שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/עז
ענין עז:
מוסתגאנים:
מי שנתחייב לתת מטבע ובעת הפרעון פחתו. משקלו אם הוקר השער של התבואה שהוא חיי הנפ' מפני פחת המטבע חייב ליתן לו כפי חשבון המטבע היוצא בשעת חיובו ואם השער עמד במקומו ולא הותר מפני הפחת אם אין הפחת אלא חומש שחמשי' מהמטבע החדש הם במשקל ארבעי' מהמטבע שעת החיו' אינו חייב לפרוע לו אלא מהמטבע היוצא בשעת הפרעון אם נתחייב לו מאה יתן לו מאה וזה על דעת הרי"ף ז"ל שכתב בפ' הגוזל עצים שדין החסרון כדין התוס' המוזכר בגמ' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' לוה ומלוה ועמהם הסכימו הבאי' אחריהם ואין הפרש בזה בין הלואה למשכונת קרקע ולכתוב' הכל דינן שוה וזהו דין מטבע של כסף ודין דינרי זהב כבר אמרו הראשוני' ז"ל שדין דינרי זהב הוא כדין פירות ואם נתן אדם לחבירו מעות או פרקמטי' על דינרי זהב כפי מה שהן שוין באותה שעה ובשעת פרעון הוקרו דינרי זהב חייב ליתן לו דינרי זהב ואין בזה משום רבית כיון דבשעה שפסק היו מצויין דינרי זהב באותה שעה שפסק עמו ויכול להתנות עמו על שער הגבוה שאם יוזלו דינרי זהב יתן לו מעותיו או זהב יותר ממה שפסק עמו עד כדי שיעור מעותיו ובזה ג"כ אין הפרש בין הלואה למשכונה לכתובה ואע"פ שלא היו לו מצויין דינרי זהב אין זה דבר שלא בא לעולם שאע"פ שאין לזה יש לזה כמו שאמרו בפ' איזהו נשך (ע"ב ע"ב) והחוזר בו מקבל עליו מי שפרע וב"ד מקללין אותו לפי שאינו מהעושה מעשה ישראל כמו שאמרו בפ' הזהב (מ"ד ע"א) ואין להקל בזה בכתוב' יותר מחוב לפי שאין מקולי כתוב' אלא הכותב מעות מדינה שהם גדולי' ויצא למדינ' שמעותי' קטני' כמו שנז' בפ' שני דייני (ק"י ע"ב) אבל במדינה עצמה בהפרש שיש בין מטבע למטבע דין כתוב' הוא כדין מלוה ואף קולי כתובה אינו אלא במנה מאתים אבל בנדוניא שהביאה עמה דינה כדין חוב ודין קרקעות כדין מטלטלין לא מפני שאין אונאה לקרקעו' שאין אונאה אלא כשנתאנה בשעת מקח אבל בכיוצא בזה אין כאן דין אונאה אלא שהדין הוא כן בין בקרקעות בין במטלטלין: