מה שצריך לו שנאמר 'ואם מך הוא מערכך' החייהו מערכך, כן לבעל חוב מסדרין דגמר מיכה מיכה מערכין, נאמר כאן 'וכי ימוך אחיך' ונאמר להלן 'ואם מך הוא מערכך' מה להלן מסדרין אף כאן מסדרין. ורבינו תם ז"ל חלק עליו ואמר דמספר כתובה נלמוד שכותבין 'ואפילו מגלימא דעל כתפאי'. והרמב"ן ז"ל כתב דהא ודאי לאו ראיה היא, שאני התם דאתני ואפשר דמהני ליה תנאה, ואפשר דלא מהני ליה, דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראוייה לו קאמר, כגון שהיה לבוש אצטלא של מאה מנה שמפשיטין אותה ממנו, ואף על פי שלא היה צריך להתנות, שמן הסתם כך הוא הדין, שופרא דשטרא הוא, כן כתב רבי ז"ל, והכי מוכח בנדרים בפרק ר' אליעזר, וכן כתב הרא"ש ז"ל שם.
ולענין שינוי המטבעות, אם פיחתו אותן בעת הפרעון ממה שהיו בעת הנשואין, אם היה יותר מחומש, שעשו מארבע יותר מחמש, צריך לפרוע אותה כמו עת כתיבת הכתובה כדעת הרי"ף ז"ל בפרק הגוזל עצים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה ולוה בפי'[15], וכן הסכמת האחרונים ז"ל.
[נאמנות האשה ויורשיה שלא נתקבלה כתובתה]
וכל זמן ששטר זה יצא קיים מתחת ידה בדלא קרוע - שאם היה קרוע קרע בית דין שהוא שתי וערב, כלומר קרע אחד באורך וקרע אחד ברוחב, הוא בטל, שאם לא היה בו אלא קרע אחד, אין הוכחה שנקרע על ידי בית דין אלא מעצמו, שכן דרך השטרות להתקרע באורך או ברוחב כשהן נכרכין, אלא אם נפסק לשנים שהוא בטל, וכן שני קרעים אחד באורך ואחד ברוחב, נעשה על ידי אדם כדי לבטלו כדאיתא בפרק גט פשוט (קס"ח ע"ב).
או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע - שאם היה כתוב על גבו שהוא פרוע, הוא בטל כדאיתא בפרק שנים אוחזין (כ"א ע"א), סמפון היוצא לאחר חתום שטרות אי לאו דפרוע הוא לא הוה מרע לשטריה, ובפרק השואל (ק"ג ע"א) אמרו אם איתא דפרעיה הוא הוה ליה למכתב על גביה וכו'.
תהא נאמנת היא ויורשיה והבאים מכחה - הבאים מכחה הם יורשים שלה, או אם אדם קונה כתובתה. ולשון התלמוד הוא 'הבאין ברשותה' בפרק הכותב (פ"ו ע"ב).
מדין התלמוד נראה בפרק הכותב (שם) דנאמנות זו תועיל לגבות בלא שבועת אלמנה. ולא נהגו כן. ונתנו טעם בזה, שיש מפרשים דאבא שאול דאמר (שם פ"ז ע"א) הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה פליג אמתניתין, דלא מהני נאמנות לגבי יורשים, וכבר אפסיקא הלכתא כוותיה בפרק הכותב (שם). ואף על פי שאין זה הפירוש נכון לאחרונים ז"ל, על פיו נהגו כן, וכיון שנקבע המנהג חזר להיות דין גמור, שכל הכותב נאמנות אינו כתבו[16] אלא על סמך מנהג זה.
ומיהו אם מתה האלמנה ולא נשבעה, אף על פי שאם לא היה שם נאמנות היו יורשין מפסידין כתובתה לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו, כלומר ממון שאינו נגבה אלא בשבועה אין היורשין יורשין אותו כדאיתא בפרק כל הנשבעין (מ"ח ע"א), בהא מהני נאמנות ליורשים שלא יפסידו כתובתה, לפי שזה הדבר שלא יגבו יורשין אם לא נשבעה, קולא לנתבע היא, כי יש אומרים שם שיגבו, וכיון שיש בו נאמנות לא עבדינן להו תרתי קולי, לבטל הנאמנות ולהפסיד הכתובה. וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם בעל המאור ז"ל.
ונשבעין היורשין שבועת היורשין 'שלא אמר לנו אבא ולא פקדנו אבא על ידי אחר ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע'.
ואם גרשה ברצונו, גובה בלא שבועה, כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ו מהלכות אישות, וכן כתוב בספר חשן משפט בסימן ק"ו, והוסיף כי אם האמין גם ליורשין, נוטלין בלא שבועה בשני עדים כשרים, שלא יהיו פסולים מפני קורבה ולא מפני עבירה.
בלי שום נדר וכו' - שלא יאמרו לה היורשין 'לא נפרע אותך עד שתאסרי עליך פירות פלוני אם נפרעת מכתובתיך'. ולשון התלמוד בפרק השולח (ל"ד ע"ב) נמנעו מלהשביעה התקינו שתהא נודרת ליתומים. והוא פוטר אותה מזה הנדר.
וכן פוטר אותה משבועה, בין שתהא קלה - וזו היא שבועת היסת שהיא בלא נקיטת חפץ והזכרת השם כמו שכתב רש"י ז"ל בפרק הכותב, אלא כעין קללה בארור.
בין שבועה חמורה - וזו היא שבועת התורה, כגון שבועת עד אחד ושבועת מודה במקצת ושבועת השומרים, או שבועת המשנה, כגון פוגמת כתובתה ושאר הנזכרים בפרק הכותב (פ"ז ע"א), ושבועות אלו הם בנקיטת חפץ ובהזכרה כדאיתא בפרק הדיינין (ל"ח ע"ב), מן הכל הוא פוטר אותה.
וגלגולא - שאם תתחייב שבועה מפני תביעה אחרת, שלא יגלגל עליה על פרעון זה שלא נפרעה.
וגלגול שבועה הוא מן התורה (קדושין כ"ז ע"ב), שנאמר ואמרה האשה אמן אמן, אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. שאף על פי שאין לו טענת ברי על אותו האיש, יכול לגלגל עליה אם זינתה עמו, וזהו ענין גלגול, ומזה היא פוטר אותה.
ואפילו חרם סתם - שהוא מתקנת הגאונים ז"ל בכל טענת ספק, שמחרימין בית דין חרם סתם, כמו שכתב הרי"ף ז"ל בפרק כל הנשבעין שבית דין מחרימין על כל מי שכופר בתביעה זו, והחרם חל עליו בין בפניו בין שלא בפניו, ואין צריך לענות אמן כמו שכתב הרב בעל העיטור ז"ל בשם הגאונים ז"ל. גם מזה החרם הוא פוטר אותה.
וכל זה הוא אם אין להם ראיה עליה שגזלה, אבל אם יש להם ראיה עליה לא פטרה, שלא האמינה לגזול, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל בשם הגאונים ז"ל.
והדרת הראש - הוא לשון משנה בפרק זה בורר (כ"ד ע"א), דור לי בחיי ראשך, כלומר אני פוטרך משבועה אבל אני רוצה ממך שתדור לי בחיי ראשך, כלומר 'בחיי ראשי לא גזלתיך', אפילו מזה הוא פוטר אותה.
שכך קבלתי וכו' נאמנות זה בפירוש - שאם לא הזכיר בפירוש שהוא מאמינה, אין להם רשות לכתבו כשאר דברים הנהוגים לכתבם בשטרות שהם רשאים לכתבם אף על פי שלא שמעו כן ממנו, לפי שכל אדם משעבד עצמו על דעת מה שהוא נהוג לכתוב בשטרות, והסופרים כותבין כן מעצמן כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה, ואפילו אחריות רשאין לכתוב אף על פי שלא צוה אותם הבעל והלוה, וזהו מה שאמר בפרק קמא דמציעא (י"ד ע"א) אחריות טעות סופר הוא, כלומר אף על פי שלא שמעו כן מפיו, אם לא כתבוהו הוא טעות סופר, לפי שאין אדם נותן נכסיו אלא אם כן קבל עליו אחריות, וכן פירשו הראשונים ז"ל, אבל בענין נאמנות אינו כן, שאם לא שמעו מפיו כן, אינן רשאין לכתבו, וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל, על כן כותבין שהוא קבל עליו נאמנות זו בפירוש. ובסוף השטר כותבין 'וקנינא מינייהו וכו' ועל הנאמנות בפירוש'.
בכל ענין זכותה - שאם יש ספק בכתובה בדברי הבעל לעדים אם זכות אם חובה, דנין באותו לשון המסופק לזכותה.
ויפוי כחה - הוא ענין נוסף על לשון הכתובה, וכמו שאמרו בפרק יש נוחלין (קל"ו ע"א) ובפרק מי שמת (קנ"ב ע"ב) בענין מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין שהיא בטלה, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, שאם כתוב לשון יפוי כח, כגון שכתוב בה 'וקנינא מניה מוסף על מתנתא דא' שאין הקנין אלא ליפוי כח, היא קיימת. ובפרק נערה שנתפתתה (מ"ד ע"א) בענין שתי שטרות, אמרו שאם הראשון לשון מכר והשני לשון מתנה, לא בטל השני את הראשון, שלא כתב לשון מתנה אלא ליפות כחו משום דינא דבר מצרא. וכן בכל לשון שיש לטעון עליו בכתובה שהוא לגרעון כחה, אנו דנין אותו ליפוי כחה, ובכל לשון זכות, אינו אלא שופרא דשטרא לפרש ענין זכותה ויפוי כחה הנזכרים, לומר שאפילו בלשון השטר דנין בכל לשון המסופק לזכות כמו בדבריו לעדים.
בלי שום תנאי - שאם יבאו עדים ויאמרו 'תנאי פלוני היה בשטר זה', שהם נאמנים כמו שאמרו בפרק שני מכתובות (י"ט ע"ב), הוא מעיד על עצמו שאין שם שום תנאי, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ולא נאמנין העדים שאמרו 'תנאי היו דברינו'.
ובלא שום שיור - לפי שהמוכר דבר לחברו, יש דברים שאינן נמכרין באותו דבר, לפי שאנו דנין שישיירם לעצמו, כמ"ש נזכר[17] בפרק המוכר את הבית עד שיאמר 'לא שיירתי בזביני אלין כלום', בכאן הוא מעיד על עצמו שלא שייר כלום אלא כל נכסיו שעבד בכתובה זו.
ואחריות וחומר וכו' אחריות גמורה בקנין גמור מעכשו - צריך שיאמר מעכשו, שבקנין סודר אם אין בו מעכשו ואינו מקנה אלא לאחר זמן הקנין בטל, כדאיתא בנדרים בפרק השותפין (מ"ח ע"ב), על כן כותבין כל הנכסים שיקנה מכאן ולהבא הם משועבדים מעכשו, לא לאחר שיקנה אותם, והאחריות הוא מקבל עליו, שלא יאמר לה 'הרי כתובתיך מונחת על השלחן טלי אותה', על כן הוא מקבל עליו אחריות שתקן שמעון בן שטח כדאיתא בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פ"ב ע"ב).
כחמר כל שטרי כתובות דנהיגין בישראל שתקנו חז"ל - זה נמסר לדיינין לדון כפי מה שימצאו בספרים בענין גבייה, בין ממנו בין מן היורשין, בין היא בין יורשיה, על פי התקנות.
יש מקומות שיש להם תקנות להפקיע ירושת הבעל בכולה או במקצת, או לגרוע זכותה בתוספת, הכל הוא קיים ורשאין הם בכך, כמו שהוא מוכיח בפרק המקבל (ק"ד), והרי הוא כתנאי בית דין שיכולין להפקיע לירושת הבעל, כדאיתא בפרק יש נוחלין (קל"א ע"א) דאמרינן תנאי בית דין שאני, הוא הדין לתקנת מקום, וכן כתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א זל"הה, על כן הוא מקבל עליו התקנות לגרע זכותו, ואף בגרעון זכותה, שהרי לא שעבד עצמו ביותר מכן. ואם התקנה היא בגרעון זכותה בתוספת וכיוצא בו שאינו מחיוב תנאי בית דין, רשאי הוא לומר אי איפשי לשעבד עצמי אלא בתקנה זו, ואין צריך בזה להודאתה.
(הג"ה. אמ"ה. מה שכותבין בכתובה על פי ההסכמות והתקנות שתקנו וקבלו עליהם קהל אלגזייר, כתב הרב המחבר ז"ל בפירוש תקנות בתקנה ט', שאין צריך לפרש על אי זה קהל הם אומרים זה, אם על קהל הבא מארץ אדום, אם על הקהל הקדום, כיון שהוא נודע להחתן והכלה אם מהקהל הבא מארץ אדום ושהוא פורע מס עמהם. והאריך ז"ל שם בראייה).
דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי - זה הלשון נזכר בגמרא בפרק חזקת (מ"ד ע"ב), והוא דכתיב לה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי.
וענין אסמכתא הוא אדם שקבל על עצמו להתחייב בדבר קשה ונוסף על המנהג, יכול לטעון הייתי סומך בדעתי שאוכל לקיים זה ועכשו איני יכול לקיימו, וקיימא לן דאסמכתא לא קניא בפרק המקבל (ק"ט ע"א) ובפרק גט פשוט (קס"ח ע"א). ואם קבלו ממנו בקנין בבית דין חשוב קניא כדאיתא בפרק ארבעה נדרים (כ"ז ע"ב). ובמעכשיו קניא אפילו בלא בית דין חשוב. כן הוא מקבל עליו שעבוד זה החזק דלא כאסמכתא בקנין גמור מעכשיו.
'ודלא כטופסא דשטרי' - נראה שרצה לומר שלא יוכל לטעון שכל מה שכתב בכתובה זו לא צויתי מזה כלום לסופר, אלא שהסופר יש לו טופסין ומהם הוא רואה וכותב כל מה שהוא כותב שם, על כן הוא מקבל עליו שאין זה השטר כדין טופסי דשטרי.
וה"ר רבינו יונה ז"ל פירש שלא יוכל לטעון 'לא לשעבוד גמור נתכונתי, אלא לשופרא דשטרא, ולסמוך על מה שיש בדעתי לפרוע מעות או מטלטלין או קרקעות בני חורין, וזה שכתבתי בשטר הוא כמו הסופרים שכותבין בטופסי דשטרי מה שלא שמעו מהלוה', על כן פירש שלשעבוד גמור נתכוון.
בבטול כל מודעי - שלא יטעון ויאמר 'אנוס הייתי כמו שהודעתי לפלוני ולפלוני עדי', וכמו שאמרו בפרק שני דכתובות (י"ט ע"ב) עדים שאמרו מודעא היו דברינו, על כן הוא מבטל כל אותם הדברים שמסר לעדיו.
ולשון מסירה נזכר במודעא בפרק חזקת, מאן דמסר מודעא אגטא, וכן בערכין (כ"א ע"ב).
ושאמסור - הוא לשון מיותר, שלאחר קנין איך ימסור מודעא.
[קבלת הקנין]
וקנינא - שאלו לר' יהודה הלוי ז"ל מה הועיל זה הלשון, והלא לשון עתיד הוא, כמו 'ושמענו ועשינו' שהוא כמו ונשמע ונעשה, שהו"או הופכתו לעתיד, ואם כן 'וקנינו' רצה לומר 'ונקנה' ועדיין לא קנה. והשיב כי הפרש יש בין שהוא תחילת הדבור בין שהוא באמצע דיבור, כי 'ועשה בצלאל', הוא"ו הוא וא"ו ההיפוך, ויעש בצלאל, אבל 'מי פעל ועשה' הוא וא"ו העטף, נמשך להתחלת הדבור שהוא פעל שהוא עבר, וכן 'ועשה' הוא עבר. וכן 'וקנינא' הוא נקשר עם 'אמר לנא פלוני וקנינא', עבר עם עבר.
וקנינא מר' פלוני וכו' ועל הנאמנות בפירוש - כבר נתפרש למעלה למה צריך לומר כן.
וענין זה הקנין למדנו מבועז, שנאמר 'שלף איש נעלו ונתן לרעהו', ונחלקו רב ולוי בפרק הזהב (מ"ז ע"א) מי נתן למי, הגואל שהוא המקנה נתן לבועז ובההיא הנאה דקביל מניה אותו נעל הקנה לו אותה נחלה שהיתה ראוייה לו, או בועז שהוא הקונה נתן לגואל, וכיון שקבל הגואל אותו נעל נקנית הנחלה לבועז, ולזה נקרא זה הקנין 'קנין חליפין', שבאותו כלי שמשך המקנה מיד הקונה, החליף לו אותו דבר הנקנה לקונה מיד המקנה. וקיימא לן דבועז נתן לגואל.
ונקרא זה הקנין קנין סודר. ובזה הקנין אדם קונה קרקעות ועבדים ובהמה וכל המטלטלין, כדאיתא בפרק קמא דקידושין (כ"ח). ובשלהי חולין (קמ"א ע"ב) אמרינן, מטלטלין נקנין בסודר. ובקרא דבועז 'לקיים כל דבר' כתיב. אבל מטבע אינו נקנה בסודר אלא באגב, כדאיתא בפרק (כל) הזהב (מ"ו ע"א).
ובנדרים בפרק השותפין (מ"ח ע"ב) אמרינן דסודרא קני על מנת להקנות הוא, שהוא מתנה על מנת להחזיר, ואם תפס אותו המקנה ולא החזירו, לא מתפיס ליה, שצריך להחזירו ואם רצה לעכבו לעצמו אין שומעין לו. והכי מוכח בפרק קמא דקידושין (ו' ע"ב), דאמרינן התם דמתנה על מנת להחזיר אף על פי ששמה מתנה אין אשה מתקדשת בה, שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, פירוש משום דחליפין מתנה על מנת להחזיר הוא. ומה שאמרו בפרק קמא דמציעא (ז' ע"א) 'האי סודרא כיון דתפס שלש אצבעות על שלש אצבעות כמאן דפסיק דמי', לאו למימרא שאם רצה הלה שיפסקנו ויתנהו לו ששומעין לו, אלא כמאן דפסיק על מנת להחזיר. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק קמא דמציעא ובהלכות נדרים פרק השותפין. וצריך לתפוס שלש על שלש או יותר, שזהו בגד לענין טומאה.
והסופר או העדים שהם מקנין בסודר שלהם, הרי הוא כאלו נתנוהו אל הקונה שיקנה בו, וכן תקנו הגאונים ז"ל, ואחר שנעשה הקנין חוזר אליהם, דמתנה על מנת להחזיר היא בין שיהיה הסודר של הקונה עצמו בין שיהיה של אחר.
וקיימא לן (ב"מ מ"ה ע"ב) דמטבע אינו נעשה חליפין, שאם נעשה הקנין במטבע לא קנה משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה.
ובכלי קונין אף על פי שאין בו שוה פרוטה. אבל בפירות לא, דקיימא לן כרב נחמן (שם מ"ז ע"א) דאמר פירות לא עבדי חליפין, שאם נעשה הקנין בפירות לא קנה. ולזה כתבינן וקנינא מיניה במנא, לאפוקי מדרב ששת (שם) דאמר קונין בפירות, שצריך כלי.
דכשר - למעוטי איסור הנאה, שאם נעשה הקנין בדבר שהוא אסור בהנאה, כגון כלי של עבודה זרה ושל עיר הנדחת, אינו קנין כלל.
למקניי - ולא לאקנויי, לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה, שצריך שיהיה כליו של קונה ויתפסנו המקנה.
ביה - למעוטי מטבע, שאין מטבע נעשה חליפין. ולמעוטי מריקה, שהוא כלי הנעשה מצפיעי בקר, לא צריך, דפשיטא שאינו נעשה קנין לגריעותו.
וקנין דברים אינו כלום, כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ג' ע"א), שאם אמר 'קנו ממני שאחלוק חצר זו המשותפת בינינו', הוי קנין דברים ואינו קנין, שאין הקנין נתפס אלא בדבר שיש בו ממש, אלא אם אמר 'קנו ממני שרוח פלונית תהיה לפלוני ואני אטול רוח אחרת' הוי קנין, לפי שהקנין חל על הקרקע כדאיתא התם.
[מסירת הכתובה לכלה]
ולא נזכר בנסח כתובה לראשונים ז"ל 'כתבנו וחתמנו ומסרנו', אבל נהגו שהחתן מוסר ביד הכלה בפני העדים הכתובה. ושרש דבר זה הוא, כי הרי"ף ז"ל סובר ששטר מתנה בקנין לא קני עד דמטי שטרא לידו, והביא ראיה מפרק יש נוחלין (קל"ה ע"ב) דאמרינן התם מי שמת ונמצאת דאיתיקי, פירוש מתנת שכיב מרע, חגורה ביריכו אינה כלום. ומפרש לה הרב ז"ל אפילו כתוב בו קנין, דאף על גב דאית בה קנין, כיון דלא מטיא לידיה לא זכה בה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. וכן נראה דעת רבינו חננאל ז"ל בפרק קמא דמציעא שהכותב ללות ולא לוה לא משתעבד בקנין עד דמטי שטרא לידיה.
ולענין עיקר כתובה לא צריך מסירה משום דתנאי בית דין הוא, ואף על פי שלא נכתב כמו שנכתב דמי. וכן לענין נדונייא, כיון שקבלה משעת קנין נשתעבד. אבל לענין תוספת שהיא מתנה, לא נשתעבד בקנין עד דמטי שטרא לידה.
ולפי דעת זה נהגו למסור הכתובה בפני העדים מיד החתן ליד הכלה.
אבל הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מאגש פירשה להדיה דיאתיקי בלא קנין, דבקנין משעת קנין לה נשתעבד. וכן נראה דעת רש"י ז"ל בההיא שכתב ללוות ולא לוה בפרק קמא דמציעא, וכן הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל. ולפי זה לא נמצא בנסח הכתובה 'ומסרנו בידה'. ולחוש להרי"ף ז"ל ולהרמב"ם ז"ל הנהיגו למוסרה בידה בפני העדים ביד הכלה.
ובכתובה שאין בה תוספת לא היה צריך ואף על פי שנהגו, ואין למחות בידם.
[מחקין]
ואם יש מחקין, והוא שנמחק הדיו בעודו לח, או גרד שגרדוהו יבש, והכי מתפרש במנחות פרק הקומץ רבה (ל' ע"ב), מחק או גרד או תלויות על השטה הראשונה או בין השטין, יקיימו אותם ויאמרו 'תיבה פלונית היא על המחק' או 'על הגרד' או על 'השטה העליונה' או 'ביני שיטי' או 'ביני חטי', שהוא לשון תלמוד, תלייה ליה רב לרבי ביני חטי, בכתובות פרק מציאת האשה (ס"ט ע"א), ופירש רש"י ז"ל בין השטין, וזהו לשון 'תלה ליה', דבר התלוי בין דברים אחרים. ויש מפרשין 'ביני חטי' שהיתה האגרת תפורה ובין החוטין של התפירה תלה ליה.
ואחר שיקיימו הכל, יכתבו כך וכך מתוקן והכל שריר וקים - כלומר אלו התקונין עם הכל הוא שריר וקים. וזהו לשון 'והכל' שהוא ענין מצורף עם אחר. ולשון 'שריר' הוא חוזק, כמו לשרורי מנא קא מכוון. ובנסח הרמב"ם ז"ל והכל בריא ושריר וקים.
כותבין 'וקים' ביוד אחת, מלשון קימו וקבלו עליהם, וכאשר קים, הכתוב במגילת אסתר.
ויש אומרים ששטר שאין כתוב בו שריר וקים שהוא בטל, ואינו נראה כן דעת הרי"ף ז"ל, שהוא לא כתב זה בהלכותיו, שלא נזכר בגמרא אלא לענין גט מקושר.
וצריך שלא יהיו הקיומין בשטה אחרונה, שמא הרחיקו העדים חתימתן שטה אחת ואחר שחתמו מחקו וגרדו ותלו ועשו קיום. והרמב"ן ז"ל היה מכשיר אם כתוב 'והכל שריר וקים' על פי המנהג.
וצריך להחזיר בסוף השטה בשטה אחרונה שהיא מענינו של שטר, שאם יש בשטה אחרונה ענין שאינו נזכר בתוך השטר אין למדין ממנו, שאנו חוששין שמא אחר שחתמו העדים הוסיף אותה שטה, לפי שדרך העדים להתרחק מעט מהשטר על כן אין למדין ממנה. אבל כל השטר הוא כשר זולת אותה שטה. ואם יש בו 'הכל שריר וקים', למדין משטה אחרונה. על כן למדין מקיום מחקין וגרדין ותלויות משטה אחרונה כמו שכתבתי.
[חתימות]
ואחר 'הכל שריר וקים' יחתמו השטר.
וצריך שיקראו העדים השטר קודם שחתמוהו, ולא הכשירו לחתום מפני שמיעת הקריאה אלא כגון רב נחמן וספרי דדייני משום דמרתתי מניה, אבל רב נחמן וספרי אחריני ואי נמי ספרי דדייני ולא רב נחמן, לא יחתום עד שיקראנו, או יקראנו הסופר לפניו, כדאיתא בפרק ב' דגטין (י"ט ע"ב).
ויכול לקרות הסופר 'וקנינא' קודם קנין, ולא חיישינן למחזי כשקרא אלא בדבר שהשקר יכול להתברר, כגון ההיא דפרק גט פשוט (קע"ב ע"א) כי קיימיתו בהיני כתבוהו בהיני ואע"ג דמימסרן לכו מלי בשילי משום מחזי כשקרא, שהרי יכול להתברר שקר זה אם כתבו המקום שנמסרו להם הדברים ולא כתבו המקום שחתמו, אבל בכל דבר שאחר גמר מעשה הוא אמת, אף על פי שבשעת הכתיבה אינו כן, לא חיישינן למחזי כשקרא אחר שנגמר הדבר נראה שהוא אמת, וכן כתבו המפרשים ז"ל בחדושי גטין בפרק כל הגט. וכן בכאן, אף על פי שבשעת הקריאה לא קנו ממנו עדיין, כיון שאין חותמין עד שקונין ממנו, יכולין לקרותו ולא מחזי כשקרא. ואילו היינו חוששין למחזי כשקרא היה אסור לכתבה עד שקנו ממנו, וכיון שבכתיבה אין חוששין למחזי כשקרא כל שכן בקריאה.
ונהגו שהחתן חותם קודם העדים. וכתב הרשב"א זלה"ה שיש תקון גדול, שאם לא מצאו קיום בחתימת העדים ויש עדים באי זה יום ראוהו בחתימת החתן, הרי הוא כאילו התקיים באותו יום, ואינו נאמן לומר פרעתי וטורפת מן הלקוחות כדין שטר מקויים, והביא ראיה ממה שאמרו בפרק גט פשוט (קע"ד ע"ב) שכיב מרע שאמר מנה יש לפלוני בידי, תנוהו לו נותנין לו, ומוקמינן לה התם שיש בידו שטר שאינו מקויים, אמר תנו קיימיה לשטריה.
ודוקא בחתימת החתן בכתב ידו, אבל אם צוה לסופר לחתום או לאחר, אין חתימה זו כלום אפילו מדין עד אחד, שהרי נהגו שאפילו קרוב חותם בשביל החתן, ואם היה לו דין עד אחד היה פסול השטר. וצריך להתיישב בדבר אם היה רחוק אם יש לו דין עד אחד.
ונהגו לחתום השושבינים ושאר העם, בין קרובים זה לזה, בין קרובים לחתן ולכלה. וכבר נשאל הרשב"א זל"הה מזה, והשיב שכיון שחותמין העדים באחרונה פלוני עד פלוני עד, כשר, שהרי אמרו (ב"ב קס"ב ע"ב) (מילייהו) [מילאהו] בקרובים כשר.
והשם ברחמיו ימלא כל משאלותינו לטובה, אמן:
- ^ שמות החתן והכלה הם שמות יצחק אבינו ורבקה אמנו.
- ^ אולי צ"ל "סך".
- ^ לעיל זייאגיה. וא' מהם ט"ס.
- ^ אולי צ"ל "בן".
- ^ כותרות המשנה בסוגריים, אינם במקור.
- ^ צ"ל "וארבע מאות ומ"ח", כלומר ג"א תמ"ח, ויציאת מצרים היתה ב"א תמ"ח.
- ^ דלכתחילה.
- ^ כנראה צ"ל "לפרש".
- ^ שיחזירוה
- ^ אולי צ"ל "אחרת".
- ^ אולי צ"ל "כשיהיו".
- ^ במס' ב"ב.
- ^ במס' גיטין.
- ^ בתיבת שעבוד למרות ששרשה בתיבת עבד.
- ^ אולי צ"ל בפ"י, היינו בפרק י'.
- ^ כותבו
- ^ צריך תיקון.